שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עד
ע"ד אשר ביקש לדעת דעתי בהא דקיי"ל ביו"ד סי' רמ"ב סט"ז שהשואל בשלום רבו צריך לומר שלום עליך רבי. אם זה דווקא ברבו מובהק או אף שאינו מובהק. וכבודו רוצה לדון אשר אף לרב דמתא צריך ג"כ לשאול בלשון זה כיון שקבלוהו לרב לבני עירם. ויש מי שמתריס כנגדו בזה. הנה מטרדותי וגם מחלישות כחי כעת קשה עלי להשיבו. אך באשר נהניתי מאשר עוד ימצאו מכבדי התוה"ק ולומדיה ולדקדק בפרטי דיני כבודם. אשר בעוה"ר רוב בנ"א אינם יודעים כלל עד כמה מחויבים בכבוד ת"ח. והלואי שלא יבזו אותם. לזאת לקחתי לי עת להשיבו בקצרה:
א
הנה בברכות כ"ז ע"ב איתא הנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש"י שנתן שלום לרבו כשאר כל אדם ולא אמר שלום עליך רבי. והיינו משום שהוקשה לו מהא דאמרינן בב"ק דף ע"ג כדי שאילת שלום לרב. וכ"כ התו' בד"ה והנותן. וכתבו עוד התו' שם א"נ ההוא לכתחילה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן עכ"ל. ולכאורה מוכח מזה דדווקא לרב מובהק צריך לשאול בלשון זה דאלת"ה הו"ל לתרץ בפשוטו דבב"ק איירי ברב שאינו מובהק. והכא איירי ברב מובהק. וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש ותלמידי רבינו יונה שהביאו שם מהירושלמי שאין לשאול כלל בשלום רבו מהא דר"א לא רצה לשאול בשלום ר' יוחנן. וכן הביאו זה שאר פוסקים וקשה דילמא זה דווקא ברב מובהק. וע"כ צ"ל דפשיטא להו שלרב מובהק א"צ לשאול בלשון זה. וכ"נ להדיא בש"ע סי' רמ"ב ס"ל שכתב שכל הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו. זהו רק ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו. וזה קאי גם על הא דשאילת שלום דבסעיף ט"ז:
ב
אכן מתירוץ השני שבתו' בברכות שם שכתבו דגם תלמיד חבר צריך לומר שלום עליך רבי. מבואר להדיא דאף לרב שאינו מובהק. דהא תלמיד חבר פירש"י בעירובין דף ס"ג ע"א דהיינו שלמד ממנו רק דבר אחד. וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת דתלמיד חבר היינו שאין רוב חכמתו ממנו. וממילא מוכח דאף לפירש"י שהביאו התו' שם מקודם ג"כ הדין כן. דלא מסתבר לומר ששני התירוצים שבתו' יחלוקו לענין דינא. ורק דלא מסתבר לרש"י וש"פ לאוקמי הש"ס בתלמיד חבר. דכיון דנקיט סתם תלמיד לרב משמע אף ברב מובהק. לזה פירשו הא דברכות שנותן שלום כשאר כל אדם. אבל בגוף הדין אפשר דמודו שצריך לשאול בלשון זה אף לרב שאינו מובהק. וכ"נ בתפארת שמואל על הרא"ש בפ"ב דברכות אות ז' שכתב שהג' ר' שכנא הגיה בש"ס דף י"ד ופגע בו רבו שאינו מובהק. משמע שדעתו שלרבו מובהק אין לשאול בשלומו כלל. ורק לרב שאינו מובהק שואלין בלשון שלום עליך כדאיתא בב"ק דף ע"ג. ויש לדחות:
ג
אכן בפירוש הא דתלמיד חבר הרבה פוסקים מפרשים שמקודם היה רבו מובהק ואח"כ נתחכם התלמיד ונעשה כחבירו. וכ"כ הרשב"ם ב"ב קנ"ח ע"ב וכ"כ המהרי"ק שורש קע"א והריב"ש סי' רע"א לפרש כן. ונראה להוכיח קצת שגם התו' מפרשים כן. דהנה התו' כתבו בעירובין ס"ג ע"ב דרב חסדא היה תלמיד חבר של ר"ה. ובב"מ דף ל"ג ע"א איתא דר"ח בעי מר"ה תלמיד ורבו צריך לו מהו. א"ל אנא ל"צ לך את צריכת לי. ופירש"י ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים. ושם קאי על תלמיד של רב מובהק ע"ש. וא"כ משמע דר"ח למד רוב חכמתו מר"ה. רק אח"כ שמע שמועות גם מפי אחרים. וקשה על התו' דעירובין שכתבו שהיה תל"ח של ר"ה. וע"כ צ"ל דמפרשי כדעת הרשב"ם וש"פ הנ"ל דתל"ח היינו שאח"כ נתחכם ונעשה חבירו. וא"כ י"ל דמש"ה כתבו שתל"ח צריך לשאול בשלום רבו בלשון שלום עליך רבי. כיון שעכ"פ הוא רבו מובהק. אבל לרב שאינו מובהק שפיר א"צ לשאול בלשון זה. וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם בפ"ה מה' ת"ת שכתב שכל דינים הללו הם רק ברב שלמד רוב חכמתו הימנו. ושם בהל"ה כתב שלרב צריך לשאול בלשון שלום עליך רבי. הרי מפורש שלרב שאינו מובהק א"צ לשאול בלשון זה. וכן הועתקו דברי הרמב"ם בש"ע סי' רמ"ב. וכ"נ בסברא דהא אמרינן בברכות כ"ז שתלמיד חבר א"צ לקרותו רבי דלהכי אמר ר' ירמיה בר אבא לרב מי בדלת ולא מי בדיל מר ע"ש. וכן בב"ב דף קנ"ח ע"ב דלהכי אמר בן עזאי לר"ע שבאת לחלק את השוין ולא אמר שבא רבי ע"ש. הרי שא"צ לקרותו רבי אף בפניו. וא"כ ה"ה בנתינת שלום א"צ לומר לו שלום עליך רבי:
ד
וכן מוכרח לשיטת רש"י ורמב"ם וש"פ העומדים בשיטתם שמפרשים הא דאיתא בברכות כ"ז שאין ליתן שלום לרבו. היינו כדרך כל אדם. אבל לומר שלום עליך רבי מותר כדאיתא בב"ק ע"ג. וההיא ברייתא דברכות דקתני שם בברייתא ג"כ המתפלל אחורי רבו מוקי לה הש"ס דווקא ברבו מובהק אבל תלמיד חבר מותר ע"ש כ"ז ע"ב. וא"כ מוכח דכל הנהו דקתני שם בברייתא איירי דווקא ברב מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אך לפ"ז קשה דהא קתני שם ג"כ האומר דבר שלא שמע מפי רבו. ופירשו הרא"ש ורבינו יונה שם שאומרו בשם רבו. וזה ודאי שייך גם ברב שאינו מובהק. וא"כ מצינו דהברייתא איירי גם ברב שאינו מובהק. ולפי פירוש הרמב"ם בזה בפ"ה מה' ת"ת שאם אומר סתם ידוע שהוא מרבו. שפיר איירי רק ברבו מובהק. אכן לפירוש הרא"ש ור"י הנ"ל קשה כנ"ל. אך ז"א דלכאורה אסור זה גם בכל אדם לשקר ולומר בשמו דבר שלא אמרו. וצ"ל משום דמצינו בפסחים קי"ב שאמר ר"ע לרשב"י כשבקשת ליחנק התלה באילן גדול. ופירש"י שם שאם רוצה שיתקבלו דבריו יאמרם בשם אדם גדול. הרי שמותר לעשות כן. וכן איתא בגיטין דף כ' ע"א ודף ע"ז ע"א דרשה משמיה דרבי ואח"כ משמיה דרבים כי היכי דליקבלו מיניה ע"ש ברש"י ותו'. ולזה קאמר הכא שלומר בשם רבו דבר שלא שמע ממנו אסור. אף שמותר לאמרו בשם אחר כי היכי דלקבלוהו מיניה. וממילא שפיר י"ל דאף בשם רבו שאינו מובהק מותר לומר דבר שלא שמע ממנו כדי שיקבלו ממנו:
ה
אכן נלע"ד לחדש בענין זה שכל החילוקים שבין רב מובהק לאינו מובהק הוא רק אח"כ כשאינו לומד עוד לפני הרב ההוא. בזה אנו דנין אם למד ממנו רוב חכמתו או לא. וכן בתלמיד חבר לפירוש הרשב"ם ומהרי"ק וריב"ש שהזכרנו. ג"כ אמרין שאם נתחכם אח"כ ונעשה חכם קרוב לרבו שוב א"צ לנהוג בו כבוד כרב מובהק. אבל בשעה שעודנו לומד לפני רבו צריך לנהוג בו כבוד כרב מובהק. ובודאי צריך לקראו בלשון רבי ולא בלשון נוכח כמדבר עם אחד האדם. דהא בשעה זו הרי הוא רבו עכ"פ. וגם דהא אפשר שילמוד אצלו הרבה עד שיהיה רוב חכמתו מרב זה. כי לחכמה אין שיעור וארוכה מארץ מדה כתיב. וכן מצינו דרבינא קרי לרב אשי מר בעירובין ס"ג ע"א אף דהוי תלמיד חבר כדאיתא התם. והרי אמרינן בברכות כ"ז ע"ב שא"צ לומר לו מר וכ"כ התו' בערכין ה' ע"א ד"ה והא שאין דרך לומר לחבירו מר. וע"כ צ"ל דהכא איירי שהיה זה בעת שלמד לפניו לפי שרב אשי היה מנהיג הישיבה אז כידוע. וממילא שצריך לשאול בלשון שלום עליך רבי וכמש"ל דבמקום שקוראו רבי צריך לשאול בשלומו ג"כ בלשון זה. אך י"ל שכיון שהיה ר"א אז ראש ישיבה ומנהיג הדור הוצרך לקראו מר אף שהיה תלמיד חבר. והנה מצינו במ"ק ט"ז ע"ב שרבי קרא לר' חייא מר אף שהיה תלמידו. ואף לפמ"ש התו' בנדה ד' ע"ב ד"ה מאי לאו שלעת זקנותו היה חבירו של רבי. מ"מ הרי מצינו שקרא לחבירו מר. ואולי מפני שרצה לפייסו קראו מר וכעין סברא שכתבו התו' בערכין שם ע"ש. ובאמת יש בענין זה כמה סתירות ע' פסחים שאמר ר"י לבריה מר. וע' עירובין מ"ד ע"ב שאמר אביי לרבה ואת לא תסברא. אף שהיה רבו מובהק בזה ואכמ"ל. וכ"נ ברור דודאי לא מסתבר שבשעה שלומד אצלו לא יקראנו רבי. וכן מצינו בסנהדרין ק"ו ע"ב שבתחילה קרא דהמע"ה לאחיתופל רבו ואח"כ קראו חבירו ואח"כ תלמידו. ואיתא בפ"ו דאבות שקרא רבו בשביל דבר אחד שלמד ממנו. וקשה דא"כ איך קראו אח"כ חבירו ותלמידו. וצ"ל דבעת שלמד ממנו קראו רבו ואח"כ קראו חבירו. לפי שהיה באמת חבירו או תלמיד חבר. ואח"כ כשנתחכם דהמע"ה ולמד אחיתופל ממנו נעשה תלמידו. וכן אמרינן בנדה י"ד ע"ב שבתחילה היה רבי כפוף לפני ר' יוסי. ואח"כ כשנתחכם רבי אלו היה ר"י קיים היה כפוף לפני רבו וע"ש בתו' ובתו' שבת דף נ"א:
ו
וכ"נ להוכיח מהא דאיתא בפסחים דף ק"ח ע"א אמר אביי כי הוינן בי רבה הוי זגינן אבירכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים משמע מזה שהיה נוהג כבוד ברב יוסף כמו ברבו. ורב יוסף לא היה רבו מובהק כידוע שרבה היה רבו מובהק. וכ"כ הסדר הדורות בח"ב אות אלף שהיה תלמיד חבר של רב יוסף והוכיח מדאמר לר"י בכמה דוכתי את אמרת לן. ולא אמר מר אמרה לן. וכעין הוכחת הש"ס בברכות כ"ז ע"ב. וע"כ צ"ל כמש"ל שבשעה שלומד לפניו צריך לנהוג בו כבוד אף שאינו רבו מובהק. ואף דבלא"ה כתבו הרא"ש ומרדכי וכ"ה בטוש"ע סי' תע"ב דאף אצל רב שאינו מובהק א"צ להסב. מ"מ הרי הוכיחו זה מדמקשה הש"ס שם מהא דקתני שתלמיד אצל רבו צריך להסב. ודחיק לאוקמא בשוליא דנגרי. וקשה דהו"ל לאוקמא ברב שאינו מובהק. והוכיחו מזה שאף באינו מובהק א"צ להסב. וקשה דהו"ל להוכיח מהא דאביי שפטרו רב יוסף מלהסב אף שהיה רב שאינו מובהק. וזה נזכר בש"ס שם קודם הא דשוליא דנגרי. וגם דשם יש לדחות שדחוק להש"ס לאוקמי לסתם לשון תלמיד אצל הרב ברב שאינו מובהק דווקא וכמש"ל דלהכי לא אוקמא להא דב"ק דף ע"ג ברב שא"מ. ומצאתי בב"ח סי' תע"ב שדחה כן באמת ראיית הרא"ש ע"ש. ולזה דעדיפא מינה משני דאיירי בשוליא דנגרא. וע"כ צ"ל כמש"ל דבשעה שלומד לפניו צריך לנהוג בו כבוד כמו ברב מובהק ולזה לא הביאו ראיה מהא דאביי. וחכם אחד הקשה לי דא"כ מאי מייתי הרא"ש ראיה. דילמא כיון דקתני תלמיד אצל רבו משמע להש"ס דאיירי בשעה שלומד לפניו. וז"א דשפיר משמע אף בשעה שאינו לומד לפניו רק במקרה אכלו יחד בלילי פסחים [ואפשר שזה החילוק בין לשון אצל רבו ללשון לפני רבו. ובתו' בפסחים שם נראה דגרסי בפני רבו'. ונראה דבפני משמעותו ג"כ כולל אף בשעה שאינו לומד אצלו רק שהוא בפניו. ולפני רבו משמעותו בשעה שלומד אצלו כי כן הוא לשון הש"ס בכמה דוכתי. אבל מלשון הש"ע בסי' תע"ב שכתב לפני רבו מוכח דלא ס"ל דקדוק זה]. וכן מוכח מדעת הב"ח ס' תע"ב והמהר"ל מפראג שהביא הב"ח שם והובא בעטרת זקנים ג"כ שחולק על הרא"ש וס"ל דברב שא"מ צריך להסב. וא"כ יקשה עליהם מהא דאביי שהזכרנו. ואין לומר שרב יוסף אמר זה לשאר רבנן שלמדו אז לפניו שהיה רבם מובהק. דהא מפשטות הלשון מבואר להדיא דאף אביי היה בכלל זה. וע"כ צ"ל כמש"ל דבשעה שלומד לפניו שאני:
ז
וכן יש להוכיח מהא דאיתא בקדושין ל"ג ע"א דאמר אביי שלפני רב מובהק צריך לקום כמלא עיניו. ומייתי עלה דאביי מכי הוי חזי לאודנא דחמרא דרב יוסף דאתי הוי קאים. וקשה טובא דהא אביי הוי תלמיד חבר לר"י וכמש"ל. וכבר הקשה זה בסדר הדורות ולא תירץ כלום. ולפמש"ל א"ש בס"ד דזה היה בשעה שלמד לפניו:
ח
והנה בברכות ס"ב ע"א איתא שר"ע נכנס אחר ר"י לביהכ"ס וא"ל בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך. והשיב תורה היא וללמוד אני צריך. ואח"כ איתא שם שב"ע נכנס אחר ר"ע. וא"ל ר"י ע"כ העזת פניך ברבך. ומבואר שם שב"ע למד מהנהגת ר"ע בביהכ"ס אותם השלשה דברים שלמד ר"ע מר"י. וקשה למה נכנס ב"ע כיון שכבר שמע זה מר"ע בעצמו. וא"ל שנכנס אולי ילמוד ממנו איזה דבר חדש דא"כ לא הול"ל ולמדתי ממנו ג' דברים. ודוחק לומר שרצה לדעת אם ר"ע עשה מעשה כר' יהושע בזה. וע"כ צ"ל דעובדא שב"ע נכנס אחר ר"ע היתה קודם ששמע מר"ע המעשה שנכנס אחר ר"י ובברייתא קתני לה ברישא לפי סדר הזמנים דעובדא דר"ע הוי ברישא. [וגם י"ל דנקיט לפי סדר זמן הסיפורים]. אך לפ"ז קשה דא"כ למה אמר ב"ע לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך הא הוא עצמו כבר השיב לר"י תורה היא וללמוד אני צריך. וצ"ל לפי שב"ע היה תלמיד חבר לר"ע. לזה היקל בזה ליכנס כדי ללמוד תורה. אבל ר' יהושע היה רב מובהק לר"ע לזה חשב ב"ע שלא היה ראוי לו ליכנס אחריו. ור"ע השיב דמ"מ תורה היא ושרי אף ברב מובהק. וכ"נ מדקאמר ר"י לב"ע ע"כ העזת פניך ברבך. וקשה דהא ר' יהודה היה תלמידו של ר"ע כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ובכמה דוכתי. והיכי קאמר ליה רבך דמשמע ולא רבי כדדייק הש"ס כה"ג ביבמות ק"ה ע"ב. ולפמ"ש א"ש שזה היה בתחילת גדלות ר"ע שעדיין לא למד ר' יהודה לפניו כדאיתא ביבמות ס"ד ע"ב שר"ע למד עם ר"י וחביריו בסוף ימיו. ולפמש"ל דבשעה שלומד לפניו אף ברב שאינו מובהק דינו כמובהק א"ש טפי הא דקאמר ליה ר"י העזת פניך ברבך דאיירי בעת שהיה ב"ע לומד לפני ר"ע. לזה קרי ליה רבו. וכשסיפר ר"ע לפני ב"ע לא היה לומד לפניו. לזה אמר ב"ע לר"ע ע"כ העזת פניך וכדדייק הש"ס נמי בב"ב קנ"ח מדקאמר ליה שבאת דהוי תלמיד חבר. ובכ"ז שאל ב"ע לר"ע ע"כ העזת. אף שבעצמו עשה כן. לפי שחשב דמ"מ יש חילוק קצת בין רב מובהק לאינו מובהק אף בשעה שלומד לפניו. ובסדר הדורות כתב דלמ"ד בירושלמי פ"ק דר"ה ה"א דב"ע היה חבר ותלמיד לר"ע. ס"ל שמקודם היה חבר ואח"כ תלמיד. ופליג עם מ"ד שם שהיה תלמיד וחבר. והרואה בירושלמי שם יראה שז"א. ולא פליגי שם כלל רק דמר דייק מהא שבאת לחלק. ומר דייק מהא דקאמר הללו אומרים ע"ש. ובירושלמי פ"ג דשקלים ה"א הגירסא בתרווייהו חבר ותלמיד וע"כ צ"ל שאין שום חילוק בלשון. והכוונה אחת שבתחילה היה תלמיד ואח"כ נעשה חבר. ולפירוש רש"י ורמב"ם דתלמיד חבר היינו שאין רוב חכמתו הימנו הכוונה שבשעה שלמד לפניו היה תלמיד ואח"כ נעשה חבר. והיינו כמש"ל שבשעה שלומד לפניו הרי הוא כרבו מובהק ונקרא תלמידו ממש:
ט
ובאמת נראה דבזקנותו של ר"ע היה תלמיד חבר לר' יהושע דהרי איתא בברכות דף כ"ח ע"א שאמר לר"י נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו. הרי שא"ל אתה ולא מר או רבי. וכ"נ בסוטה כ"ז ע"ב שאמר ר' יהושע על ר"ע והלא ר"ע תלמידך וכו'. וקשה שקראו בלשון רבי אף שהוא תלמידו. וגם מ"ש שהוא תלמיד ריב"ז כי הלא היה תלמיד תלמידו כי ר' יהושע היה תלמיד ריב"ז כדאיתא פ"ב דאבות וכן אמר בסוטה שם על ר"י בן הורקנוס תלמיד תלמידך לפי שהיה תלמידו של ר"ע ע"ש בפירש"י. אבל הדבר כמ"ש שהיה אז כבר תלמיד חבר של ר"י. ומשנה דסוטה איתא שם שנשנית בו ביום. והיינו ביום שמינו את ראב"ע לנשיא כדאיתא בברכות כ"ח ע"א. ומבואר כמש"ל שאז היה ר"ע ת"ח של ר"י. ועפ"ז מיושב מ"ש התוי"ט בספ"א דשביעית דהלכה כר"ע נגד ר"י משום דהלכה כר"ע מחבירו. והקשה בתו' ראשון לציון שם דהא ר"י הוי רבו דר"ע. והביא כן מתוי"ט פ"ג דכריתות מ"ט. ולפמ"ש א"ש דר"ע היה ת"ח של ר"י. ובכריתות שם איירי בילדותו שהיה עדיין תלמידו כמבואר שם ששאל את ר"י כמה שאלות. ובשביעית שם מוכח שהיה זה בעת שהיה ת"ח של ר"י דהא הזכיר שם את ראב"ע קודם ר"י ור"ע. וקשה דהא הם היו גדולים ממנו כדמוכח בברכות כ"ז ע"ב שהם היו ראוים להיות נשיאים יותר מראב"ע. וע"כ צ"ל שאז היה ראב"ע נשיא ולזה הקדימוהו משום כבוד נשיאותו. [וזה דוחק לומר שרבי סידר כך לפי שראב"ע היה נשיא. דהא מצינו בכמה דוכתי שראב"ע נזכר אחר ר"י ור"ע וכ"ה בכריתות דף י"א. וע"כ צ"ל שרבי שנה המשניות כמו שהיו שגורות בפיהם מכבר. רק בקצתם שינה לסתום או לפרש כדי להורות הלכה ואכמ"ל בזה]. וא"כ הרי כבר הוכחנו שבשעה שנמנה ראב"ע לנשיא היה אז ר"ע ת"ח של ר"י. ושפיר כתב התוי"ט דהלכה כר"ע מחבירו. ומש"ש הרמב"ם בפירושו דהלכה כר"ע מפני שיש בתוספתא כדבריו. נראה שבא לישב אף אינימא דר"י הוי רבו אז. או אף דתלמיד חבר לא מיקרי חבירו. וכ"נ מהא דכתובות פ"ד ע"ב דפליגי שם ר"י ור"ל אי ר"ט הוי רבו או חבירו. וקשה דהא איתא בסנהדרין ל"ג ע"א שאמר ר"ע לר"ט פטור אתה. ומוכח מזה שהיה תלמיד חבר עכ"פ. ובמסכת כלה מוכח ג"כ כן. דשם איתא שקרא את ר"ע רבי ואלופי ע"ש. וגם קשה איך שייך שיחלוקו במציאות כי ודאי ידעו אז אם היה רבו או לא. אבל הכוונה כמש"ל דפליגי בתלמיד חבר אם הוי כרבו לענין זה או כחבירו. ועוי"ל דפליגי אם בעת המחלוקת ההיא היה ר"ט רבו או חבירו ואקצר]. ולזה בא הרמב"ם לומר דאף למ"ד דתלמיד חבר הוי כרבו ג"כ הלכה כר"ע בהא [והתוי"ט שם כתב דהתוספתא שהביא הרמב"ם בפירושו הוא הא דאיתא שם בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. וקאי רק על הא דהלכה כר"ש ע"ש. ודבריו תמוהים דהא הרמב"ם כתב להדיא דגם כדברי ר"ע יש בתוספתא. וגם דחוק לומר שהרמב"ם יכוין במ"ש תוספתא להך דראב"י שהובא בירושלמי. וגם דכבר הקשה בכ"מ ע"ז בפ"ג מה' שמיטה ויובל דהא אין הלכה כשיטה. ולדעתי כוונת הרמב"ם להא דקתני בתוספתא רפ"ק דשביעית נטיעה שהיא נראית כזקינה כזקנה. זקנה שנראית כנטיעה כנטיעה והובאה בירושלמי ספ"ק דשביעית. והיינו כר"ע דנטיעה כשמה כפי שנראית לבנ"א לקראה נטיעה ויש להאריך בזה ואכמ"ל]. ועפמש"ל יש ליישב מ"ש הכ"מ פ"ב מה' תפלה ה"ב דהלכה כר"ע מחבירו לגבי ר"ג ור"י. והקשה הנחל איתן שם דהא ר"ג ור"י היו רבותיו של ר"ע. ולפמ"ש א"ש דלר"י היה תלמיד חבר בזקנותו. ונראה דגם לר"ג היה ת"ח וכדמצינו בברכות כ"ח שהיה מן החולקים על ר"ג. ורצו למנות את ר"ע לנשיא תחת ר"ג. [וכ"נ בסוכה כ"ג ע"א שעשה ר"ע סוכה בראש הספינה בפני ר"ג אף שר"ג פוסל יעו"ש. ובפני רבו בודאי לא היה עושה להיפוך מדעתו. ויש לדחות זה] והא שמצינו שקרא ר"ע לר"ג בכמה דוכתי רבינו ע' ברכות ל"ז ע"א. היינו מפני שהיה ר"ג נשיא והוצרך לחלוק לו כבוד. וגם ר' יהושע נהג בו כבוד כדאיתא בספ"ג דר"ה וכן מבואר בברכות כ"ז ע"ב. שוב מצאתי ביד מלאכי סי' תרכ"א שהביא מהכנה"ג שכתב שר"ע ת"ח של ר' יהושע. והוא השיג עליו מהא דברכות ס"ב שקראו רבך. ולפמש"ל מיושב הכל בס"ד ודברי הכנה"ג נלע"ד ברורים ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ואין ס' כנה"ג ת"י לדעת טעמו וראייתו. אבל כבר נתבאר יפה בע"ה בדברינו:
י
ולזה נראה ברור דבת"ח הממונה על הציבור לדון ולהורות ולדרוש. א"א שלא ילמדו ממנו בני עירו שום דבר בהוראה או בחידושי תורה. ובודאי צריכים לקראו רבי. וכאשר כן מנהגן של ישראל בכל תפוצותינו. וממילא שצריך לומר לו שלום עליך רבי ולא סתם שלום עליך וכמש"ל. וכן מוכח ממה שבארנו למעלה שלזה קרא ר"ע לר"ג רבינו לפי שהיה נשיא ומנהיג הדור וכן לענין הוראה נראה פשוט שאסור לתלמיד חכם שבעיר להורות במקום שיש שם רב שקבלוהו עליהם וכנ"ל וע' סי' רמ"ב בדין זה לענין תלמיד חבר ויש להאריך בזה בכמה פרטים אך אכ"מ. וכן ראיתי באיזה תשובות האחרונים שאין להורות במקום רב דמתא: וממילא דה"ה לענין שאילת שלום. ובפרט דפשטות דברי התוס' בברכות דף כ"ז משמע שא"צ שיהי רב מובהק. וכן הבאנו שכן דעת הגאון ר' שכנא זצ"ל. [ולכאורה יש לחלק דרק בזמנם שדברו בלשון יחיד שלום עליך. לזה הוצרכו לומר שלום עליך רבי. אבל אצלינו שאומרים בלשון רבים שלום עליכם. י"ל שא"צ לומר ש"ע רבי. ואין להקשות ע"ז מהא דב"ק ע"ג דקאמר ששאילת תלמיד לרב הוי טפי מרב לתלמיד. וקשה דהא אפשר שיאמר עליכם בלשון רבים. דז"א דאפשר בימיהם לא היה עדיין מנהג זה לומר למי שגדול ממנו בלשון רבים. משא"כ אצלינו. אך באמת ז"א. וכן מוכח מכל הפוסקים שלא חילקו בכך. ומטרדותי ההכרח לקצר]: