שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פה
ה
אמנם בגוף דין זה י"ל דנהי דנימא שהמוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם מצד אומדנא או מצד מום במקח. מ"מ כל זמן שלא גילו דעתם שחוזרים בהם לא נתבטל הקנין. והכא קצת הוכחה לזה כי כששאל הקונה אם ילדה והשיב שאינה מעוברת. לא אמרו שבטל המקח ולא דרש הקונה שישיב לו ערבונו. ומוכח דהוי ניחא להו שיהא המקח קיים עכ"פ. והנה באומדנא גבי שכיב מרע דקיי"ל שאם עמד חוזר משום דאומדנא הוא שלא נתן רק מחמת מיתה. קיי"ל שא"צ לחזור בפירוש רק כיון שעמד ממילא בטלה המתנה כדאיתא בב"ב פ' מי שמת ובח"מ סי' ר"נ ס"ב. וכן בשטר מברחת משמע להדיא בכתובות ע"ט שבטל ממילא אף אם לא חזרה בפירוש וכגון שמתה מקודם וכדומה. אבל י"ל דזה רק באומדנא דמוכח שגלוי לכל העולם שדעתו כך. וכמ"ש התו' וכל הראשונים דלזה הוי בכה"ג דברים שבלב דברים מפני שגלוי לכל העולם דאדעתא דהכי נתן לו. ואנן סהדי שכן הוא ואין כאן אפי' מיעוט שיעשו נגד אומדנא זו. אבל היכא שאין אומדנא ברורה. רק צריך שיגלה דעתו מקודם. בזה צריך חזרה אח"כ. שזה מוכח על תחילתו דהגילוי דעת היה לעכובא אצלו וכתנאי גמור. אבל אם לא חזר בו בפירוש אח"כ. יש מקום לומר דניחא לו לקיים המכר בכל גוונא ולזה לא התנה בפירוש:
ו
וכ"נ ראיה מהא דקיי"ל בב"ב פ"ד ובח"מ סי' רל"ג דמוכר מין זה ונמצא מין אחר אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור ובמכר יפה ונמצא רעה הלוקח יכול לחזור ולא המוכר. והיינו משום דהוי רק מום במקח ויכול הלוקח לומר שמתרצה במומו. אף דקיי"ל חזקה שאין אדם מתפייס במומין כדאיתא בכתובות ע"ו. מ"מ יכול לומר שמתרצה בו. ומכ"ש בגילוי דעת שלא כל אדם מקפיד ע"ז. ודאי שיכול לקיים מקחו. ואף דבתנאי גמור בטל המקח ממילא וא"צ שיחזור בו. מ"מ בגילוי דעת לחוד דמהני מצד אומדנא כמ"ש התו'. צריך דווקא שיגלה דעתו אח"כ שמקפיד ע"ז. וכן באונאה יותר משתות קיי"ל בסי' רכ"ז ס"ד שכל זמן שהמתאנה לא חזר בו המקח קיים. ואף הסוברים שם שהמאנה יכול ג"כ לחזור. היינו משום שעל אונאה כזו אין דרך בנ"א למחול ואינו דרך מקח וממכר כלל. וע' בזה במח"א הלכות אונאה סי' י"ב ואקצר:
ז
ולכאורה יש להביא ראיה מהא דקיי"ל בב"מ ע"ז ובח"מ סי' ק"צ דבעייל ונפיק אזוזי שניהם יכולים לחזור ואף הלוקח. אלמא שאף שהמקח בטל מצד שהמוכר גילה דעת שצריך למעות. מ"מ יכול גם הלוקח לבטל המקח. וע"ש בסמ"ע סקי"א מ"ש בזה. אבל באמת אין ראיה מזה. דשם גלי דעתו אחר המכירה שמקפיד על המעות שהרי הוא עייל ונפיק אזוזי. ואדרבא משם ראיה להיפוך דהא שם איירי דווקא כשידוע שמכר בשביל שהיה דחוק למעות וכדקיי"ל בסי' ק"צ סט"ו. ומ"מ בעינן שיהא עייל ונפיק אזוזי. אף דידעינן שמכר בשביל דוחק לכסף ואין לך אומדנא גדולה מזו. מ"מ בעינן שיגלה דעתו אח"כ שרוצה לבטל המכר אם לא יתן לו. ויש לדחות דכיון שלא גלי דעתו בפירוש קודם המכר שמוכר בשביל כסף לזה צריך עייל ונפיק. דאף שאנו יודעים מעצמינו זה. מ"מ אפשר גם בלא"ה היה רוצה למכור קרקע זו. וכ"כ התו' בכתובות צ"ז דגבי זבין ולא אצטריך לזוזי בעינן שיגלה דעתו שמוכר בשביל כסף ע"ש. וה"ה הכא. וכן מוכח מדצריך עייל ונפיק. דאי משום אומדנא א"כ סגי שיחזור בו כשלא נתן לו. וע"כ צ"ל כמ"ש דבעי גילוי דעת. והכא שלא גילה דעתו מקודם בעינן שיהא עייל ונפיק שני פעמים שמזה יהא הוכחה על תחילתו שמכר רק בשביל הכסף:
ח
ועדיין יש להוכיח זה משם כי פשטות הש"ס ופוסקים בזה נראה שצריך המוכר או הלוקח לחזור בו בפירוש. וכל זמן שאין חוזרין בהם המקח קיים. ולהכי תלי שם שמי שחוזר ידו על התחתונה ע"ש. וזה נ"מ טובא לענין בעל חוב של הקונה או המוכר וכן לענין אם קידש אשה בזה וכן לענין כתובת בנין דכרין שאינו נגבה אלא מן הקרקע. ועוד לענין כמה דברים שיש נ"מ לדעת אם מת המוכר או הקונה קודם חזרה אם הקרקע הוי של מוכר מצד שהמקח בטל ממילא או הוי של קונה כל זמן שלא ביטלו המקח בפירוש. וכ"כ המח"א הלכות גזילה סי' כ"ג שבכל אופן דהוי מקח טעות לא הוי המעות גזל ת"י כיון שאפשר שיתרצה בזה ורק במוכר איסורי הנאה או דבר שאינו שלו שאינו שוה כלום בזה אמרינן שהמעות הם גזל ת"י יעו"ש. ואי נימא שא"צ חזרה רק ממילא המקח בטל. א"כ הוי המעות גזל אצלו ועכ"פ פקדון. וע"כ צ"ל דבעי חזרה וכמש"ל. ואף דהר"ן כתב בפ' האיש מקדש בשם הרשב"א דבכל כה"ג דגלי דעתו שמוכרה משום איזה דבר אין הלוקח אוכל פירות רק מוסרין לשליש עד שיתברר שנגמר המקח בהחלט כדי שלא יהא כריבית. היינו משום שאם יחזור בו יתבטל המקח למפרע. אבל בוודאי צריך חזרה בפירוש. וכן איתא במגילה כ"ז ע"ב דאף שכל זמן שאין המוכר מגלה דעתו שחוזר בו המקח קיים מ"מ קרי לה צד אחד בריבית וריבית ע"מ להחזיר ע"ש ומשלשין הפירות כהא דב"מ ס"ה ע"ב וכן איתא בב"מ שם גבי כשמתנה לכשיהיו לי דמים תחזירה לי ע"ש:
ט
ולכאורה מפורש בסמ"ע סי' רכ"ז סק"ח להיפוך שהרי כתב שם דלהכי גבי אונאה אין יכול לחזור רק המתאנה וגבי עייל ונפיק אזוזי יכולים שניהם לחזור. משום דכיון דגלי דעתו במה דעייל ונפיק אזוזי שלא מכרה רק בשביל דוחק. נתבטל המקח תיכף כשלא נתן המעות. ואף שאח"כ נתרצה המוכר. מ"מ כיון שנתבטל המקח יכול הלוקח לחזור בו. אבל באונאה כל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שאינו רוצה בו עדיין המקח קיים עכ"ד. הרי מפורש שאף שלא חזר בו בפירוש. מ"מ כיון שביטול המקח הוא מצד אומדנא. שוב א"צ שיחזור בו בפירוש רק ממילא בטיל. אכן באמת נלע"ד העיקר כמ"ש דבעי חזרה. רק בעייל ונפיק ס"ל להסמ"ע שזה שיוצא ונכנס לתבוע הכסף זה בעצמו הוא כצווח ואומר שרק על אופן זה מכר שדהו שישלם לו בזמנו. ובלא"ה אינו רוצה למכרו כלל:
י
ובעיקר קושיית הסמ"ע נלע"ד דלכאורה קשה טובא היכן מצינו שיועיל גילוי דעתו אחר המעשה ולמה יועיל הא דעייל ונפיק לבטל המקח כיון שמקודם לא גילה דעתו כלל שמוכר רק בשביל דוחקו לכסף. והא בהך דכתובות צ"ז בזבין ולא אצטריך לזוזי כתבו התו' וכל הראשונים דאיירי שגילה דעתו בשעת מכירה שמוכר בשביל דוחקו לכסף. ועו"ק למה עייל ונפיק אזוזי מבטל המקח אף במטלטלין משא"כ גילוי דעתו קודם המכר כנ"ל. לזה נראה דהנה כבר נתקשו התו' וכל הראשונים למה מהני גילוי דעת לבטל המקח או קדושין. הא בעינן כל דיני תנאי ולא עדיפא מאלו התנה בפירוש. ותרצו דכיון דאיכא אומדנא דמוכח שדעתו דווקא על אופן זה הוי כאלו התנה בכל דיני תנאי. ורק אם מתנה בדבר שאין אומדן דעת כ"כ שיחפוץ שהתנאי יבטל המעשה. בזה צריך דיני תנאי כגון תנאי כפול וכדומה. ויש כמה ראשונים שלשונם סתום בזה וכמעט אין מובן עצם החילוק. אבל כוונתם כמו שהסברנו בס"ד:
יא
והנה כל מי שמוכר דבר הוא קובע מחיר ומדבר עם הלוקח שישלם לו תיכף או ביום מוגבל. ובזה אנו מסופקים אם כוונתו דווקא שאם לא יתן לו ליום המוגבל אז תיכף יתבטל המכר. או שאינו בדווקא רק שכן דרך להגביל זמן פרעון וכמו כל חוב ומלוה. והבירור לזה הוא אי חזינן דעייל ונפיק הרי זה מוכיח שמכר רק בשביל צורכו לכסף. ולזה הא גופא הוי בירור למפרע שעל תנאי זה מכרו ונתבטל המקח כשאינו נותן המחיר. וכיון שאנו דנים בזה כאלו התנה בפירוש הרי כיון שעבר הלוקח על התנאי ולא נתן המחיר בטל המקח. ולזה גם הלוקח יכול לחזור בו. אך בכ"ז ידו על התחתונה לפי שהמניעה היתה מצידו שלא קיים התנאי. אבל באונאה יותר משתות אין זה מצד גילוי דעת ותנאי רק חז"ל אמדו דעת כל אדם שאינו מתרצה על מקח שיש בו אונאה יותר משתות. ולזה יכול לבטל המקח. ובכ"ז יש מיעוט בנ"א שאין מקפידים ע"ז וכמו שמצינו בנושא ונותן באמונה. ובמוכר מחמת דחקו ובקונה כלי תשמישו של אדם לחד שיטתא וכן בחליפין ומוכר בדמים אכסרה וכמבואר בסי' רכ"ז. ולזה כשנודעה לו האונאה ואומר שמתרצה במקחו. הרי גילה דעתו שהוא מן המיעוט שאין מקפידים על אונאה ושפיר קנה מתחילה. ובזה לא שייך כלל לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם. כי בוודאי יש מיעוט שמתרצים כמש"ל ויכול לומר אני מן המיעוט. וכעין שכתבו התו' בב"ב דף צ"ב. והכא עדיפא טפי מהתם דהכא יכול לומר כן אף להוציא לפי שזה תלוי בדעתו עכשיו כשנודע לו ולא בעת המכר. משא"כ שם צ"ל שקנה לשחיטה בשעת מעשה. וע' מהרי"ט חח"מ סי' כ' מ"ש בהסבר הא דעייל ונפיק ואקצר:
יב
והנה בכתובות פ"ה ע"ב ובח"מ סי' רצ"ז קיי"ל שאם נמצא חפץ אצל יתומים. ואביהם לא היה אמוד שיהי לו חפץ כזה. ואחד טוען שהוא הפקידו ונותן סימנים. מוציאו מיד היתומים. וכתבו התו' בכתובות שם הטעם דכיון דלא אמיד הויא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליתמי. אבל אם הוא חי וטוען דבר שאינו אמוד שפיר נאמן. והקשה הש"ך בסי' רצ"ז דהא קיי"ל דטענינן ליתמי נאנסו אף דלא שכיחא. ותירץ המהרי"ט בח"א סי' ע"ג וסי' קי"ב דהא דלא אמיד הוי לא שכיח כלל ועדיפא מנאנסו. וכ"כ הקצה"ח סי' ק"ח סק"ה לחלק בין לא שכיח ובין לא שכיח כלל. ולכאורה קשה דהא בממון אין הולכים אחר הרוב ואיך נוציא מהיתומים דהא וודאי איכא מיעוטא דלא אמידי ומ"מ יש להם וכמ"ש יש מתרושש והון רב. וכן יקשה להפוסקים דס"ל דלא טענינן נאנסו ליתמי. אכן כבר הסביר זה התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו דכיון דלא שכיחא הוי רק מיעוטא דמיעוטא. ובזה אף בממון אזלינן בתר רובא ע"ש. וע' תומים סי' ק"ח סק"ב בזה. ולפ"ז יקשה למה יהא נאמן כשהוא חי וטוען ברי היכא דלא אמיד. הא בכה"ג הולכים בממון אחר הרוב:
יג
ונראה לישב זה ע"פ מ"ש התו' בב"ק כ"ז ע"א וב"ב צ"ב ע"א בשם ר"ת דאף לרב דס"ל הולכים בממון אחר הרוב. מ"מ אם המוחזק טוען ברי שהוא מן המיעוט אין מוציאין מידו. ולפ"ז י"ל דה"ה לשמואל היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא ג"כ מועיל אם טוען טענת ברי שהוא מן המיעוט. וכן מסתבר דהא עכ"פ המיעוט ישנו בעולם ומדוע לא יוכל לטעון שהוא מן המיעוט. והנה זה כמה שנים הקשיתי על שיטת ר"ת הנ"ל דא"כ מה פריך הש"ס בב"ב צ"ב ע"ב על רב ממשנה דכתובות ט"ו באומרת בתולה נשאתני שצריכה עידי הינומא והא רוב נשים בתולות נשאות. ולשיטת ר"ת לק"מ דהכא שאומר ברי שהיתה אלמנה הרי זה אומר ברי שהוא מן המיעוט. ואף בנתארמלה מ"מ שפיר י"ל דאיירי שהיתומים טוענין ברי שהיתה אלמנה מקודם. אח"כ מצאתי בחי' רעק"א על משניות ברפ"ג דב"ק שהקשה קושיא זו ובשטמ"ק בב"ב צ"ב ע"ב נראה שהרגיש בזה וכתב דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוי טענת הבעל כשמא. וכוונתו נראה משום שהוא דבר שתלוי בזולתו משא"כ בהך דר"פ המניח שטוען שקים לו בנפשו שהוא מן המיעוט והוא דחוק. והעיקר נראה לחלק דשם הוי ברי ושמא דהא המוכר לא יוכל לומר ברי שכוונת הלוקח היתה על כד ולא על חבית. ולזה יכול לומר הלוקח שהוא מן המיעוט. משא"כ באלמנה או בתולה שגם הבעל טוען ברי וכמש"ל. וכ"כ התו' בבכורות כ' ע"א ד"ה ור"י דרב לא אזיל בתר רובא רק היכא שטוען ברי שהוא מן הרוב ע"ש. וכ"כ הרעק"א שם ג"כ לחלק בזה:
יד
ובאמת תמוה מה מועיל ברי של הלוקח שהוא קורא לחבית כד. דהא מ"מ המוכר אומר שהוא קורא לכד כד ולחבית חבית. ומנ"ל דניזל בתר דעת המוחזק. ובשלמא גבי רובא לרדיא כתב השטמ"ק בב"ב צ"ב דאזלינן בתר דעת הלוקח משום שזה תלוי רק בדעתו וחפצו. אבל כד וחבית תלוי בלשון המוכר ולוקח וכוונתם. ואפשר לומר דכיון ששניהם ידעו שיש חילופי לשונות בזה. הו"ל לפרש בפירוש כוונתו. וע"כ צ"ל שכ"א מהם נתרצה על דעת חבירו. אבל עדיין אין אנו יודעים למי מהם נשמע. ולזה מי שהוא מוחזק יכול להכריח את השני שיעשה כדעתו ולשונו. וכעין זה כתבו האחרונים באה"ע סי' ל"ז בדעת השאלתות שאם קידש סתם אחת מבנותיך סמך ע"ד האב איזה שיתן לו ע"ש ובאב"מ שם בזה. ובמק"א הארכתי בזה. וממילא מיושב ג"כ קושיא הנ"ל דהכא כשאומר שהוא מן המיעוט שקורים לחבית כד אינו מתנגד להרוב כי הלא עכ"פ המיעוט ישנו בעולם. וגם י"ל שהשני אף שהוא מהרוב מ"מ נתרצה לסמוך על דעת השני וכמש"ל. משא"כ בהא דאלמנה ובתולה שהיא טוענת ברי שהיא מן הרוב ומתנגדת לטענתו שהוא מן המיעוט:
ולפ"ז יקשה דבנ"ד כשהוא חי וטועו יוד אד האומדנא שהוא כרוב. לא נאמינו דהא שכנגדו וטוען ג"כ ברי ומכחישו והרוב מסייע לו. אבל באמת הדבר נכון דהא בגוף הדבר שהנפקד טוען שהוא מן המיעוט המתרוששים ויש להם הון רב. בזה אין המפקיד מכחישו כלל בברי דהא אין אדם יודע מטמוניות של חבירו. ורק שטוען שהחפץ הזה הוא שלו שנתן לו בפקדון ובזה אין לו שום רוב שיסייעו. כיון שבענין האומדנא יש לנו להאמין לזה שטוען ברי שהוא מן המיעוט שיש להם אף דלא אמידי. שהרי אין מי שיכחיש אותו בזה. וממילא שפיר יכול לטעון שהחפץ הוא שלו. אבל באומרת בתולה נשאתני. הרי היא טוענת ברי שהיא מן הרוב שנשאות בתולות. וז"ב לענ"ד:
טו
[ובחידושי ליבמות כתבתי לישב קושיא הנ"ל באופן אחר. דהא קיי"ל דכל מום מבטל מקח והיינו משום שאין אדם מתפייס במומין. ודרך בנ"א להקפיד ע"ז. ולזה בדבר שאין דרך רוב בנ"א להקפיד ע"ז לא מיקרי מום. וכן מצינו בפ' המדיר שיש מומין באשה שאינו יכול לבטל בשבילם הקדושין. וכן בנדרים דלא קפדי אינשי אף אם הוא אומר שמקפיד עליהם אין שומעין לו וכדאיתא שם דף ע"ב ע"ב. ולזה ס"ל לרב הכא דכיון דרובא זבני לרדיא ממילא מה שהשור נגחן ואינו ראוי לכך הוי מום במקח כיון דרובא דאינשי קפדי ע"ז. ויכול הלוקח לבטל המקח. אבל בעלמא באמת מודה רב שאין הולכין בממון אחר הרוב. ורק דמעיקרא ס"ד דהש"ס דרב אזיל בתר רובא בממון לזה מקשה לו הש"ס כל הני קושיי. אבל אח"כ מסיק תנאי היא ומייתי עלה דר' יוסי ס"ל בקונה זרע פשתן ולא צמחו שחייב לשלם דאזלינן בתר רובא שנקנה לזריעה. ואמרו לו ס"ל התם שהולכין אחר רוב אנשים שקונין למאכל ושאר דברים. ות"ק ס"ל שאין הולכין כלל אחר הרוב. וצריך להבין במה פליגי ר"י ואמרו לו. אבל לפמ"ש א"ש דפליגי מה מיקרי מום אם מה שאינו ראוי לרוב אנשים או מה שאינו ראוי לדבר שדרך להשתמש ברוב מין זה. או י"ל דמ"ד דאזלינן בתר רוב אינשי. ס"ל דהולכין אחר הרוב בממון בכל רובי דעלמא. ורב דנקט במילתיה הא דנמצא נגחן. מבואר דס"ל שהוא מצד דהוי מום ולא מצד דאזיל בכל מקום בתר רובא]
וממילא א"ש הא דר"פ המניח דנהי דוודאי תלוי זה איך נקרא בלשון רוב בנ"א וכמו דקיי"ל בנדרים בכה"ג. מ"מ שפיר יכול לומר קים לי שאני מן המיעוט. וכמו דקיי"ל בנדרים דף כ' שיכול לפרש דבריו ולומר שכך היתה כוונתו ע"ש. דלהוציא לא אזלינן בממון בתר רוב אף לרב אליבא דמסקנא דסוגיא וכנ"ל. ורק אם אינו טוען דקים לי שהוא מן המיעוט. ממילא צריך לילך בזה אחר הרוב אף אליבא דשמואל. דכיון שנקרא כן בלשון רוב בנ"א הוי כאלו נתברר שכך כיוונו ואינו דומה לשאר רובי דעלמא וכמובן:
טז
ועפ"ז מיושב מה שקשה בב"ב צ"ב ע"א דמקשה הש"ס לרב ממתניתין דזרע פשתן. וקשה דלישני דאזלינן בתר רוב אנשים שקונים לשאר דברים. וכבר הרגיש בזה הרשב"ם שם ונדחק בזה ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דמ"מ יקשה על רב דהא רב ס"ל דהוי מום בכה"ג בשור. וא"כ ה"ה בזרע פשתן. וזה מוכח מדנקיט רב בדינו הא דשור נגחן. ולפמ"ש הב"ח ס"ס רל"ב דגם בשור רוב אנשים קונים לאכילה א"ש זה בפשיטות כמובן שהוצרך לומר דתנאי היא. וגם דמהא דר"פ המניח מוכח כן וכנ"ל. ובגוף דברי הב"ח צ"ע טובא דהכא שאני שקונים אחר שחיטתו לאכילה. וע' חולין ד' פ"ג שהיו משתתפין בעודו חי לאכילה. וע' בקונטרס הספיקות בקצה"ח כלל ששי מ"ש בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה א"ש ג"כ הא דאיתא בכתובות ט"ז ע"א בתו' ישינים ובעה"מ שפירשו דהא דמקשה הש"ס שם דניזל בתר רוב נשים בתולות נשאות הוא אף לשמואל משום דכיון דחזקת הגוף מסייע לרובא הוי כמו ברי ושמא ע"ש. והקשה במלחמות דהא בב"ב צ"ב ע"ב פריך מינה רק לרב ולא לשמואל. אבל לפמ"ש א"ש דבב"ב אזיל אליבא דס"ד דרב אזיל בתר רובא בכל מקום בממון לזה שפיר פריך לרב. אבל הכא דוחק לומר דאזיל אליבא דס"ד. לזה פירשו דפריך אף אליבא דשמואל. והיינו כמ"ש התוס' שם משום דאיתא בכתובות שם דשמואל ס"ל כר"ג דחזקת הגוף אלימא טובא. אבל בב"ב לא איירי בזה ואזלא סוגיא אף אינימא דאתיא מתניתין כר' יהושע ובפרט דרב ס"ל כר' יהושע בקדושין דף ע"ה:
יז
ועפ"ז יש לישב מ"ש הטוש"ע ח"מ סי' רל"ב בנמצא נגחן שאם הלוקח מוחזק במעות אף אי כהדדי נינהו וליכא רובא דזבני לרדיא. ג"כ יכול לומר דלרדיא זבין. והקשה הפרישה דהו"ל למימר רבותא טפי דאף אי רובא זבני לשחיטה ג"כ אין מוציאין מידו דהא אין הולכין אחר הרוב. ומ"ש הפרישה לתרץ כבר הקשה עליו בנתיבות שם. אבל לפמ"ש א"ש דאי רובא זבני לשחיטה אין יכול לבטל המכר כלל אף אם יאמר שקנה לרדיא. דהו"ל לפרש שקונה לרדיא כיון דלא הוי מום במקח כלל. וע' תוס' כתובות דף ע"ו ד"ה על שכתבו ג"כ סברא זו ויש להאריך בדבריהם ואכ"מ. אכן אי כהדדי נינהו שוב יש מקום לומר דהוי כמום כיון שאינו ראוי לרוב אנשים. ולזה אי הוי מוחזק יכול לטעון דהו"ל למוכר לאסוקי אדעתא שקונה לרדיא ולהודיעו שהוא נגחן. ונהי דשמואל לא ס"ל האי סברא דמיקרי מום בכה"ג. מ"מ אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח. דכיון שלא הודיעו שהוא נגחן יכול הלוקח לטעון שע"ז סמך וקנהו לרדיא ואכמ"ל בזה:
יח
[ועפ"ז מיושב קושיית התוס' ביבמות ס"ז ע"ב שהקשו אהא דקאמר שם דר' יוסי ס"ל דחיישינן למיעוטא דהא ר"י ס"ל בב"ב צ"ג דאזלינן בתר רובא דזריעה בקונה זרע פשתן. ולפמ"ש א"ש דשם אין הטעם מצד רוב רק מצד דכיון שאינו ראוי לרוב קונים הוי כמום במקח. אבל בעלמא שפיר חייש למיעוטא. ואפשר לזה כיוונו התוס' שם במש"ש שיש לחלק. אך עדיין קשה עלה מהא דתנן בפ"ד דמע"ש וביבמות קט"ו ע"ב דס"ל לר' יוסי שהמוצא חבית פירות וכתוב עליה תרומה. מ"מ הוי חולין. ופירש"י שם ביבמות משום דאזלינן בתר רובא וצ"ל הטעם כמ"ש התוס' שם ד"ה ומי חיישינן שרגילות לפנות הכלי. ולזה הוי כמיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לה ואקצר]:
יט
עכ"פ נתבאר דהא דלא אמיד הוי כרוב חשוב נגד מיעוטא דמיעוטא. ועפ"ז מבואר הא דקיי"ל בסי' ע"ה סי"ט וסי' צ' ס"א וסי' רצ"ח וסי' שפ"ח ס"א דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע או נגזל וניזק שנשבע ונוטל היינו רק אי אמיד. אבל אם טוען דבר שאינו אמיד אינו נוטל. והקשה הב"ח ס"ס רצ"ז הא האידנא אין דנין ע"פ אומד דעת הדיין כדקיי"ל בסי' ט"ו. ותירץ דהא דנגזל וניזק נשבע ונוטל הוא רק תקנת חכמים. לזה אזלינן בזה בתר אומד. וקשה טובא דהא בסי' ע"ה וכן בסי' רצ"ח הוי משואי"ל שנוטל מדאורייתא. אבל הדבר פשוט דרק להוציא וכהא דס"ס רצ"ז אין דנין ע"פ אומד דכיון שצריך לשקול היטיב אם הוא מיעוטא דמיעוטא או לא. אין אנו מעמידין על דעתינו. אכן להחזיק ובכל הנהו שהזכרנו שפיר דנין גם בזה"ז. וכ"כ הרא"ש הובא בש"ך סי' צ' שהקשה אהא דאיתא בירושלמי פ' הכונס שאם הפקיד אריס חפץ ומת ואינו אמיד לחפץ כזה שייך ליורשיו ולא לבעה"ב שלו. והקשה דהא בניזק ונגזל קיי"ל שאין יכול לטעון דבר שאינו אמיד. ותירץ דשאני התם שהוא להוציא משא"כ הכא דהוי להחזיק כי הנפקד הוא מחזיק בחזקת האריס ויורשיו. הרי הסברא כמ"ש. וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' קי"ב. ועב"ח ר"ס רצ"ח שהביא דברי הרא"ש הנ"ל ומש"ש ואכמ"ל בזה:
כ
ולפ"ז נראה דה"ה היכא שגילה דעתו מקודם שמוכר הקרקע בשביל איזה טעם וכן בקונה יפות וכדומה. נהי דודאי איכא אומדנא שרק בשביל זה הוא מוכר. או קונה דווקא שיהו יפות. מ"מ לא הוי הך אומדנא כאנן סהדי שיהא בירור גמור. דא"כ לא היה צריך גילוי דעתו כלל וכדקיי"ל בכל אומדנא דמוכחא טובא. ורק דבזה הוי אומדנא כהא דלא אמיד שהזכרנו דהוי כרוב חשוב. ומ"מ איכא מיעוטא דמיעוטא אשר אין גילוי דעתם מעכב אצלם. ואף אם ישתנה הדבר אין דעתם לבטל המכר. ולזה כשחוזר בו אח"כ אמרינן שהוכיח על תחילתו שדעתו היה שיהי גילוי דעתו כתנאי גמור. אבל אם אינו חוזר בו. הרי הוא כאומר על עצמו שהוא מן המיעוט שמוכרים בהחלט ואין מקפידים על הדבר שגילו דעתם קודם המכר. והוכיח על תחילתו שהמכר קיים. וכן בקונה יפות מגלה דעתו בזה שלא היה זה אצלו לעיכובא רק היה חושב שאם ישיג יפות יהי יותר טוב:
כא
וע"פ סברתינו לחלק בין אומדנא לאומדנא יש ליישב מ"ש הר"ן בפ"ג דקדושין שאם שידך את הגדולה ואח"כ אמר סתם בתך מקודשת לי שתיהן אסורות והקשה דהא בתוספתא איתא שאם היו עסוקין בגדולה לגדול וקטנה לקטן אמרינן דמסתמא כן קידשו ג"כ. ותירץ דהתם איירי שבשעה שקידשו ידעו לאיזה קידשו רק אח"כ שכחו. אבל הכא איירי בקידש סתם. והקשה לי חכם אחד דכיון דמועיל האומדנא שקידש אותה שעסק בה לברר איך היה המעשה. מכ"ש שיועיל לברר איך היתה כונתו בשעת קדושין אם קידש סתם. דמצינו בכמה דוכתי דאמרינן אומדנא לענין דדברים שבלב יהיו דברים. ולפמש"ל א"ש דאומדנא זו הויא רק כרוב חשוב ולא כאנן סהדי. ולזה באם ידעו בעת הקידושין את מי קדשו. שפיר אומדנא כזו הויא בירור דתלינן שהם מן הרוב. אבל כשקידשו סתם. אין מועיל אומדנא כזו לברר הכוונה. דלעשות דברים שבלב כדברים צריך אומדנא דמוכחא טובא שיהא כאנן סהדי וכמש"ל:
כב
וכן מוכח מהא דאיתא במנחות ק"ח ע"ב האומר אחד משורי הקדש הגדול הקדש שלשה הבינוני קדוש. פירשתי ואינו יודע מה פירשתי הגדול הקדש. ומסקינן בש"ס שם דבשלשה הוי הגדול ואף הבינוני הקדש דהוי ספק שמא כיון לבינוני דהוי גדול לגבי קטן ע"ש ברש"י. ומשמע דבפירשתי וא"י מה פירשתי אף בשלשה הוי רק הגדול הקדש. וכ"כ הרע"ב במשנה שם להדיא דהיכא דפירש אמרינן שודאי פירש הגדול. וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם פט"ז מה' מעה"ק ה"ט יעו"ש [ולשונו שם קשה שכתב שמקדיש הגדול שבהן ואח"כ יצא ידי חובתו. וצ"ב דלמה יקדישנו הרי כבר הקדישו כיון דנקטינן שהקדיש הגדול. וגם מה שייך שאח"כ יצא י"ח ויש לישב ואכ"מ] וקשה טובא דכיון דבפירש אמרינן שפירש הגדול שבשלשה. מכ"ש דנימא הכי בהקדיש סתם. אבל לפמ"ש א"ש דודאי יש שמקדישים הבינוני. ורק רוב בנ"א אומדנא הוא שמקדישים הגדול. ולזה בשפירש אמרינן שהוא מן הרוב. אבל בהקדיש סתם דהוי דברים שבלב. בעינן אומדנא גדולה שתהא כאנן סהדי וכמש"ל:
כג
ובאמת בהא דעייל ונפיק אזוזי ע"כ צ"ל ג"כ שהוא מצד הוכיח סופו על תחלתו וכמש"ל שמזה שתובע כמה פעמים מוכח שתשלום המחיר היה אצלו כתנאי לעיכובא. וא"כ ה"ה בגילוי דעת נימא שהחזרה מוכיח על תחילתו וכמש"ל. וכעין זה קיי"ל בנדרים כ"ג לענין נדרי זרוזין שאומדנא דמוכח הוא שאינו נודר רק לזרז. ומ"מ במעמיד דבריו ואומר שנדר בהחלט ודאי שאסור וכמ"ש בר"ן. וכן קיי"ל בגיטין דף ס"ו ובנדרים דף מ"ח דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש. ואף דבנדרים שם איירי שסוף לשונו מוכיח על תחילתו והכל קודם המעשה. מ"מ מסיק שם דסגי אם סעודתו מוכחת עליו. וכ"פ הרמב"ם ובטוש"ע סי' רכ"א ס"ט ע"ש. ולענין שתק ולבסוף צוח יש מחלוקת בין הפוסקים. וע' טוש"ע בח"מ סי' רמ"ה וש"פ שם. וכבר כתבו הפוסקים חילוקים בזה וע' יו"ד סי' ד' לענין שחיטה לעכו"ם אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. וקצת פוסקים כתבו שם דהוי ספיקא דדינא מדאמרינן בחולין ל"ט ע"ב שאם שחט סתם וחשב בזריקה לע"ז זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה איסור ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו. וזה קשה באמת על הפוסקים דס"ל בזה דלא כרשב"ג. והנלע"ד בזה דבאמת קשה לשון הש"ס דנקיט משום כבודו. דהול"ל בפשוטו שהיה להם ספק הלכה כמי. וכן כדקאמר שם רב חסדא דקאי אפלוגתא דר"א ורבנן. ג"כ קשה כנ"ל. וגם דשם ודאי שאין הלכה כר"א דשמותי הוא. ואף דאיתא בחולין קט"ז ע"ב דר"י ס"ל כר"א. מ"מ אין הלכה כמותו. ועו"ק למה חששו דווקא בהלכות אלו לכבוד התנאים החולקים על חכמים ולא בכל מקום. ובבע"ה אות זיכוי כתב באמת בשם רב שר שלום גאון שהחמירו לכבודו של רשב"ג רק משום חומרא בעלמא אבל באמת הלכה כרבנן. ולפלא שהפוסקים לא הביאו דעתו. ועכ"פ קשה למה החמירו אז בהלכות הללו:
כד
ולזה נלע"ד שלזה קאמר הש"ס שהיה מעשה בקסרי. לפי שר"א היה מקומו בקסרי כדאיתא בסוכה כ"ו ע"ב שר"א שבת בקסרי וכן איתא בסנהדרין ס"ח ע"א שר"א מת בקסרי. ואף שעיקר מקומו היה בלוד כדאיתא בסנהדרין ל"ב ע"ב. מ"מ היה נמצא גם בקסרי. וכן רשב"ג היה מצוי בקסרי כדאיתא בסוכה כ"ו ע"א שרשב"ג חש בעיניו בקסרי והיה שם בחג הסוכות. ואף שמקומו הקבוע ודאי לא היה בקסרי שהרי היה נשיא ומקום החכמים היה ביבנה. וברש"י ר"ה ל"א ע"ב מבואר לפי הגהת הב"ח שם שבימי רשב"ג היו באושא. ובאמת היו תרי רשב"ג ואכמ"ל בזה. ובירושלמי פ"ג דדמאי איתא והובא בתו' חולין דף ו' ע"ב שר"י שלח אתרוג לרשב"ג וא"ל שמקסרי הוא משמע שהוא לא היה בקסרי. מ"מ מוכח מהא דסוכה הנ"ל שהיה מצוי שם. ולזה חשו שם אי לדר"א אי לדרשב"ג משום דאתרייהו הוי וחשו שם לכבודן שלא לעשות נגד דעתם. וכדמצינו בש"ס בכמה דוכתי שבמקומו חששו ונהגו כדברי אחד אף דלא קיי"ל לדינא כמותו. והיינו כדעת הבעה"ע בשם רב ש"ש גאון שהזכרנו. וכ"נ דעת הרי"ף שלא הזכיר כלל הא דהחמירו בקסרי. והרי"ו והיש"ש כתבו בטעמו דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן. רק מ"מ אסור באכילה משום שחוששין להחמיר לכבודו של רשב"ג. ועדיין קשה דמ"מ הו"ל להביא זה כדי שנדע שאסור באכילה. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד שרק בקסרי חששו לזה ולא בעלמא. ואף שלא שערו זה הפוסקים. בכ"ז נלע"ד שהוא בע"ה פירוש אמיתי בש"ס בזה. וע' ירושלמי פ"ו דגיטין ה"ו שמפורש שם שלהלכה לא חששו לדרשב"ג והארכתי בזה ובביאור הירושלמי ואכ"מ:
כה
והנה בגוף דין אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו יש לי אריכות בס"ד במקום אחר ואכ"מ. אבל עכ"פ נמצאים מקומות דאמרינן הכי וכמו בהך דגיטין ס"ו ונדרים דף מ"ח ע"א וזבחים דף ב' ע"ב. ובחי' רמב"ן ורשב"א חולין ל"ט חילקו בין היכא דאיכא חזקה כנגד או לא. ולזה בנ"ד כ"ע מודו דאמרינן שחזרתו מוכיח שמה שגילה דעתו היה כעין תנאי לעיכובא בגוף הדבר. וכמו דאמרינן הכא בעייל ונפיק אזוזי וכמש"ל. וזה בודאי אין לומר דבהא דעייל ונפיק אזוזי איירי רשב"ג בב"מ ע"ז ע"ב. ורשב"ג לטעמו דס"ל בחולין ל"ט ובכמה דוכתי הוכיח סופו על תחילתו. דהא כל הפוסקים פסקו הך דינא דעייל ונפיק בלי שום חולק. ובהך דרשב"ג נחלקו הפוסקים ביו"ד סי' ד' ובח"מ סי' רמ"ה. וע"כ צ"ל דבזה כ"ע מודו דאמרינן הכי מפני שמצרפין האומדנא לזה שע"ד כן מכר החפץ וכמש"ל:
ונראה שלזה פסקו ג"כ כרשב"ג בהא דגיטין ס"ו באומר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת. דכיון שגילה דעתו ואמר כתבו שוב יש לנו לצרף אומדן דעתינו. וכמו דמהני כתבו במפרש בים ויוצא בשיירא שהטעם משום אומדנא כדאיתא בכתובות נ"ה ע"א. משא"כ בהך דחולין ל"ט ששחט סתם ואח"כ חשב ולא גילה דעתו כלל בשעת שחיטה. לזה לא אמרינן הוכיח סופו. וכן מדחה הש"ס בחולין ל"ט שאני התם דקאמר כתבו. וכסברא שכתבנו למעלה שלעשות דברים שבלב שיהיו דברים בלי שום גילוי דעת. צריך שיהא אומדנא חזקה כמו אנן סהדי. וסברא דהוכיח סופו אינה רק כרוב חשוב וכנ"ל. ולזה צריך גילוי דעת. ולזה נחלקו הפוסקים בח"מ סי' רמ"ה בשתק ולבסוף צווח. כי שם ג"כ לא גילה דעתו כלל בעת שזיכה לו. לזה פסקו הרי"ף והרא"ש שם כרבנן דרשב"ג. ומה שהוצרך הש"ס בחולין ל"ט וב"ב קל"ח לסברא דכיון דלא אתא לידי אמאי אצווח היינו דלא נימא דהוי אומדנא שנתרצה מצד ששתק בעת שזיכה. וכן פירש הש"ס שם באמת טעמא דרבנן מדשתיק קננהו. דס"ל דהוי אומדנא גדולה שאין אדם עשוי לשתוק בשעה שעושים עבורו דבר שלא כרצונו. וכן בזבחים דף ב' קאמרינן לכ"ע הוכיח סופו על תחילתו משום ששחטו בעזרה הוי כמגלה דעתו ששוחטו לשם קרבן ולזה כתבו התו' שם דאיירי אף בשני עבודות ע"ש. ומיושב בזה קושיית היש"ש פ"ב דחולין סי' כ' על הטור שפוסק ביו"ד סי' ד' דהוי ספק ובח"מ סי' רמ"ה מייתי דעת הרא"ש דהלכה כרבנן והובא בט"ז י"ד סי' ד'. דהתם הטעם מדשתיק קננהו. וע' שטמ"ק ב"ב קל"ח בשם הר"ן בזה וההכרח לקצר. וע' בתב"ש סי' ד' שכתב דהוכיח סופו ע"ת אמרינן אף לאחר כדי דיבור. דתכ"ד בלא"ה אמרינן תכ"ד כדיבור. ובמק"א הארכתי בזה בע"ה. וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד אות ט' ואכמ"ל בזה:
כו
נשוב לענינינו לפמש"ל דאף היכא דהגילוי דעת מהני לבטל המקח. היינו רק כשחוזר בו אח"כ. ובארנו שיש לזה יסוד מהך דגיטין ס"ו דהוכיח סופו ע"ת ואמרינן בחולין ל"ט משום דגילה דעתו ואמר כתבו. א"כ בנ"ד כל זמן שלא חזר בו ממכירתו לנכרי המקח במקומו עומד. ובפרט דבנ"ד הוי מטלטלין דס"ל לכמה פוסקים שאין מבטלים מקחם בשביל גילוי דעת. ואף להסוברים דהוי ספק. מ"מ ודאי שצריך לחזור בו בפירוש ואז נימא שחזרתו חזרה מצד שהוא מוחזק בו. כיון שאינו רוצה לזכות בו כלל. ולבד זה הא כבר כתבנו שהאומדנא בנ"ד אינה ברורה כ"כ. דבאמת כיון שחפצו להפקיע ממנה איסור בכורה. ודאי ניחא לו למכרה עכ"פ וכמש"ל. ולזה כל זמן שלא חזר בו בפירוש בודאי אין לבטל מכירה ראשונה. וע"ל סי' פ"ו עוד בזה: