אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן פו

סימן פה

כז

אכן בנ"ד שמכר אח"כ לנכרי אחר. א"כ גילה דעתו שחזר בו ממכירה ראשונה. ואין לך חזרה גדולה מזו. וכעין זה אמרינן ביבמות ק"ח ע"א שאם עמדה ונתקדשה אין לך מיאון גדול מזה וכעין זה איתא בכמה דוכתי שזה הוי כחזרה. וכיון שחזר בו מקנין ראשון. ומכר השני לא נעשה כדין ממילא הו"ל בכור. אבל באמת ז"א דיותר נראה שזה שמכר לאחר לא היה מצד חזרה. רק מצד שחשב שכיון שנמשך כ"כ זמן ארוך עד שנתעברה בטל המכר הראשון. וכבר אירע לי כאלה ונתברר לי שכן סוברים אנשים פשוטים אשר בהמשך זמן גדול אחר המכירה חושבים שכבר בטלה המכירה. אבל אם היה יודע שע"פ דין המכירה בתקפה. ודאי לא היה חוזר בו. ולא היה מוכרה לאחר. וכעין זה כתב הר"ן רפ"ג דקדושין היכא שקידשה אחד לאחר שלשים ואח"כ נתקדשה לאחר י"ל דלא הוי חזרה גמורה. ואם מת השני חלו קדושי ראשון שלא היה דעתה לבטל קידושי ראשון לגמרי רק באופן אם יתקיימו קדושי השני ע"ש. ואף הרשב"א שהביאו הר"ן שם דס"ל דהוי חזרה גמורה. היינו משום דלא מסתבר שחזרה בה לחצאין. אבל היכא שלא חזרה בה רק שחשבה שקדושין ראשונים אינם כלום. בזה ודאי לא הוי חזרה כלל וקדושין הראשונים קיימים. וה"ה בנ"ד מכר הראשון קיים. ונהי דודאי אם היה עושה מכר השני כדין. היה מכר שני קיים כי השני היה יכול לומר שאינו מאמינו בזה. ובכה"ג דברים שבלב לא הוי דברים לבטל מעשה גמור. אבל בנ"ד שמכר השני לא נעשה כדין. ואין לקונה השני שום טענה על המוכר בלא"ה. ורק שנוגע לאיסור בכור. בזה נאמן על עצמו שלא היתה כוונתו לחזור בו:

כח

ואף דגבי קדושין קיי"ל בקדושין דף נ' ע"א דבאומרת בלבי היה להתקדש לו בלי תנאי. מ"מ הקדושין בטלים משום דדברים שבלב לא הוי דברים. ומבואר דאף שיודעת בעצמה שבדעתה היה כן. מ"מ אין עליה איסור אשת איש כלל ואין לה לחוש כלל. וכן באומר כסבור הייתי שהיא כהנת ג"כ איתא שם שקדושיו קדושין. וקיי"ל שאין לחוש אף אם קבלה קדושין מאחר. וע"ש בירושלמי שם ובחיבורי ח"א סי' פ"ד בזה. הטעם בזה כמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ו אות י"ב י"ג שכיון שעושה פעולה שלימה לפנינו או מתנה תנאי מפורש עמה אין מקום להסתפק כלל שחושב הוא או היא בלבם נגד הפעולה או הדברים המפורשים ההם. וממילא אף אם חשבו כנגד זה הו"ל דברים שבלב ואינן דברים. אבל היכא שיש מקום להסתפק בגוף הפעולה מה כוונתו. ודאי שיכול לפרש אח"כ כוונתו. ונהי שאם נוגע לאדם אחר אינו יכול לפרש בדרך רחוק רק כפי המובן לרוב בנ"א. וכמו בעובד ע"ז שאין יכול לומר שלבו היה לשמים כיון שעדים התרו בו ועשו כדין. מ"מ כשאינו נוגע לשום אדם רק לדבר איסור בודאי נאמן בכה"ג. וכמו בנדרים דקיי"ל בנדרים דף כ' שיכול לומר כשנדר בעצמו שהוא בעצם שהניח בביתו ובחרם בחרמו של ים ע"ש. וכן כתב הר"ן רפ"ג דקדושין להדיא לענין אם קידשה סתם שאם היה תלוי רק בדעתה היתה נאמנת לפרש כוונתה בשעת מעשה אף נגד משמעות הענין. ומייתי שם ג"כ ראיה מהא דנדרים. וממילא בנ"ד שבשעה שמכר העז לשני יש מקום להסתפק אם הוא מוכר מצד שחוזר בו או מצד שסובר שבטלה מכירה ראשונה מעצמה. ואין כאן נ"מ רק לענין איסור בכור. בזה נראה דודאי נאמן לפרש כוונתו ולומר מה היתה מחשבתו ודעתו בעת שמכר לשני. וכעין הא דקדושין תוך שלשים שהזכרנו לעיל בשם הר"ן פ"ג דקדושין דאמרינן שלא היתה חזרה גמורה:

כט

ובנ"ד יש עוד מקום לצדד דהמכירה הראשונה בדיניהם היא קיימת דאצלם ודאי אין שייך לבטל קנין משום אומדנא וגילוי דעת. וממילא יש יד נכרי באמצע ולא פקע זכותו מזה. דהא חזינן שהקונה לא חזר בו ולא קיבל ערבונו בחזרה וכמ"ש המשאת בנימין הובא באחרונים דמהני בדיניהם לענין איסורי תורה. וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ה להדיא. וגם יש להביא ראיה מהא דחולין ל"ט ע"ב דאף אלם ג"כ אמרינן שיש לו זכות בבהמה. וכן הסכים הח"ס בחי"ד סי' שט"ז רק כתב שם דבמכירת בכור כיון שבאמת אינה מכירה גמורה רק לפנים להפקיע מבכורה. לזה אין שייך לומר שבשביל שיש לנכרי זכות בדיניהם יופקע מבכורה. אבל הוא עצמו בסי' שי"ח כתב דרק אם הקנה אוזן הפרה בזה אין שייך לומר קנין בדיניהם כי אצלם אין מכירות כאלה. אבל אם מכר כל הפרה משמע דעתו שם דשפיר דנין מה שיש לא"י קנין בדיניהם להפקיע מבכורה. וכן מסתבר דודאי חלילה לתפוס שהמכירה היא רק לפנים. דא"כ אף בדינינו יתבטל הקנין. וכבר צווח התב"ש בבכור שור על מכירת חמץ שלא יועיל בדאורייתא בשביל שבאמת אינה רק הערמה בעלמא. אבל האחרונים חלקו עליו וכתבו דהויא מכירה גמורה. ועכ"פ בנ"ד יש לצרף זה לסברא הקודמת שהזכרנו שהקנין הראשון במקומו עומד:

ל

ועוד ראה דבנ"ד גם הח"ס יודה. דהא גוף הקנין נעשה כדין תורה רק שיכול לבטל מצד אומדנא וגילוי דעת. וכיון שבדיניהם אין שייך זה. שוב ממילא מייאש א"ע מזה ומוכר לחלוטין. וקרוב לומר שבמוכר לנכרי לא יהא שייך דין זה דגילוי דעת כלל מטעם הנ"ל. לפי שהקונה אינו חושב זה כלל לתנאי. ומכר תלוי בדעת שניהם. וכיון שיודע המוכר שאין זה כלום אצל הנכרי הו"ל להתנות תנאי מפורש. ועוד נראה דבנ"ד יודה הח"ס ג"כ כי נראה ממכתב מעכ"ת שאף שאחר הלידה תשוב העז להיות של בעל העז כי הנכרי יניחנה אצלו בתשלום דמי המכירה. מ"מ הולד יהא שייך להקונה. ובזה ודאי יש מקום לומר שהנכרי לא יוותר על זכותו זה וידרוש זה אף בדיניהם. ואינו לפנים כלל. ועוד יש לצרף בנ"ד קנין כסף של קונה השני שהרבה פוסקים ס"ל דמהני. אך הכא גרע שכיון שצוה לו למשוך משמע שלא סמכא דעתו ולא הקנה לו רק כשימשוך. וזה תלוי אם אמר לו שימשוך קודם שקיבל הדמי קדימה או אח"כ. ועוד יש לדון מצד קנין מסירה שתפסה הקונה השני והוליכה עד הפתח וכמו שצידד כגון זה הח"ס חי"ד סי' שי"ח יעו"ש. אך ז"א לענ"ד ויש להאריך בזה אבל א"צ לזה כי לענ"ד מעיקר הדין המכירה הראשונה קיימת אם לא חזר בו בעת המכירה השנית. ובאשר איסור בכור הוא איסור חמור וגם גוף סברא זו מילתא חדתא שלא ראיתי לע"ע בפוסקים שידברו בזה. לזאת יש להחמיר ולצוות לגוי קטן שיעשה מום בבכור זה וכמ"ש כמה אחרונים כעין זה. וטוב יותר אם אפשר שיצוה אחר ולא בעל הבכור בעצמו. וגם יוכלו לעשות שהנכרי הקונה יצוה לנכרי קטן שיעשה בו מום:

לא

והנה חכם אחד העיר להביא ראיה דאם גילה דעת שא"צ אח"כ חזרה רק בטל ממילא ממ"ש הרשב"א בחידושיו בגיטין דף מ"ו שאם גילה דעתו שמגרשה משום שם רע אף שאנו אומרים לו שאסור לו להחזירה. מ"מ כשיתברר שהש"ר היה שקר היכי שתקינן הלא הגט בטל. והרי הכא אינו חוזר דהא הגידו לו שיהא אסור להחזירה בכל אופן. אבל באמת אין מכאן שום ראיה דהא כבר כתבנו שהחזרה אח"כ הוא רק בירור להוכיח סופו על תחילתו שהגילוי דעת הוא אצלו לעיכובא. ולזה הכא שאנחנו אומרים לו שיהא אסור להחזירה וגודרים בעדו שלא יוכל לחזור. הרי נשאר הדבר בספק אם היה גילוי דעתו לעיכובא או לא. ובפרט לפמש"ל דאומדנא כזו הוי כרובא ובאיסורא אזלינן בתר רובא. א"כ כל זמן שלא נתברר ההיפוך עלינו לדון שגילוי דעתו היה לעיכובא וניזל בתר רובא. ומה שאינו חוזר בו אין מזה ראי' כי זה לפי שיודע שלא יוכל להחזירה כפי שהתרו בו קודם שגירשה. וה"ה אם מת קודם שנתברר דעתו אם הוא לעיכובא או לא. נראה דג"כ תלוי לפי הענין אי ניזל בתר רובא בזה או לא. ועפמ"ש מבואר היטיב סברת רש"י בגיטין שם שפירש דהואיל וגירשה אף שיודע שאסור לו להחזירה ולא חקר היטיב מוכח שנתרצה לגרשה בכל אופן שיהיה. וכתב הרשב"א ע"ז שדוחק הוא כי הלא חקר כפי יכולתו. ולפמ"ש י"ל דכוונת רש"י דכיון שיודע שלא יוכל להחזירה. ממילא מוכח שגילוי דעתו אינו לעיכובא. כי מה שייך לומר שיהי לעיכובא כיון שיודע שבכל גוונא אסורה לו. וסברת הרשב"א נראה דבאמת מי שמגלה דעתו בעת שעושה איזה פעולה שמוכר או קונה או מגרש שעושה זה בשביל איזה דבר שמכריחו לכך. אין עולה אז על דעתו כלל שהדבר ההוא יתבטל ולא יצטרך לו או שלא יעלה בידו. ורק אח"כ כשנזדמן שבטלה הסיבה שגילה דעתו שבשבילה עושה דבר זה. אנו דנין שאילו היה יודע כן לא היה עושה דבר זה והוי כאלו התנה בפירוש. וא"כ אין שייך לומר שבעת שגירש גמר בדעתו לגרש בכל אופן. דהא לא עלה בדעתו כלל שיתבטל הדבר. ורש"י ס"ל דהא אנו אומרים לו בפירוש שאף שיתברר שהש"ר שקר ג"כ לא יחזיר. והו"ל לברר ולחקור היטיב ואקצר בזה. ועמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ו אות ה':

לב

ועכ"פ אין מזה שום ראיה כנגד סברתינו ולזה נלע"ד עיקר כמ"ש בס"ד וראייתינו מהא דעייל ונפיק אזוזי היא ראיה ברורה ובפרט לשיטת ר"ח שם הובא בשטמ"ק ובפוסקים דס"ל דגבי עייל ונפיק אזוזי בעינן ג"כ שגילה דעתו מקודם שמוכר בשביל שצריך למעות וגם כתבו הפוסקים שם דאיירי שידוע שדחוק למעות. ומ"מ בעינן שיהא עייל ונפיק. הרי מבואר שמעצמו אינו בטל. רק דבעייל ונפיק שוב א"צ שיחזור בפירוש רק ממילא בטל וגם הלוקח יכול לחזור וכנ"ל. וע' חיבורי סי' צ"ב אות ד' ה' ו' מ"ש בזה:

לג

מסקנא דמילתא שישאלו את בעל העז מה היתה כוונתו בעת שמכרה שנית. ואם יאמר שכוונתו היתה רק מצד שחשב שמכירה ראשונה בטלה מעצמה. אזי יש להתיר הבכור בפשיטות וכמ"ש שליתר עוז יצוו לנכרי קטן שיעשה מום בבכור זה ויתירוהו ע"י שלשה כדין. ואם יגיד שכוונתו היתה מצד שחזר בו ולא רצה לקיים מכירה ראשונה. אזי אף שיש מקום לומר שבכ"ז הקנין הראשון קיים וכמש"ל מכמה טעמים. בכ"ז יודיעני ואתישב עוד בדבר. כי באשר אני טרוד כעת לא אחפוץ לע"ע להחליט זה:

לד

ומ"ש כת"ר להקשות לשיטת האחרונים בח"מ סי' ל' הסוברים שעדות מיוחדת מועלת בקנס מב"ק מ"א ע"ב דאיתא שם דר"א אמר ששור תם משלם חצי כופר ע"פ בעלים ומקשה הש"ס הא הוי מודה בקנס ומשני קסבר כופרא כפרה. ולשיטתם הוי מצי לאוקמי בעדות מיוחדת שמחייבתו קנס ולא סקילת השור דכמיתת בעלים בעינן. הנה י"ל פשוט דקושטא משני דכופרא כפרה דבלא"ה תמהו הראשונים ע"ז דלא שייך לומר דכופר קנס. וגורסים בשביל זה גירסא אחרת וע"ש בשטמ"ק בזה. ועכ"פ לא שייך לומר שיתרץ באופן שיהי למסקנא כופר קנס. אבל באמת לק"מ דהא ר"א קאמר ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ושפיר מקשה הש"ס דמודה בקנס. ומה שייך לומר ולתרץ בעדות מיוחדת. אדרבא מזה בעצמו מוכח דר"א ס"ל כופרא כפרה מדנקיט ע"פ בעלים. ואין להקשות ל"ל נקיט ר"א עדות מיוחדת. דבאמת איכא גווני טובא וכדקאמר הש"ס שם עלה משכח זוטרי שקיל. ובגוף הדבר יש מקום לומר דגם לענין סקילת השור יקבלו עדות מיוחדת. ומטרדותי ההכרח לקצר. ומ"ש דבשור יהא שייך הכנסה לכיפה. זה לא מצינו. ויש להביא ראיה מסנהדרין ע"ט ע"ב דאיתא שם ששור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם מכניסים אותם לכיפה לר' יהודה. ורבנן ס"ל דפטורים משום שאין גומרים דינו אלא בפניו. הרי דאף שיש עדים שהרג. מ"מ פטור מכיפה. ורק משום שרובם נגמר דינם ס"ל לר"י שמכניסין לכיפה ורבנן פליגי עלה. וע"ש בתו' שיש להם גירסא אחרת. אבל בגוף הדין לא פליגי. ומה שיש לדקדק בסוגיא שם ע' שו"ת רעק"א סי' קצ"ו ואקצר. ומ"ש כת"ר מחידושי הר"ן דכיפה הוי הל"מ. כן הוא בפירש"י במקומו בסנהדרין שם. ובאמת כיפה דבהמה לא דמי לכיפה דאדם דבאדם מאכילין שעורין ובבהמה מתה ברעב כפירש"י שם:

לה

והנה לפמש"ל יקשה טובא למה אמרינן שם גבי אדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינן שכולם פטורים שאין גומרים דינו של אדם שלא בפניו. וקשה דהא עכ"פ יש כאן עדים על רציחתם ומחויבים כיפה בלא"ה. וע"כ צ"ל דגם לגבי כיפה צריך שיהי' עכ"פ ב"ד ושיהי הגמר דין בפניו. וא"כ ה"ה בשור נמי ונדחה ראייתי. ולכאורה רציתי לומר שלזה פסק הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח ה"ז שבנתערב אוסרים כולם משום דס"ל דהיינו כיפה וס"ל דחייבים כיפה בכה"ג. אבל ז"א דהול"ל כיפה להדיא. וגם איך פסק נגד סוגיית הש"ס בסנהדרין דלרבנן לא בעי כיפה. וע"כ צ"ל הכוונה כמ"ש הכ"מ שם שאוסרין אותו עד שיתברר מי הוא זה שנתערב. וע' בפי"ד מה' סנהדרין שלא הזכיר כלל הא דאוסרין אותו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נדחה ראייתי לענין דשור א"צ כיפה. ואדרבא מהא דר' יהודה מצריך כיפה משמע דשייך כיפה בשור:

לו

אכן נראה דבאמת לא מסתבר שיצטרכו לכיפה גמ"ד בפניו וכן כל פרטים הדרושים לחיוב מיתת ב"ד. דהא נראה שעיקר טעם הכנסת כיפה כדי לבער עושי הרע מישראל. ולזה כיון שנתברר שהאמת שחטא במזיד רק שמפני איזה צד א"א להמיתו בב"ד בידים. לזה נאמרה הל"מ להמיתו ע"י גרם מיתה להכניסו לכיפה ולהאכילו לחם צר וכו'. והנה באמת מיתת כיפה קשה משאר מיתות ב"ד כי מיתתו היא ע"י יסורים ממושכים וכדאיתא בכתובות ל"ג אלמלא נגדוהו כו'. ולזה נראה שמי שנגמר דינו למיתת ב"ד אין אנו רשאים להמיתו בהכנסה לכיפה. כי אסור להחמיר עליו וכהא דנתערבו נשרפים בנסקלין שנידונים בקלה. ולזה הכא שנתערב מי שלא נגמר דינו בין מי שנגמר דינם למיתת ב"ד. וודאי שאסור להחמיר עליהם ולהכניסם לכיפה. דההל"מ לא נאמרה רק על אותם שב"ד אין יכולים לחייבם בדין מיתה. ואף דקיי"ל בסנהדרין מ"ה שאם א"א להמיתו במיתה שמחויב בה ממיתים אותו בכל מיתה שאפשר להמיתו ואף בחמורה. כבר כתב הרמב"ם בפי"ד מה"ס ה"ח דהיינו דווקא שהיה זה בסיבתו כגון שעמד על נפשו ולא הניח שימיתוהו במיתה שמתחייב בדין. אבל הכא שאינו אשם בדבר. רק במקרה נתערב יחד עם מי שלא נגמר דינו. ואף אם עומד וצווח שהוא נגמר דינו. אין אנו מאמינים לו. שאין אדם מת ע"פ עצמו. א"כ וודאי שאסור להכניסו לכיפה ולהמיתו במיתה החמורה יותר כנ"ל. ודמי לנקטעה יד העדים שפטור לגמרי. ולפ"ז אם בכוונה התבוללו אנשים שנגמר דינם עם מי שאינו נגמר כדי שיפטרו י"ל שפיר שיכניסום לכיפה אף שחמורה יותר. וצ"ע בזה אם נתערבו חייבי מיתות ב"ד וא"א להכיר מי הם עידי כל אחד כדי לקיים יד העדים תהי בו. ובשעת הדין הביאוהו העדים לב"ד תיכף ואמרו שראו שזה הרג וכדומה ויש להאריך בזה ואכמ"ל]. ולזה קיי"ל בסנהדרין שם שאם נתערב אדם שלא נגמר דינו בין שנגמר דינם כולם פטורים. אבל שור שאין קפידא כ"כ במה שנחמיר במיתתן ע"י כיפה. וכן מצינו בזבחים ע"א שאם נתערב שור הנסקל בזבחים ימותו כולן ולא הקפידו על צעב"ח והפסד קדשים. וע' תו' בזבחים שם ובסנהדרין ע"ט ע"ב ד"ה בשור מ"ש בזה. א"כ אם נימא שיש דין כיפה בבהמה. ודאי שאם נתערב שור שלא נגמר דינו בין שנגמר דינם יש להכניס כולם לכיפה כדי לבער הרע. וקרא ובערת הרע שייך גם בבהמה כדאיתא בחולין קל"ט גבי עוף והמ"מ כתב בפ"י מה' נזקי ממון ה"ז שאין בבהמה דין ובערת הרע. והוא נפלא מש"ס הנ"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בח"ס חא"ח סי' ק"פ ובתשובה בארתי זה בס"ד] ומדקאמרינן שם שכולם פטורים מוכח שאין דין כיפה בבהמה. ואף התו' שם לא הקשו מדין כיפה רק הקשו שהיה לנו להחמיר ולהמית כולם. ומטרדותי ההכרח לקצר:

לז

ומ"ש כת"ר להקשות בשבועות ח' ע"א דקאמר שהשעיר מכפר על שפיכות דמים במזיד ולא אתרו ביה. הא בכה"ג מכניסים לכיפה כדאיתא בסנהדרין פ"א. הנה כזה יש להקשות גם בזבחים פ"ח ע"ב דאיתא שהכתונת מכפר על שפ"ד במזיד ולא אתרו ביה. אכן טפי הו"ל להקשות למה לא מוקי הש"ס בפשיטות שאין שם עדים כלל. ודוחק לומר דכה"ג יוה"כ לחודיה מכפר כדאיתא בכריתות כ"ו שמכפר חטא שאין מכיר בו אלא ד'. דז"א דמ"מ אין מכפר חטא חמור כזה וכדאיתא ביומא פ"ו. ומכ"ש בהא דזבחים וודאי דלא שייך לתרץ כן. ונראה שבאמת הש"ס לאו דווקא נקיט ולא אתרו. רק הכוונה שאין שם עדים ולא היה מי שיתרה בו. וממילא מיושב קושיית כת"ר ג"כ. ולכאורה נראה דרק בעדים והתראה פריך הש"ס בר קטלא הוא. דשם מצוה על העדים להביאו לב"ד ולהעיד עליו לקיים מצות ובערת הרע מקרבך. ולזה אין שייך לומר דליהוי בר כפרה. אבל בכיפה נראה דהוי הל"מ. אבל אין מצוה לדונו ולהביאו לידי כך. ולזה שפיר שייך ביה כפרה. אבל ז"א דוודאי מכניסין אותו לכיפה אף אם עבר עליו יוה"כ. ולא אמרינן שיה"כ מכפר לו. וההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה