אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן עג

סימן עב

לחוץ למדינה

ע"ד ביהמ"ד של שותפין אשר שכרו להם רב אחד ללמוד עמהם כחצי שעה בבוקר וכשעה וחצי בערב. וכל היום הבהמ"ד סגור כי אין איש. ועתה רוצה אחד מהשותפין לקבוע שם שיעור עם נערי בנ"י ביום בעת שהבית היה סגור עד כה. ומשיעורי הרב הנ"ל לא יגרע דבר ולא ממשכורתו. והרב הנ"ל מוחה באמרו כי זה נגד כבודו שיבוא אחר ללמוד בבהמ"ד שהוא לומד בו עם אחרים. ואינו יכול למחול על כבודו בזה. וחפץ כבודו לדעת דעתי בזה. והנה אינני יודע מי הוא זה הרב הלז. וגם כי ראוי בענין זה לשמוע דברי שני הצדדים. בכ"ז למען כבודו כי רב הוא. הנני לחות דעתי במה שהוצע לפני. ואם לדברי הצד השני יהי שינוי בגוף ההצעה. מובן הדבר כי אז ישתנה גם הדין בזה. ודברי לא יהיו למעשה בזה רק להלכה אם היה מעשה כעין זה. ואקצר באמרים כי טרדותי מרובים וגם אני רפה אונים כעת. ד' יחזקני לתו"ע ית"ש:

הנה מ"ש בשם הרב שראש ישיבה אין כבודו מחול נראה טעמו משום שמצינו בש"ס בתענית דף כ"א ע"א וב"ב י"ב ע"ב והוריות י"ד ע"א שנקרא ההתמנות לראש ישיבה בשם מליך ע"ש. ומבואר מזה שדומה למלך. אבל באמת ז"א דהא סתמו הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת והטוש"ע סי' רמ"ב סל"ב שרב מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול. ולא חילקו כלל בין ראש ישיבה לשאר ת"ח. וכן מוכח בש"ס בקדושין ל"ב ע"ב דאמר שם הטעם שהרב יכול למחול משום דתורה דיליה הוא. ובזה אין חילוק בין רב לראש ישיבה. וכן איתא שם דרבא מחל על כבודו אף שידוע שהי' ראש ישיבה אחר אביי. ואף בימי אביי הרביץ תורה כדאיתא בב"ב כ"ב ע"א. וכן איתא בקדושין שם שר"ג מחל על כבודו ור"ג היה ראש ישיבה כדאיתא בברכות דף כ"ח ע"א שכל הנשיאים היו אז גם ראשי הישיבה כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב. ובקדושין שם איתא שר' יהושע הביא ראיה מאברהם שמחל על כבודו. וקשה לכאורה דהא אברהם היה מלך כדאיתא במד"ר פ' חיי שרה. וצ"ל דלאו דווקא מלך רק היה נשיא כדכתיב נשיא אלקים אתה בתוכנו. ובאמת קשה מאי מייתי מאברהם דהא שם היו מלאכים ואין חייבים בכבודו. וצ"ל דמ"מ כיון שנדמו לו כאנשים היה להם לנהוג בו כבוד. ועוד שאם אין כבודו מחול. אז האיסור גם על הרב בעצמו שלא למחול על כבודו. וכן מוכח מהא דמייתי שם ר"צ ראיה מהקב"ה שמשיב רוחות ומוריד מטר וכו'. וקשה דמה ראיה היא זו דמה לנו לעשות לזה וכי יש בכח האדם שלא לקבל טובות של הקב"ה. וכבר נאמר בעל כרחך אתה חי. אבל לפמש"ל א"ש שהראיה היא שאין איסור למחול על כבודו שהרי הקב"ה מחל על כבודו:

ולכאורה עדיין קשה דהא הקב"ה מכונה אצלינו בשם מלך כמפורש בכמה פסוקים ומלך אין כבודו מחול. כדאיתא בכתובות דף י"ז שאגריפס עבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ופריך מכלל דשפיר עבד והא מלך אין כבודו מחול. מבואר שהאיסור על המלך שלא למחול על כבודו. ונראה לחלק דהיכא שהמלוכה באה מצד ההסכם להמליך עליהם איש זה. אף כי הוא כאחד האדם. בזה אמרה תורה שום תשים שלא ימחול על כבודו כדי שתהא אימתו על העם דכיון שכבוד המלוכה נותנים לו העם מרצונם. צריך הוא להזהר בכבודו. אבל מי שמלכותו היא עצמיית מצד שהוא מופרש מכל העם ונעלה מהם בחכמה ונבואה. שפיר דינו כמו רב כיון שמלכותו נצמחת מצד גדלו בתורה. ותורה דיליה היא. ולזה הקב"ה שמלכותו עצמיית מצד שבידו הכל והוא מרום ונשא על כל ברואיו. ממילא הכל שלו. וכן איתא להדיא בקדושין שם ל"ב ע"א דמייתי ראיה מהקב"ה דרב כבודו מחול. ומשני שאני הקב"ה דכ"ע דיליה ותורה דיליה ע"ש והיינו כמ"ש. ובזה מיושב מה שקשה טובא דאיתא במכילתא פ' יתרו והובא ברש"י שם שמשה היה עומד ומשמש לפני חותנו ואהרן וזקני ישראל. וקשה הרי מרע"ה היה מלך כדאיתא בזבחים דף ק"ב ע"א ובכמה דוכתי ואיך מחל על כבודו ודוחק לומר שנעשה מלך אח"כ. וכן מצינו במרע"ה שהיה עניו ומחל תמיד על כבודו. וכן מצינו שהלך בעצמו לקרוא לדתן ואבירם. וכן יקשה על מ"ש הרמב"ן פ' בהעלותך אלדד ומידד שמרע"ה השיב ליהושע שהוא מוחל על כבודו. וקשה דהא הוי מלך. אבל לפמ"ש א"ש דמלוכת מרע"ה לא היתה כעין שאר מלכים. רק מלוכתו היתה מצד עצמו שהיה איש האלקים מופרש ונעלה מכל האדם. לזאת יאתה לו המלוכה. וזהו כמ"ש בי מלכים ימלוכו. ולזה שפיר היה יכול למחול על כבודו כי תורה דיליה היא כנ"ל. ולזה מבואר בזבחים ק"ב שלא נתנה המלוכה לזרעו של משה. והיינו בשביל שמלכותו היתה רק מצד שנבחר למלך. וכיון שבניו לא היו במעלה גדולה כאביהם לא היו ראוים למלוך טרם שנבחרו מהעם:

עכ"פ שמענו שראש ישיבה ודאי יכול למחול על כבודו. ולא ממרע"ה שלימד תורה לכל ישראל. ובכ"ז מחל על כבודו כמש"ל. ובפרט לפמש"ל דאף במלך אם מלכותו היא מכח התורה יכול למחול על כבודו דתורה דיליה היא. ועפ"ז נראה ליישב קושית התו' סנהדרין י"ט ע"א דאיתא שם שמלכי בית דוד דנין ודנין אותם. והקשו התו' דהא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב ותרצו דאיירי בדיני ממונות. והקשו מהא דדוד ישב לדון את נבל ונדחקו בזה ע"ש. ולפמש"ל י"ל דבאמת כיון שהמלך יושב לדון ונותן רשות לענות על דבריו או שנותן רשות לאחרים להגיד דעתם קודם לו. הרי מחל על כבודו. וצ"ל דמלך אין כבודו מחול. ולזה במלכי בית דוד שהם בעצמם היו דנים מפני שעיקר מלכותם היתה בכח התורה כמו דהמע"ה שעסק תדיר בתורה ובהוראה כדאיתא בברכות דף ד' ע"א. לזה שפיר יכלו למחול על כבודם דתורה דיליה היא כנ"ל. משא"כ במלכי ישראל. אך ז"א דא"כ מה מקשה הש"ס שם דף כ' מדוד שהלך אחר מטת אבנר. דהא דוד היה יכול למחול על כבודו. ועוד יש לדחות זה מכמה טעמים. ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ולבד זה פשוט שלשון מלך דאיתא בש"ס גבי ראש ישיבה היא רק בגדר השאלה על פי הכתוב בי מלכים ימלוכו. אבל ודאי שאין לו דין מלך וחלילה לומר כן. ועוד דראש ישיבה מיקרי רק אז שהיתה ישיבה כוללת לכל המדינה ההיא לכל החפץ ללמוד תורה. אבל לא מי ששכור ללמוד עם תלמידים גדולים וקטנים. ואטו נימא שכל מלמד תינוקות יהא לו דין ראש ישיבה:

ולבד זה הא אמרינן בסנהדרין י"ט ע"ב דבמצוה שפיר אף מלך יכול למחול על כבודו. ואף דשם הוא רק לדברי ר' יהודה ורבנן פליגי עליה. מ"מ הא בסוטה דף מ"א ע"ב אמרינן לה אליבא דכ"ע. וכבר הקשה המהרש"א בסנהדרין י"ט ע"ב מהא דסנהדרין אהא דסוטה. ותירץ דבסוטה אזיל ג"כ לר' יהודה. והנה לבד שהוא דוחק הנה יקשה מזה על הרמב"ם שפוסק כרבנן דר"י שלא יחלוץ וגבי הא דסוטה פסק בפ"ג מה' חגיגה הל"ד שיותר טוב שיעמוד בעת הקהל וכסתם משנה שם. שוב מצאתי שהקשה כן בתו' רעק"א במשניות בספ"ז דסוטה ונשאר בקושיא. ובמק"א הארכתי בענין זה ואין לי פנאי כעת לחפש באמתחת כתבי בזה:

ונראה לחלק דקריאה מעומד אינו בזיון. רק שהוא מכבד את התורה אשר כולנו חייבים בכבודה. אבל חליצה הוא בזיון שרוקקת בפניו וכפירש"י שם י"ט ע"ב וכן יבום שגנאי הוא לו שהוא יקים שם אחיו. וגם כי כלי שנשתמש בו הדיוט ישתמש בו מלך וע' בירושלמי פ"ב דסנהדרין בזה. וכמו דמצינו ברב שמחל על כבודו מ"מ דרך בזיון אסור כדקיי"ל בי"ד סי' רמ"ב סל"ב וה"ה הכא. ונהי דבודאי אף הת"ח היותר גדול חייב בחליצה ויבום. היינו משום שרק אנו מצווים לכבדו. אבל לא מצינו שנצטווה לסבב שיהי מכובד ושתהי אימתו על הבריות. ורק בדבר מגונה לכל אדם דרשו חז"ל בשבת קי"ד שאסור לת"ח משום משניאי אהבו מות. ולזה במצות חליצה שאינו מגונה לכל אדם גם הוא מותר. אבל מלך שצותה תורה בפירוש שמחויב להזהיר בכל דבר להיות אימתו עליהם וצריך להיות גבוה מכל העם. לפניו מיקרי זה בזיון וזה אסור לו. ואף דבמקום מצוה רשאי למחול על כבודו. בכ"ז היכא דהוי דרך בזיון אסור לו למחול. והיינו דאיתא בתוספתא פ"ד דסנהדרין ובירושלמי פ"ב דסנהדרין שהשיבו חכמים לר' יהודא נמצאת פוגם בכבודו של מלך. וקשה דהא ר' יהודה אינו מחייבו לחלוץ. ורק אמר שזכור לטוב אם חלץ וא"כ אינו פוגם בכבודו. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דהכוונה שזה הוי דבר בזיון. ובכה"ג אף בדבר מצוה א"י למחול. אבל בהא דסוטה שאינו בזיון רק שמכבד התורה ביותר. בזה גם רבנן דר"י מודו דשרי ומצוה למחול על כבודו:

[ואפשר לפרש עוד לשון התוספתא וירושלמי. דעי"ז שנאמר שאם חלץ הוא זכור לטוב. ממ"נ נפגם כבוד המלך. שאם לא יחלוץ יהי זה לו לפגם שלא רצה למחול על כבודו כדי לקיים המצוה. ואם יחלוץ יש לו בזיון הרקיקה. ועפ"ז יש לישב דברי הרמב"ם פ"ג מה' חגיגה ה"ד שכתב שהמלך בהקהל קורא עומד ואם רצה ישב. וקשה דהא במשנה בסוטה דף מ' שנינו בהיפוך שקורא יושב ואגריפס קרא מעומד ושבחוהו חכמים. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דהשתא ששנינו שאם קרא עומד הוא משובח. ממילא ראוי שיקרא עומד כדי לעשות באופן המשובח. שאם לא ימחול על כבודו בדבר זה יהא זה בעצמו פגם על שלא רצה למחול על כבודו במקום מצוה. והוכיח זה מדברי התוספתא והירושלמי שהזכרנו כמש"ל שאם הוא משובח כשימחול על כבודו. ממילא כשאינו מוחל על כבודו במקום מצוה הוי פגם לו. וזה הוא מקור דברי הרמב"ם הנ"ל]:

ולכאורה קשה אהא דמלך אינו דן. הא קיי"ל דמצוה שאני. ואף לפמש"ל דהיכא דהוי בזיון אפילו במצוה אינו יכול למחול על כבודו. מ"מ תיקשי לר' יהודה דס"ל דאף בבזיון קצת ג"כ מצוה שאני כמש"ל. ועוד דנראה שזה שיאמרו הסנהדרין לפעמים שלא כדבריו בהוכחה מן התורה. אין זה בזיון כלל וזהו כבוד חכמים לישא וליתן במלחמתה של תורה. וכעין זה כתבו התו' בשבועות ל' ע"ב דהגדת עדות לא הוי גנאי כ"כ ע"ש. ונראה דהא דאמרינן מצוה שאני הוא רק במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וכגון הא דחליצה ויבום במקום שאין אח אלא הוא. או בקריאה מעומד בהקהל שעיקר מצות הקריאה אז במלך. אבל במקום שאפשר ע"י אחר. בזה בודאי אין ראוי שימחול על כבודו שיעשה הוא המצוה הזאת. ויש להאריך בזה ואכ"מ:

עכ"פ שמענו דבמקום מצוה היכי שתלוי רק במלך ואין המצוה בזיון לו רק שאינו לפי כבודו אזי ראוי שימחול על כבודו. וממילא בנ"ד מה שילמוד אחר באותו ביהמ"ד בשעה אחרת לפני אנשים אחרים שאין לומדים עם הרב הקבוע. אף אם נתפוס שהוא נגד כבודו. בכ"ז בזיון ודאי אינו. וממילא במקום מצות ת"ת ראוי ומצוה על הרב למחול על כבודו. וכמש"ל בס"ד. וכבר אמרו חז"ל שלזה זכה דוד המלך עליו השלום לירש כסא המלוכה תחת שאול המלך עליו השלום לפי שלא הקפיד על כבודו במקום מצוה וכמו שאמר ונקלותי עוד מזאת וגו'. וכבר כתבנו שבפרט זה יש קצת חילוק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל. וע' רמב"ם סוף ה' לולב מ"ש בזה דברים נחמדים עד כמה א"צ להקפיד על כבוד המדומה במקום מצוה. וגם כבר הוכחנו מדברי הרמב"ם פ"ג מה' חגיגה שלכתחילה מחויב למחול על כבודו במקום מצוה כיון שמצינו בש"ס ששבחוהו חכמים ע"ז:

והנה כ"ז כתבנו לדברי הרב שלהם שתפס בפשיטות שהלימוד באותו ביהמ"ד שהוא לומד בו הוא נגד כבודו. אבל לדעתי אין זה נגד כבודו כלל ואדרבא יגדיל תורה ויאדיר. ואף שלדעתי א"צ לזה ראיה. מ"מ אביא איזה ראיות לזה דהרי מצינו בירושלמי פ"ה דסוכה ה"א ובב"ר פצ"ח שבמקום שהיה ר' יוחנן דורש בקביעות ובאותו ציבור. היה דורש שם מקודם ר' לוי. ופי' הפ"מ שם תמוה כמ"ש הש"ק שם. ואף שפירשו שם הק"ע ובמת"כ שהיה זה מפני כבוד הציבור שלא ישבו בטל עד שיבוא ר' יוחנן. מ"מ מצינו שאין זה נגד כבודו. וגם בנ"ד ודאי אם לא ילמדו עם הבחורים ילכו בטל. וא"ל דבנ"ד אפשר ללמוד עמם במק"א. משא"כ בהך דירושלמי הנ"ל. ז"א דודאי קשה להשיג מקום ללימוד עם בחורים ובפרט בכרכים הגדולים. וגם צריך הוצאה מרובה. ואולי ע"י ההוצאה יוגרם שלא יוכלו לשאת במשא ההוצאה ויתבטל הדבר ח"ו. ומי הוא הגבר ירא ד' אשר יחפוץ להיות לו חלק במעמידי ומבטלי בהמ"ד ע' שבת קי"ח ע"ב. וכעין זה מצינו בעירובין נ"ד ע"ב שאהרן וזקנים שנו פרקן לישראל באותו מקום ששנה להם מרע"ה. אך שם י"ל שכיון ששנו להם אותו פרק ממש שלמד מקודם עמם משה וכדאיתא התם אין זה נגד כבודו. אכן מירושלמי הנ"ל יש ראיה לזה. ועוד יש להביא ראיות לזה. אבל א"צ כי הוא פשוט:

ואף שנראה שצריך לזה רשות הרב הקבוע שלהם. כי אולי ימצא איזה מגרעת בהמלמד או באיזה תלמידים. וכ"כ הק"ע בירושלמי שר"י נתן רשות לדרוש שם קודם שיבוא הוא. אבל אין מקום בראש לומר שהרב ימחה בזה. ומכ"ש לומר שאינו יכול למחול על כבודו בזה. זה מוקצה מן הדעת. ואדרבא ידוע כמה החמירו חז"ל במעכב את הרבים מלעשות מצוה. ע' ירושלמי פ"ג דמו"ק ה"א ובברכות י"ט וברמב"ם פ"ו מה' ת"ת הי"ב ובמג"א ס"ס קנ"ד ומכ"ש בביטול תורה. וראוי שהרב יתן רשות ללמוד שם למען הגדיל תורה ובפרט במקומם אשר העוסקים בתורה המה כענבים במדבר. וראוי לכל ירא ד' לחזקם. וגם רשות הרב נראה שא"צ רק אם רוצה ללמוד עם אותו הציבור שהוא למד עמהם וכהא דר"י שהזכרנו. אבל בנ"ד שרוצה ללמוד עם בחורים. ומשמע שהבחורים אינם לומדים אצל הרב הנ"ל. נראה פשוט שא"צ ליטול רשות ממנו כלל על זה. וכן נהגו במדינתינו שקובעים שיעורים שונים בבתי מדרשות ואין עולה על הרעיון כלל שהרב ימחה בזה ח"ו. ואדרבא עוד יחזיק בידם ויאשר כחם. ורק כשמוצא מגרעת במלמד או בדרך הלימוד אז עליו לגלות אוזן העוסקים בזה למען יתקנו הדבר באופן נאות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה