שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פה · יא
והנה כל מי שמוכר דבר הוא קובע מחיר ומדבר עם הלוקח שישלם לו תיכף או ביום מוגבל. ובזה אנו מסופקים אם כוונתו דווקא שאם לא יתן לו ליום המוגבל אז תיכף יתבטל המכר. או שאינו בדווקא רק שכן דרך להגביל זמן פרעון וכמו כל חוב ומלוה. והבירור לזה הוא אי חזינן דעייל ונפיק הרי זה מוכיח שמכר רק בשביל צורכו לכסף. ולזה הא גופא הוי בירור למפרע שעל תנאי זה מכרו ונתבטל המקח כשאינו נותן המחיר. וכיון שאנו דנים בזה כאלו התנה בפירוש הרי כיון שעבר הלוקח על התנאי ולא נתן המחיר בטל המקח. ולזה גם הלוקח יכול לחזור בו. אך בכ"ז ידו על התחתונה לפי שהמניעה היתה מצידו שלא קיים התנאי. אבל באונאה יותר משתות אין זה מצד גילוי דעת ותנאי רק חז"ל אמדו דעת כל אדם שאינו מתרצה על מקח שיש בו אונאה יותר משתות. ולזה יכול לבטל המקח. ובכ"ז יש מיעוט בנ"א שאין מקפידים ע"ז וכמו שמצינו בנושא ונותן באמונה. ובמוכר מחמת דחקו ובקונה כלי תשמישו של אדם לחד שיטתא וכן בחליפין ומוכר בדמים אכסרה וכמבואר בסי' רכ"ז. ולזה כשנודעה לו האונאה ואומר שמתרצה במקחו. הרי גילה דעתו שהוא מן המיעוט שאין מקפידים על אונאה ושפיר קנה מתחילה. ובזה לא שייך כלל לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם. כי בוודאי יש מיעוט שמתרצים כמש"ל ויכול לומר אני מן המיעוט. וכעין שכתבו התו' בב"ב דף צ"ב. והכא עדיפא טפי מהתם דהכא יכול לומר כן אף להוציא לפי שזה תלוי בדעתו עכשיו כשנודע לו ולא בעת המכר. משא"כ שם צ"ל שקנה לשחיטה בשעת מעשה. וע' מהרי"ט חח"מ סי' כ' מ"ש בהסבר הא דעייל ונפיק ואקצר: