שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עד · ה
אכן נלע"ד לחדש בענין זה שכל החילוקים שבין רב מובהק לאינו מובהק הוא רק אח"כ כשאינו לומד עוד לפני הרב ההוא. בזה אנו דנין אם למד ממנו רוב חכמתו או לא. וכן בתלמיד חבר לפירוש הרשב"ם ומהרי"ק וריב"ש שהזכרנו. ג"כ אמרין שאם נתחכם אח"כ ונעשה חכם קרוב לרבו שוב א"צ לנהוג בו כבוד כרב מובהק. אבל בשעה שעודנו לומד לפני רבו צריך לנהוג בו כבוד כרב מובהק. ובודאי צריך לקראו בלשון רבי ולא בלשון נוכח כמדבר עם אחד האדם. דהא בשעה זו הרי הוא רבו עכ"פ. וגם דהא אפשר שילמוד אצלו הרבה עד שיהיה רוב חכמתו מרב זה. כי לחכמה אין שיעור וארוכה מארץ מדה כתיב. וכן מצינו דרבינא קרי לרב אשי מר בעירובין ס"ג ע"א אף דהוי תלמיד חבר כדאיתא התם. והרי אמרינן בברכות כ"ז ע"ב שא"צ לומר לו מר וכ"כ התו' בערכין ה' ע"א ד"ה והא שאין דרך לומר לחבירו מר. וע"כ צ"ל דהכא איירי שהיה זה בעת שלמד לפניו לפי שרב אשי היה מנהיג הישיבה אז כידוע. וממילא שצריך לשאול בלשון שלום עליך רבי וכמש"ל דבמקום שקוראו רבי צריך לשאול בשלומו ג"כ בלשון זה. אך י"ל שכיון שהיה ר"א אז ראש ישיבה ומנהיג הדור הוצרך לקראו מר אף שהיה תלמיד חבר. והנה מצינו במ"ק ט"ז ע"ב שרבי קרא לר' חייא מר אף שהיה תלמידו. ואף לפמ"ש התו' בנדה ד' ע"ב ד"ה מאי לאו שלעת זקנותו היה חבירו של רבי. מ"מ הרי מצינו שקרא לחבירו מר. ואולי מפני שרצה לפייסו קראו מר וכעין סברא שכתבו התו' בערכין שם ע"ש. ובאמת יש בענין זה כמה סתירות ע' פסחים שאמר ר"י לבריה מר. וע' עירובין מ"ד ע"ב שאמר אביי לרבה ואת לא תסברא. אף שהיה רבו מובהק בזה ואכמ"ל. וכ"נ ברור דודאי לא מסתבר שבשעה שלומד אצלו לא יקראנו רבי. וכן מצינו בסנהדרין ק"ו ע"ב שבתחילה קרא דהמע"ה לאחיתופל רבו ואח"כ קראו חבירו ואח"כ תלמידו. ואיתא בפ"ו דאבות שקרא רבו בשביל דבר אחד שלמד ממנו. וקשה דא"כ איך קראו אח"כ חבירו ותלמידו. וצ"ל דבעת שלמד ממנו קראו רבו ואח"כ קראו חבירו. לפי שהיה באמת חבירו או תלמיד חבר. ואח"כ כשנתחכם דהמע"ה ולמד אחיתופל ממנו נעשה תלמידו. וכן אמרינן בנדה י"ד ע"ב שבתחילה היה רבי כפוף לפני ר' יוסי. ואח"כ כשנתחכם רבי אלו היה ר"י קיים היה כפוף לפני רבו וע"ש בתו' ובתו' שבת דף נ"א: