שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פה · יב
והנה בכתובות פ"ה ע"ב ובח"מ סי' רצ"ז קיי"ל שאם נמצא חפץ אצל יתומים. ואביהם לא היה אמוד שיהי לו חפץ כזה. ואחד טוען שהוא הפקידו ונותן סימנים. מוציאו מיד היתומים. וכתבו התו' בכתובות שם הטעם דכיון דלא אמיד הויא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליתמי. אבל אם הוא חי וטוען דבר שאינו אמוד שפיר נאמן. והקשה הש"ך בסי' רצ"ז דהא קיי"ל דטענינן ליתמי נאנסו אף דלא שכיחא. ותירץ המהרי"ט בח"א סי' ע"ג וסי' קי"ב דהא דלא אמיד הוי לא שכיח כלל ועדיפא מנאנסו. וכ"כ הקצה"ח סי' ק"ח סק"ה לחלק בין לא שכיח ובין לא שכיח כלל. ולכאורה קשה דהא בממון אין הולכים אחר הרוב ואיך נוציא מהיתומים דהא וודאי איכא מיעוטא דלא אמידי ומ"מ יש להם וכמ"ש יש מתרושש והון רב. וכן יקשה להפוסקים דס"ל דלא טענינן נאנסו ליתמי. אכן כבר הסביר זה התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו דכיון דלא שכיחא הוי רק מיעוטא דמיעוטא. ובזה אף בממון אזלינן בתר רובא ע"ש. וע' תומים סי' ק"ח סק"ב בזה. ולפ"ז יקשה למה יהא נאמן כשהוא חי וטוען ברי היכא דלא אמיד. הא בכה"ג הולכים בממון אחר הרוב: