אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן עב

סימן עא

בע"ה חנוכה תרל"ט

נשאלתי במי שחלם לו בחנוכה שנדר להתענות למחר תענית נדבה. ואברר מה שעלה ברעיוני בס"ד:

א

הנה בנידוי בחלום קיי"ל בנדרים ח' שצריך להתיר. ובנדר בחלום דעת הר"ן והרא"ש שא"צ להתיר. ודעת הרשב"א בשם הגאונים שצריך עשרה להתיר והובא דעתם בי"ד סי' ר"י ואמרתי לברר יסוד הדין בזה. דהנה בנדרים שם איתא בנידוי שצריך להתיר בעשרה. וכ' הר"ן והרא"ש שיש לחוש שנתנדה בשליחות המקום. הרי מפורש דרק ספק נידוי יש כאן והיינו משום די"ל שהחלום הוא דברים בטלים כדאמרינן בעלמא דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואף לענין איסורא אמרינן כן בסנהדרין דף ל' לענין מעות מעשר שני. וכ"נ בסוגיא שם דקאמרינן דבשמתוהו ושרו ליה בחלום צריך להתיר דא"א בלא דברים בטילים ושמא ההתרה דברים בטילים וא"כ שפיר י"ל שהנידוי הוי ג"כ דברים בטלים. וזה א"ל דדווקא כשיש ב' דברים אמרינן כן ולא בדבר אחד. דהא כללא אמרינן בברכות נ"ה שא"א בלא דברים בטלים. וא"כ קשה האיך הוי אם לא חלם לו רק הנידוי. וצ"ל דהוי דברים בטילים זה האיש שנידהו שבאמת לא נידהו זה האיש רק מן השמים נידוהו. ועדיין י"ל דל"ש זה רק היכא שיש לקיים דבר אחד מחלומו. אבל כאן אם נאמר שהנידוי בטל מהו עיקר החלום:

ב

וכן נראה מוכח דק"ל טובא לדעת רוב הפוסקים בי"ד סי' של"ד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ושארם דבנידוי אזלינן בספיקו לקולא. וענו"ב מ"ת חי"ד סי' קמ"ו שכ' שמצא מציאה בתשובת הרשב"א. ובאמת מפורש הוא בטור סי' של"ד ובב"י שם. וכיון דכאן אינו אלא ספק נידוי ניזיל לקולא כנ"ל ולפמ"ש י"ל דכיון דלא חלם לו רק ענין זה. א"כ לא שייך לומר כן כנ"ל. אבל באמת ז"א דכבר כתב התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח קכ"ט שיש ב' מיני חלומות ע"י שד וע"י מלאך וכדאיתא בברכות פ' הרואה כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ולזה חיישינן שמא חלום זה הוא ע"י מלאך וכמו שמפורש כאן בלשון הר"ן והרא"ש רק בדרך אפשר. ויש לחוש שהוא מן השמים ע"ש. וא"כ אינו רק ספק. והדרא קושיא לדוכתא למאי ניחוש לה. והיה נראה דבאמת ל"ח לה. רק להצילו מעונש יעצוהו חז"ל שישתדל להתירו וכדאיתא בר"ן שם גבי יהיב שלמא להגין מיסורין ע"ש. אלא שצ"ע על הר"ן שכ' שם להסתפק אם צריך לנהוג בו דיני נידוי והא קיי"ל ספק נידוי להקל. ובלא"ה א"א לומר שאם נתנדה בחלום כולו חלום צודק ואין בו דברים בטלים כלל. דהא א"א לחלום בלא דברים בטלים קאמרינן משמע דא"א כלל. וכן מפורש בזוהר פ' חיי שרה ע"פ ואברהם זקן שיש חלומות שכולם כדיבים ושקרים שמודיעים החיצונים להנשמה ויש חלומות שמודיעים לה ע"י מלאך והם אמיתים ורק אח"כ מתדבקים החיצונים ומערבים דברים בטלים בזה ע"ש שמבואר שכל החלומות הם כן וע' עוד מזה בזוהר פ' וישב ע"פ ויחלום יוסף. והיינו כדאיתא בפ' הרואה דרמי קראי דהחלומות שוא ידברו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ונראה ע"פ מה שראיתי בספורנו פ' מקץ ע"פ ופרעה חולם שפי' שהיה חולם עוד דברים והם היו דברים בטלים ובתוכם חלם חלום זה ע"ש וזה נכון מאוד. ואם יקשה למה לא סיפר הכל ליוסף. ודוחק לומר שידע בעצמו שהם דברים בטלים. י"ל ששכח דברים בטלים ההם וכדרך העולם לפעמים ששוכחים קצת מחלומם. וא"כ גם בנ"ד י"ל שחלם לו עוד איזה דבר ושכחו. וממילא מבואר דהא דהתירוהו בחלום הוי ספק כמש"ל דאפשר כולו חלום צודק והיו דברים בטלים אחרים ושכחם. וכ"ה להדיא לשון רש"י והרא"ש בנדרים ח' שמא ההיתר דברים בטלים. הרי שאינו רק ספק. וקשה דהא א"א אמרינן. וזה א"ל שההיתר עיקר והנידוי בטל דז"א דאם לא נתנדה מה התירו לו. ודחוק לומר שהורו לו שקירבוהו מן השמים ומחלו לו על דברים שהיה חייב נידוי ולזה הראו לו היתר זה והנידוי דברים בטלים הם. ועכ"פ מפורש כמש"ל דבהתירוהו הוי ספק ולא וודאי:

ג

ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן ספק נידוי להקל רק בנידוי אדם כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' רס"ג שהוא דרבנן ונמסר לחכמים להקל ולהחמיר ע"ש אבל בנידוי מן השמים י"ל דוודאי חיישינן לספיקו דנלמד מנזיפה דמרים והוי כדאורייתא. ואף דדיני נידוי לא מצינו מה"ת מ"מ הא מצינו בה הסגר והבדל משארי בנ"א. ומדנצטרעה י"ל דדין מנודה כמצורע. וה"נ משוינן להו בר"פ אלו מגלחין בכמה דברים. וגם י"ל דכיון דעיקר הנידוי הוי מה"ת ומן השמים שפיר מחמרינן אף בספיקות פרטי דינים דהוי מה"ת. וכעין הא דק"ש ספק קרא דחוזר וקורא בברכותיה וע' תו' ברכות כ"א ובמג"א סי' ס"ו. וכן בעלמא לענין סד"א וע"י גילגול נמשך לדרבנן וכבר האריכו האחרונים בזה. ולפי שלא היה ברור להר"ן סברא זו אי מיקרי דאורייתא בכה"ג נסתפק אם צריך לנהוג דיני נידוי כנ"ל. אמנם בעיקר הנידוי י"ל כמש"ל שלא חשו רק להצילו מעונש:

ד

ובזה ק"ל על הרמב"ם פ"ז מה' ת"ת שלא הביא שם דין דהתירו לו בחלומו דתלינן בדברים בטלים ורק מייתי הך דיודע מי נידהו. ואפשר לא היה זה בגירסתו וכמו שמשונה גירסתו שם בדין העשרה יע"ש בכ"מ. וכ"נ מדאיצטריך להא דידע מי נידה אותו סברא דלא לישרי ליה דלהכי לא שויוהו שליח. וקשה דלימא דהיינו דברים בטלים האיש שראה וכמש"ל סברא זו. והא רב אשי א"ל לתרווייהו בש"ס בנדרים שם. ולזה אפשר דהרמב"ם באמת לא היה גורס דין השני. אבל הוא דחוק כיון דהרי"ף גריס לה. ואם נאמר משום דזיל בתר טעמא דדברים בטלים והכל בכלל. ז"א דא"כ הו"ל למינקט הך דשרו ליה דאהא איתמר האי טעמא בש"ס. וגם אין דרך הרמב"ם כן להשמיט דין מפורש בש"ס בשביל סברא בעלמא:

ה

ולכאורה י"ל הא דל"ק ביודע מי נדהו משום דברים בטלים עפמ"ש החתם סופר סי' רכ"ב דלא שייך זה רק בדבר נפרד מגוף הענין כמו ההתרה מהנידוי אבל לא מה ששייך לגוף הנדר כמו באומר שיאסר במצה מבושלת בפסח זה ע"ש. וה"נ כיון שעכ"פ צריך להיות מי שינדה א"כ ה"ז כגוף הדבר. אבל באמת אינו דומה דשם שייך זה לגוף הנדר וכמ"ש החת"ס שם דעכ"פ צריך לפרש אם רק בפסח זה או לעולם. משא"כ כאן דהיה אפשרות שישמע קול שמנדים אותו. ושפיר י"ל שהאיש שראה הוא דברים בטלים. וסברת הח"ס שם קצ"ע דאטו אם היה אומר בפסח לחודא משמע לעולם וא"כ א"צ לפירוש כלל. ושפיר י"ל דהזה הו"ל דברים בטלים. ומכ"ש לפמש"ש הח"ס הטעם דהוי דבר מצוה עי"ש. א"כ שפיר טפי מסתבר למימר שידור לעולם ולא על פסח זה לבד. אבל באמת לפמש"ל הסברא דהוי רק ספק ובנידוי חשו רק להוציאו מעונש נידוי ושמתא שם מיתה כדאיתא במ"ק ט"ז. משא"כ בנדר הוי רק איסורא. ואף דספק נדרים קיי"ל להחמיר. מ"מ הכא איכא ס"ס שמא לא נדר כלל וכולו דברים בטלים. ואף אם הוא נדר גמור. מ"מ שמא כולו נדר גמור. ומתהפך ג"כ שמא כולו נדר ואף א"ת שהזה הוא בטל שמא כולו בטל. ובס"ס שפיר לא חיישינן וא"ש דינו של הח"ס ולא מטעמיה:

ו

ולפ"ז בנידוי י"ל ג"כ ס"ס שמא כולו בטל. ואף אם הוא קיים שמא גם ההיתר מן השמים הוא. וא"ל דשם סברא שההיתר בטל דאלת"ה למה הראוהו כלל. די"ל שהראו לו שהיה ראוי להתנדות וכהא דפ' הרואה וס"פ הפרה דהספד מורה שחסו עליו ופדאוהו וכעין ששלח שב"ש לחוני המעגל אלמלא חוני אתה וכו' אלמלא תודוס אתה וכו' [וכה"ג הביא בתשב"ץ סי' קנ"ט בשם חכם אחד שראה אחר עליו שהתרה בו שאם לא יקבע עתים לתורה ינדהו. וביקש שיתירו לו. והיינו שהראו לו שראוי לנידוי] עכ"פ קשה דהו"ל ס"ס ג"כ בהאי נידוי. ונראה לומר דכיון דשמתא שם מיתה והוי כסכנתא דחמירא מאיסורא ובפרט בנידוי מן השמים שחוששין לעונש כמש"ל. שפיר מחמרינן אף בס"ס וכדקיי"ל בסי' קי"ו ביו"ד לענין סכנה וכדאיתא בחולין ט' בזה וע"ש באחרונים. והא דמקילינן בספק בנידוי. היינו בדיני הנידוי שאין בזה חשש מיתה רק כעובר על איסור דרבנן. אבל גוף הנידוי לענין שיצטרך היתר הוא חמור מאוד כנ"ל. ועש"ך סי' ר"ח ס"ק י"ד שכ' ג"כ שגוף הנידוי דאורייתא ורק פרטי דיניו דרבנן:

ז

ובנו"ב סי' קמ"ו בחי"ד נתקשה הוא וחתנו זצ"ל ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקצ"א ותה"ד סי' רפ"א להחמיר בספק חרם ונדחק לומר דהיינו מצד שבועה ונדר ע"ש. ולסברת הש"ך מיושב בפשיטות דשם איירי הרשב"א ותה"ד לענין לעבור על גוף החרם ובזה הוי ספיקו לחומרא. משא"כ בנוגע לדיני המנודה כנ"ל. ואף אי הוי גוף החרם מדרבנן ומדברי קבלה כמ"ש הנו"ב שם מ"מ ספיקו לחומרא כמש"ל משום שעונשו גדול [ואף דכל העובר על דברי חז"ל חייב מיתה וכדאיתא בירושלמי ריש ברכות דחמור ד"ס מד"ת בזה. מ"מ אינו דומה לשמתא וחרם וכמבואר במ"ק י"ז. דאל"כ מה הוסיפו בשמתא דהא בלא"ה עבר על דברי חז"ל]. ובזה יהיה מקום להחמיר גם בספק ח' דרגמ"ה שהקיל בו בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ח' מטעם הנזכר. ולפ"ז אין שייך לומר שנחמיר בדיניו מצד דעיקרו מה"ת כמש"ל. דבאמת הוי דרבנן ורק מצד חומר העונש חמיר ספיקו כנ"ל. אכן בגוף תשובת הרשב"א שם מפורש הטעם משום דאסור הוא כשבועה וכן בתה"ד שם מבואר משום דהוי כנדר וע"ש. ומ"ש הר"ן להסתפק בנידוהו בחלום אם צריך לנהוג דיני נידוי. צ"ל כמש"ל דנידוי מן השמים הוי כדאורייתא וראוי לו להחמיר. או שי"ל דכיון שהוא עונש מן השמים ראוי לו לחוש לנהוג נידוי כדי שעי"ז יתכפר לו. וספיקו י"ל ע"פ הא דאיתא במ"ק ט"ו דמסתפק הש"ס אי מנודה לשמים קיל או חמיר יעו"ש וסברת הספק נראה די"ל דקיל משום דדיני מנודה הם רק דרבנן אבל מה"ת לא. או י"ל דחמיר מנודה לשמים שראוי להחמיר עליו ביותר:

ח

ואם נאמר דמנודה לשמים יש לו דין מנודה גמור וגם נתפוס כדעת הפוסקים בי"ד סי' של"ד דספק מנודה לחומרא ע"ש בטור שהביא דעת י"א כן. [ולפלא על הנו"ב שלא הביא דעתם כלל] יש ליישב קושייתינו הא דל"ק גבי ידע מי נידהו משום דברים בטלים. דהא לפ"ז בנידוהו בחלום אף דהוי ספק מ"מ צריך לנהוג דין מנודה כנ"ל. וזה שייך רק בספק אחד אבל בס"ס וודאי שרי דאינו רק איסור. וזה שייך רק לענין דיני מנודה. אבל מ"מ לענין התרה צריך לחוש לסכנת העונש כמש"ל. וא"כ בהתירוהו בחלום דהוי ס"ס כנ"ל א"צ לנהוג דיני מנודה. ורק להתיר צריך כנ"ל. וא"כ מיושב דנקיט גבי ידע מי נידהו טעמא דלא שויוה שליח להתיר. כי היכי דלא ליהוי רק חד ספק ויצטרך לנהוג דיני מנודה. משא"כ אינימא טעמא דשמא דברים בטלים הם. הו"ל ס"ס וא"צ לנהוג דיני מנודה כנ"ל:

ט

ולשיטת הפוסקים דמקילינן בספק מנודה ונאמר דגם כאן א"צ לנהוג דיני מנודה כנ"ל. מ"מ י"ל דלהכי נקיט טעמא דלא שויוה שליח משום דנ"מ לענין נדר בחלום כשהדירו אחר. שי"ל דכיון שנעשה שליח לאסור יהיה הנדר תלוי בדעתו ג"כ להתיר אף ע"פ ג' וככל נודר ע"ד חבירו. ולא ידון כנדור מן השמים להצטרך עשרה. ואף אינימא דאפשר הוי דברים בטלים. מ"מ הו"ל ס"ס לקולא כנ"ל. אבל אי טעמא משום דלהכי לא הוי שליח שפיר לא הוי ספק כלל. וא"כ הו"ל רק חד ספק. וספק נדרים להחמיר וכמש"ל. ולזה הצריך הרשב"א בשם הגאונים עשרה להתיר. והרשב"א לשיטתו דס"ל במיוחסות סי' רס"ג שספק בדיני מנודה לקולא ע"ש. ולזה ס"ל דנדר בחלום צריך היתר ומיושב סוגיא הנ"ל. ולפ"ז יהא מוכח דלא כש"ך סי' ר"י שכ' דגם בנדר אם התירו בחלום בעי התרה ומסברא נראה כדעת הש"ך דדווקא בנידוי י"ל דהוי ספק כמש"ל שי"ל שהראו לו שראוי לנידוי. אבל בנדר מה שייך לומר שהדירוהו מן השמים והתירוהו דאם צריך הוא לנהוג איסור בדבר זה לא שייך לומר שיתירו לו. ואם א"צ א"כ מה תועלת בחלומו. וע"כ צ"ל שעכ"פ ההתרה הוי דברים בטלים ואין כאן ספק כלל ורציתי לדון בזה מצד ס"ס בדשיל"מ דהא נדרים הוו דשיל"מ כדאיתא בנדרים נ"ט. וא"כ בנדר אף בס"ס יש להחמיר. אך ז"א דעיקר טעמא דנדרים הוו דשיל"מ הוא משום דמצוה להתירו כדאיתא בנדרים נ"ט ע"א. אבל בהדירוהו מן השמים לאו מצוה להתירו. דא"כ לא היו מדירין אותו כנ"ל. והוי כנודר בעת צרה. וכ"כ הרעק"א סי' ס"ה בכה"ג דהיכא דליכא מצוה להתיר לא הוי דשיל"מ וכ"כ הרבה אחרונים:

י

ועדיין קשה על הרא"ש שפסק בפ' ואלו מגלחין בבעיות דבמנודה לקולא. ובתשובה כלל ח' פסק דנודר בחלום לאו כלום הוא וא"כ הדר תקשה קושייתינו. והנראה דבאמת קשה טובא דהא נידוי הוי דשיל"מ וגם מצוה להתירו והיינו שיעשה תשובה שיתירוהו. ודוחק לומר דזה מיקרי ע"י טורח הרבה. דהא גם נדר צריך למצוא לו פתח חרטה. וא"כ נחמיר בספיקו מהא טעמא. ובשלמא לסברת הצל"ח דבטלטול ל"ש לומר דשיל"מ לפי שהטלטול שיטלטל עכשיו לא שייך להניחו למחר. י"ל ג"כ הכי בכל הנהו דמ"ק ט"ו שם דמ"מ עד שנתיר לו לא ינעול סנדל וכן אינך דהתם. אבל אם לא נתפוס כן קשה. וגם בלא"ה ע"כ צ"ל דבנדר אין שייך זה. דא"כ גם בנדרים נאמר דלא הוי דשיל"מ בכה"ג בנודר מן הבשר. דלמחר יזדמן לו בשר אחר. וצ"ל דכיון שיכול להתיר נדרו תיכף הוי שפיר בכל גוונא דשיל"מ אף להצל"ח. וא"כ נימא ה"נ בנידוי. ודוחק לומר דאיירי דוקא בנתנדה לזמן וא"א להתירו בתוך זמנו. וצ"ל דדוקא במעשה מחמרינן בדשיל"מ. אבל לא בספיקא דדינא ולהכי פסקו בתיקו לקולא בנידוי וכ"כ בפר"ח סי' תצ"ז ובשאגת ארי' סי' צ' והביאם הרעק"א סי' ס"ה בתשובה דבספיקא דדינא הוי לקולא אף בדשיל"מ. וא"כ שפיר בספק במעשה וודאי יש להחמיר בנידוי. ועפ"ז מיושב קושית הנוב"י וחתנו על תשובת הרשב"א שהזכרנו בפשיטות וזה נכון מאוד בס"ד דשם הוי ספק במעשה להכי פסקו להחמיר דהו"ל דשיל"מ. אבל בגוף תשובת רשב"א ותה"ד מבואר הטעם משום שבועה ונדר וכמש"ל. ועכ"פ מיושב ממילא בנ"ד בנידוהו בחלום דוודאי מצוה להתיר והו"ל דשיל"מ. לזה צריך התרה ויחוש לנידוי. ואי נימא דנידוי משמים חמיר משאר מנודה. צריך לנהוג כל דיני מנודה כנ"ל. והנה בס"ס בדשיל"מ רבו המתירים וע' ט"ז ונה"כ יו"ד סי' ט"ו וסי' ק"י ס"ח ובשעה"מ פ"א מהיו"ט ה"כ שהאריך בזה. וא"כ קשה בהתירוהו בחלום הא הו"ל ס"ס כנ"ל. וצ"ל דבאמת לא נחית בסוגיין לענין אי צריך לנהוג דיני נידוי משום דלא אתברר לן אי חמיר משאר מנודה או קיל כדאיתא במ"ק ט"ו וכמש"ל ורק אמרו שצריך התרה וזה שייך גם בס"ס להנצל מעונש כמש"ל ולזה קאמר גבי ידע מי נידהו טעמא אחרינא כי היכי דלא ליהוי ס"ס ויתחייב לנהוג דין מנודה לשמים עכ"פ במאי דפשיטא לן שעכ"פ צריך עטיפה ואסור בשאילת שלום כדאיתא במ"ק ט"ו להדיא. ובאמת צל"ע מ"ש הר"ן שצ"ע אם צריך לנהוג דיני מנודה. דהא מפורש בסוגין שמותר לשאול בשלום אחרים. ואולי שכיון שזה גופו הוי כקצת היתר לנידויו ומכ"ש לפירש"י שזהו התירו. להכי התירו לו לשאול שלום ודחוק. ועוי"ל בזה ואקצר [ואם נידהו אחד י"ל שהראו לו שצריך לנהוג כדין מנודה מאדם ולא משמים]:

יא

ועפ"ז אפשר לישב הרמב"ם שהקשינו עליו שלא הביא הא דשרו ליה בחלום. דנראה דהרמב"ם מפרש כפשוטו דהוי וודאי נידוי כשנידוהו בחלום ולאו ספק הוא כלל ורק בהתירו לו הוי ספק משום הא דכשם שא"א לבר בלי תבן וכו'. והנה רב אשי בנדרים שם לטעמיה בביצה דף ד' דס"ל דספק בדשיל"מ אף בדרבנן מחמרינן. אבל הרמב"ם בפ"א מהיו"ט ה"כ לא הביא כלל דברי רב אשי וע"ש בלח"מ שכ"כ דלא כהה"מ. ונראה בפשוטו שפסק כאינך אמוראי שם דלא ס"ל סברא דדשיל"מ רק לענין ביטול ולא לענין ספק. דכיון דעיקר הסברא הוא עד שתאכלנו באיסור וכו' וזה שייך בביטול דעכ"פ האיסור נאכל. משא"כ בספק די"ל דאין כאן איסור כלל. והוכיח זה מדאמרינן בעירובין מ"ה ע"ב גבי תחומין ספק דבריהם להקל וכן בדף ל"ד בשבת אף דהוי דשיל"מ כדאיתא בביצה ל"ט. וכבר הרגישו התו' בעירובין שם ונדחקו בזה דמ"מ ספק עירוב להקל. והוא דחוק. ולזה הכריע הרמב"ם דבהא אין הלכה כרב אשי. וכן הוכיח הפר"ח סי' ק"ב מהא דמנחות ס"ח גבי חדש דר"פ ור"ה בדר"י מקילי בספק בחו"ל אף דהוה דשיל"מ. וע' בצל"ח ריש ביצה שהאריך בזה. והא דספק מוכן אסור כבר כתבו הראשונים ריש ביצה משום דהוי כעין של תורה. ולזה לא מייתי הרמב"ם הך דרב אשי דהותר בחלומו דלדידיה באמת שרי בכה"ג דס"ל ספק נידוי להקל אף בספק במעשה [ובדעת הרשב"א שכתבתי לעיל יש עוד לפלפל וע' במ"מ ולח"מ שם ובצל"ח שם ואקצר] ועוי"ל דאף הרמב"ם ס"ל דהוי ספק. ורק רב אשי ס"ל דס"ס בדשיל"מ נמי אסור ולהכי מוקי בביצה ד' ברייתא בספק יו"ט ומ"מ נתערבה באחרות אסורות אף דלהרמב"ם הוי ס"ס בכה"ג ע' ש"ך יו"ד סי' ק"י ופר"ח שם. אבל דעת הרמב"ם דס"ס בדשיל"מ מותר כמ"ש הפר"ח והשעה"מ פ"א מהי"ט ה"כ בדעתו ולהכי לא הביא שם אוקימתא דרב אשי. וכן הכא לא הביא האי דינא דהתירוהו בחלום דהו"ל ס"ס בדשיל"מ וכמש"ל. אבל חד ספיקא שפיר אית ליה דמחמרינן בדשיל"מ וכמ"ש הה"מ שם בדעתו וכל האחרונים שם וענין זה דורש אריכות ואכ"מ:

יב

עכ"פ נתברר לנו מכ"ז דנידוהו בחלום הוי רק ספק שמא הוא מחלומות הצודקים. וכשהתירוהו בחלומו הוי ס"ס כנ"ל. ולכאורה קשה דאוקמא לגברא בחזקת כשרות ושאינו מנודה. ומכ"ש לפמ"ש הנו"ב חאה"ע סי' ל"ח דביש לו חזקת היתר ל"א ספק דשיל"מ לחומרא. ובשלמא אינימא דההיתר אינו רק להציל מספק עונש א"ש. אבל לדעת הרמב"ם נראה שהוא נידוי גמור שסתם כן גבי שארי הלכות נידוי. וגם הר"ן נסתפק בזה כנ"ל. ולכאורה ראיה לזה מהא דספק נזירות להקל אף דהוי דשיל"מ. אך שם טעמא אחרינא הוא כדאיתא בנדרים י"ט. ובאמת הנו"ב שם לא החליט בעצמו כן ע"ש. וכ"נ ממ"ש הר"ן פ' אין צדין דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. וכ"ש בתר חזקה דגרע מרובא. וע' מל"מ פ"ג מה' מעילה ה"ו מ"ש בזה ושם הביא דעת המבי"ט סי' נ"א דרק באתחזיק איסורא לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ ע"ש. מ"מ נראה דאף רובא בכה"ג עדיף מחזקה. וא"כ י"ל כמ"ש דבנידוי טעמא משום דשיל"מ. ואף שתלוי בדעת אחרים וכבר כ' הלח"מ פ"ה מה"נ הט"ז דבנאסר מאחר שהדירו לא מיקרי דשיל"מ וכ"כ הרבה אחרונים. זה רק שם שעליו אין מצוה לבקש היתר וגם אין בידו כלל. אבל הכא שפיר הוי בידו שכשישוב מחטאו מתירין לו. ואף אם לא ירצה מי שנידהו להתירו יוכלו אחרים להתירו ואף ג' הדיוטות לדעת קצת פוסקים ע' סי' של"ד. והא חזינן דגבי נדרים מיקרי דשיל"מ אף שתלוי בג' אחרים ואינו בידו כלל. וע' שבת מ"ו מי יימר דמזדקקי וכו' ובתו' שם. וע' קדושין ס"ב ע"ב דקאמרינן דגר לאו בידו הוא דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. וקשה מנדרים כנ"ל דבשיל"מ קיי"ל דהוי בידו כנ"ל וכדפסקינן בש"ע סי' ק"ב. וצריך לחלק בין בידו דבדשלב"ל לבידו דדשיל"מ. דבדשלב"ל בעינן בידו ממש. וגם יש לחלק בין גירות להיתר נדרים וע' יש"ש פ' הערל ואקצר:

יג

והנה בסנהדרין דף ל' איתא היה מצטער על מעות של אביו היכן הם וא"ל בעל החלום במקום פלוני הם כך וכך הם ושל מעשר שני הם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ולכאורה צ"ל דגם כאן הוי ספק כמו בנידוי וכ"כ המ"מ פ"י מה' זכיה דאף דבזה שהראו לו המקום הוא חלום צודק. מ"מ מ"ש של מע"ש הם של פלוני הם הוא דברים בטלים ע"ש. והיינו כהך סברא דנדרים ח' שהזכרנו שקצתו דברים בטלים וא"כ הו"ל ספיקא כנ"ל. וקשה גבי מע"ש דהו"ל דשיל"מ כדאיתא בב"מ נ"ג וכ"פ הרמב"ם ספ"ו מה' מע"ש דאף חוץ לירושלים הוי דשיל"מ וע"ש במל"מ וע' שטמ"ק בב"מ שם בזה ואכמ"ל. וא"כ נחמיר הכא בספיקו. ואף שכתבו התוס' בב"מ ל"ח ע"א הטעם משום דאזלינן בתר רובא שרוב מעות חולין הם ע"ש מ"מ הא כתב הר"ן בפ' אין צדין דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. ועלה על רעיוני לומר דלהכי נקיט בברייתא שם לישנא דמצטער על המעות דכיון דהרהר בהם ביום לזה חלמו לו בלילה ולזה מסתברא שחלומו אינו מהצודקים רק מן כח המדמה. וביותר לפי הגירסא בתוספתא פ"ה דמע"ש שהיה מצטער על מעות מע"ש של אביו. הרי שחשב אודות מעות מע"ש וכ"ה הגירסא ברי"ף בסנהדרין שם. וכ"נ ברמב"ם פ"ו מה' מע"ש ה"ו שכ' שא"ל בחלום שמעות מע"ש שאתה מבקש במקום פלוני הם וכו'. דקדק לומר שאתה מבקש שכבר חשב אודותם כהא דתוספתא הנ"ל. ובפ"י מה"ז כתב ג"כ לשון היה מצטער כמו שיש לפנינו בש"ס סנהדרין שם. ונראה שהיה גירסתו בש"ס שם של פלוני הם ג"כ כהא דמייתי התם. ולזה מייתי בה' זכיה הך דסנהדרין. ובה' מע"ש הך דתוספתא. שכן דרכו שלא להוסיף דברים מדעתו. ושוב ראיתי מפורש בירושלמי פ"ד דמע"ש הל"ו דמקשי ר' יונה מצטער וחמי ואת אמרת הכין [פי' שכיון שהראו לו על מה שמצטער. מוכח שחלומו צודק ואיך אתה אומר שד"ח לא מעלין ול"מ] ומשני ר' יוסי לא מסתברא דלא בההוא דלא מצטער וחמי ברם הכא כמה דבר נש הוי הוא חלים [פי' אדרבא דכיון שהרהר בזה ביום וחלם לו בלילה. אינו מחלומות הצודקים רק מכח המדמה וכ"פ בפ"מ שם] הרי מפורש כדברינו. ובירושלמי שם נראה ג"כ הגי' כבתוספתא. דלפנינו בירושלמי שם לא נזכר כלל מע"ש רק הרי שהיה מצטער ע"מ של אביו נראה לו בחלום כו"כ הם ובמקום פלוני הם אתא עובדא קומי רבנן אמרו ד"ח לא מעלין ול"מ. והוא נפלא דאיזה נ"מ לדינא יש בחלומו שהוצרך לשאול. אבל פשוט דקיצר בלשונו וקאי אלפניו בירושלמי שם דאיירי בענין מע"ש עיי"ש וקאמר שאם מצטער על מע"ש של אביו והראו לו בחלום כו"כ וכו'. פי' והם של מע"ש שמבקש כנ"ל. מ"מ הו"ל דברים בטלים. וב"ה שזכיתי לכוון דעת קדושים. ובמה"פ שם כתב דתירוצא דירושלמי לאו דווקא דהא בגיטין נ"ב אר"מ ד"ח למול"מ אף בלאו הרהורי דיומא. ולק"מ דשאני התם דמן הדין צריך לב"ד להיות אביהן של יתומים. ולעבור על ד"ת וודאי אסור לשמוע לחלום. דהא בעינן לזה נביא מוחזק כדאיתא שילהי הנחנקין. וע"כ נתלה החלום בחלומות הבלתי צודקים. וגם מי יימר דגם ר"מ לא הרהר אז בעסק היתומים ואפוטרופוס הלז. ובטוש"ע ח"מ ס"ס רנ"ה איתא היה פקדון ביד אביהן ואינן יודעין אנה הניחו וא"ל בחלומו וכו' ד"ח ל"מ ול"מ. וי"ל ג"כ כמש"ל דכיון שהיו מחפשים ומצערים על הפקדון והרהרו בו. לזה אין חוששין לחלומו:

יד

אלא דבכ"ז קשה לחדש דין כזה דכ"ז דווקא איירי בהרהר ביום. וכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי ולאתוי דברי הירושלמי. וגם דלפ"ז בנידוהו בחלום נמי אם עסק ביום בעניני נידוי ג"כ לא יצטרך להתיר נידויו כלל. ועו"ק ביותר על הרמב"ם בה' זכיה וכגי' ש"ס דילן שהיה מצטער על מעות אביו. ומה שייכות מע"ש לכאן כיון שלא הרהר מזה כלל. ומכ"ש לפמ"ש הה"מ שם שזה שחלם היכן הם הוא מחלומות הצודקים וכנ"ל הרי דמשמע ליה דאף דהרהר ביום מ"מ הוי חלום צודק כיון שנמצא כן. והוא נגד הירושלמי הנ"ל. ובשלמא במעות של פלוני י"ל דכיון דמ"מ הוי ספק אף בלא הרהר כמש"ל. א"כ מספיקא לא מפקינן מחזקתו כי כיון שמצאם הרי הם בחזקתו והמע"ה. אבל במע"ש דשל איסור הם קשה. ובפרט למש"ל דהוי דשיל"מ. ובדרישה הביא בשם המרדכי דדווקא במע"ש אמרינן כן ולא בשל פלוני. וק' דאדרבא בממון חבירו קיי"ל דהמע"ה משא"כ באיסורא:

טו

והנלע"ד להוכיח מזה דלא כהר"ן שכ' דל"א בתר רובא בדשיל"מ. רק דאזלינן בתר רובא אף בדשיל"מ וכמו שהוכיח ג"כ המל"מ פ"ז מה' מעילה ובשם המבי"ט שם וכ"כ שארי אחרונים. ולהכי מדינא כשמוצא מעות יש לתלותן ברובא דעלמא שהם חולין וכהא דמעות שבירושלים ובהר הבית בב"מ כ"ו. וכן תיבה שנשתמשו בה חולין ומעשר בפסחים דף י' דאזלינן בתר רובא. ולזה ה"נ כיון דהרוב מסייע לומר שהחלום בלתי צודק בפרט זה. אזלינן בתר רובא. ומיושב בזה ג"כ דעת המרדכי שהזכרנו שכתב דבשל פקדון חמיר ממע"ש. והיינו משום דבשל פלוני לא שייך למיזל בתר רובא. וגם דאין הולכין בממון אחר הרוב. וס"ל דלא הוי מוחזק כלל כיון שתחילת חזקתו מספק. וע' תו' כתובות כ' ע"א וב"מ ק' ע"א דבעינן תפיסה בטענת וודאי. ובפרט שיודע שהיו לאביו מעות פקדון. וכן מצינו בשמואל ששאל לאביו אנה הניח זוזי דיתמי והשיב לו. אך שם י"ל שלא היה בחלום דאיתא שם שהלך לבי קברי לשאלו ע"ש בברכות י"ח ע"ב:

טז

ועפ"ז יש לישב מה שק"ל ע"ד הגאונים שהצריכו היתר בנדר בחלום. דמ"ש מהא דמעשר שני דהוי נמי איסורא. ולפמ"ש מהירושלמי. הנ"ל א"ש ואדרבא היה ראיה לדעתם. אכן לפמש"ל דפשטות סוגיא דסנהדרין ולשונות הפוסקים לא משמע כן א"כ קשה כנ"ל. ולפמ"ש דשאני מע"ש דהוי רובא חולין א"ש כנ"ל. ושוב ראיתי בשוש"י סי' רנ"ה שהביא בשם חי' הר"ן לסנהדרין שהקשה וכי עדיף חלום מע"א שאין נאמן לומר מע"ש הוא כשאין לו מגו. ותירץ דחלום שאני דהוי אחד מששים בנבואה. והביא שם שהר"ן למד מזה לנודר בחלום שאינו כלום שהרי לא חיישינן לחלום אף במילתא דאיסורא. ולפמ"ש קשה דשאני מעשר דהוי רובא כנ"ל. ונראה דהר"ן לטעמיה בפ' אין צדין דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וע"כ צ"ל דחלום אינו כלום. אבל לדעת ש"פ דס"ל דאזלינן בתר רובא שפיר י"ל כנ"ל. והשוש"י הקשה על הר"ן דהא הר"ן כתב שם דמע"ש הוי כמוציא ממון מחזקתו. וא"כ אפשר באיסור שפיר חיישינן לחלום [וכמו שע"א נאמן באיסורין] ונשאר בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דרק גבי ע"א שייך לחלק בין ממון לאיסור דגבי ממון כתיב ע"פ שנים עדים וגבי איסור מהימן ע"א וכמ"ש התו' ריש גיטין דיליף מוספרה ובמק"א הארכתי בזה אבל לענין חלום לא שייך חילוק זה. ורק דמעיקרא מקשה הר"ן דלא עדיף עכ"פ מע"א. ואדרבא כתב הפרישה בשם המרדכי הובא למעלה דגבי חלום מהימנינן טפי בשל פלוני הם משל מעשר שני ע"ש. ועוד כ' שם השוש"י דלזה כתב הטוש"ע בגוונא דהיה פקדון לישב ק' הר"ן דלא עדיף מע"א. ולזה בהיה פקדון וודאי הוי מועיל ע"א כיון שעכ"פ ידוע שהיו מעות פקדון ת"י. ובחלום לא מהני עכ"ד. ולענ"ד ברור דאף בידוע שהיה פקדון לא מהני ע"א. ולא שייך בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דלא הו"ל למידע. ואינימא דהו"ל משואיל"מ בכה"ג. א"כ גם בבא ע"א ואמר של פלוני הם נימא הכי. ולכאורה נ"ל דבהא תלוי שיטות הפוסקים שנחלקו אי אף במוסר אינו נאמן ע"א או דבמוסר נאמן ע"א ע' בב"י וש"פ. ואדרבא בירושלמי מבואר דבכה"ג מסתבר טפי דאין החלום כלום וכמש"ל. ואכמ"ל בזה. וע' זוהר פ' וישב דמשמע דאף החלומות הצודקים הם ג"כ מהרהורי דיומא. וכן משמע לשון הש"ס אין מראין לאדם אלא מהרהורי וכו'". משמע שמראין לו מן השמים ואקצר:

יז

והנה עכ"פ צריכין אנו לבאר דברי הירושלמי שעומד נגד משמעות הפוסקים כמש"ל. אכן באמת צריך להבין מה מקשה הירושלמי ר' יונה מצטער וחמי וכו' דמה הוכחה יש מזה שמצטער. ועיקר ההוכחה שהחלום צודק הוא רק ממה שכיון החלום מקומם ומספרם ולא ממה שמצטער. וצריך לדחוק משום דבעתו הראו לו. ונראה כמש"ל דהירושלמי גריס כמו בתוספתא שהזכרנו שהצטער על מע"ש של אביו. ולזה שפיר מקשי כיון שיודע שצריך להיות מע"ש של אביו וראה כך בחלומו. למה נתלה זה בדברים בטלים. וע"ז משני ר' יוסי דמשום דהרהר לזה ראה כן בחלומו. אבל כשלא היה מבקש מעות מע"ש רק מעות סתם או לא היה מבקש כלל. א"צ לסברא זו דהרהור. דבלא"ה אין חלומו מועיל וכנ"ל. ולפ"ז היה מקום לומר דביודע שצריך להיות מע"ש של אביו וגם לא הרהר כלל בזה וחלם לו כן. שיש לחוש לחלומו. ואפשר לומר דהירושלמי אזיל שם אליבא דרבי דמתניתין שם אתיא כוותיה כמבואר בירושלמי שם. וס"ל דכיון דא"ל אביו שמע"ש שם אף במצא מנה במקום מאתים ומאתים במקום מנה הרי הם מע"ש ע"ש. וע' ביצה דף י' בזה. אלמא ס"ל דכיון דהוחזק מע"ש ברשותו שוב אין מוציאין מחזקת מע"ש אם נמצא במקום ההוא. וה"נ יותר תלינן במע"ש כיון שיודע שצ"ל מע"ש. אם לא תלינן בהרהור לבו. משא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו דהכל חולין ע"ש ברמב"ם פ"ו מה' מע"ש. שפיר גם בזה הוי חולין [ובאמת צ"ע דבוודאי מע"ש וספק חולין נימא אין ספק מוצא מידי וודאי ול"ש למיזל בתר רובא. אך הא מצינו דבהניח מאתים ומצא מנה דלרבנן הוי חולין אף דוודאי הוי מע"ש כאן. ויש להאריך בזה בהא דאי כיס אחד או ב' כיסים ובדברי הרמב"ם וראב"ד בזה ואכ"מ]. ובירושלמי שם איתא א"ר אבין מאן דעבד יאות עבד כר' יוסי וע"ש בפ"מ. וקשה דמאי קמ"ל דמאן דעביד כברייתא שפיר עביד. וגם מאי רבותא הוא ועביד יאות שלוקח לעצמו. ולולא שאיני כדאי להגיה הייתי אומר דגרסינן עבד כר' יונה. והיה כתוב בר"ת כר"י. וטעה המדפיס ופירש כרבי יוסי. והיינו אף דבברייתא מפורש כר' יוסי. מ"מ מי שרוצה לעשות לפנים משוה"ד ולהסתלק מן הספק. ראוי לו לעשות כר' יונה לחוש ולנהוג בהם דין מע"ש:

יח

ונשוב לנ"ד לנודר בחלום. והנה בעלמא אם מסופק לו אם נדר או לא כתב בתשובת מבי"ט סי' רנ"ו והובאה בש"ך סי' ר"ח דאזלינן לחומרא דספק נדרים להחמיר. והנה מדינא בספק הו"ל לאוקמא בחזקת היתר. ואף דסד"א הוא. מ"מ הו"ל רק מדרבנן להחמיר כמ"ש התו' בכתובות כ"ג ויבמות ל'. ואף אינימא דהו"ל דשיל"מ ג"כ אינו רק מדרבנן. ובש"ס ופוסקים נראה דהו"ל דין נדר גמור ולא מחמת ספק. והטעם פי' הרא"ש בפירושו דף י"ח ע"ב דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק. וזהו מעין סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אלא דבזה אף רבנן מודו. דרק שם פליגי שצריך לפרש נגד משמעות לשונו. משא"כ כאן שאפשר לפרש כן. ומכ"ש לפמ"ש הפוסקים דאיירי באומר עתה שאז כיון כמו שיפרשו חכמים. אמרינן כוונתו כמו שיפרשו לקיים הנדר וע' סי' ר"ח בפוסקים וע' תו' ערכין ה' ולעיל בסי' ס"ח הארכתי בס"ד. ולכאורה קשה טובא על הרא"ש מסוגיא דנדרים שם דמדמי למקדיש כוי וכן בכרי שנגנב. דשם לא שייך כלל סברא זו דהא דבריו לא היו לבטלה עכ"פ כי אם לא נגנב הכרי ונתברר הדבר לא היה לבטלה כיון שאמר על תנאי. וכן בכוי י"ל כן ואכמ"ל בזה:

יט

ובטוש"ע שם איתא דברוב קורין בשר מליח לקדשים אינו נאמן לפרש להקל והקשה הש"ך והב"י דבנדרים אין הולכים אחר הרוב וא"כ אפילו מיעוט נמי. וזה קשה דמאי קושיא דילמא לענין שלא יהא נאמן בעי רוב. אבל בסתם כההיא דסי' רי"ז שפיר חיישינן לחומרא אף למיעוט. ובאמת העיקר כמ"ש בהגהת הפרישה דזה רק לענין ע"ה שצריך התרה ולא בת"ח. ודלא כש"ך שחולק עליו. וכן ראיתי בהגר"א שם שהסכים להפרישה. ובש"ך שם כתב דה"ה להיפוך ברוב קורין בשר מליח לבשר של ע"א אזלינן לקולא והביא שכ"כ רמב"ם פ"ב מה"נ. ותמיהני דברמב"ם שם מפורש דדווקא כשכל בני המקום קורין כך ולא ברוב ע"ש לשונו. והוא כמו דאיתא בש"ס דף י"ט דג"כ משמע כן. אבל וודאי לא אזלינן לקולא בתר רובא וכדאיתא בדף נ"ג ע"ב ובסי' רי"ז סי"ז. ולסברת הרא"ש הנ"ל מבואר עוד דלא ניזיל בזה בתר רובא דתלינן שנדר באופן המועיל. וכה"ג איתא בנדרים פ"ד ע"א דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה ע"ש. ורק במפרש להדיא שכוונתו לקולא נאמן כמפורש במשנה. ובענין אי אזלינן בתר רוב בנדרים אכמ"ל וע' לח"מ פ"ט הל"ה ופ"י הל"ט ובב"י ופרישה וט"ז וש"ך בזה:

כ

ועכ"פ לפ"ז מבואר דלא שייך לומר ספק נדרים להחמיר רק באופן זה שאם כוונתו להקל יבטל הנדר וזה היפוך סברת הט"ז רס"י ר"ח ע"ש]. אבל בנ"ד שמסופק אם נדר כלל. וודאי לא שייך לומר להחמיר וטפי י"ל דנוקמא אחזקת היתר וכמש"ל. ורק מדרבנן מחמירים עליו כמ"ש התו' שהזכרנו וגם דהו"ל דשיל"מ. וכ"נ דעת הרמב"ם שבפ"ט הל"ד כ' שאם קצתם קורים כך וקצתם כך ספק נדרים להחמיר ואם עבר אינו לוקה. ובפ"ב גבי ספק נדרים להחמיר ששם עיקר הדין ע"ש לא הזכיר כלל שאם עבר אינו לוקה. אבל הדבר כמ"ש ששם הוא וודאי נדר. דמן הדין אומדין דעתו שכוונתו להחמיר כנ"ל. אכן בפ"ט שעכ"פ אסר את עצמו מאיזה דבר. רק שאנו מסופקים מאיזה דבר. הוא ככל הספיקות שאין לוקים עליהם. והא דמדמי בנדרים י"ט להאי דכרי. נראה דזה רק לענין ספק נזירות להקל. דשם הוי טעמא דלא נחית לספיקא וא"כ כל ספק בכלל. ובסוגיא שם יש להאריך. וא"כ הא דמייתי המבי"ט סי' רנ"ו הך דספק נדרים להחמיר לענין זה. אינו שייכות כלל. רק הא דמייתי מהא דדף נ"ג א"ש. ועכ"פ בנדון דידיה נראה דהוי להחמיר רק מדרבנן. ואף לדעת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. שאני הכא דאית ליה חזקת היתר כנ"ל:

כא

והנה בנדר בחלום אם נדון אותו לנדר עדיין י"ל שספק הוא שמא הוא מחלומות שע"י שד הבלתי צודקים כמש"ל. אך מ"מ יש להחמיר מדרבנן כמש"ל. אכן בלא"ה יפה הקשה הרא"ש בתשובה דהא אף בהקיץ בעינן פיו ולבו שוים ומכ"ש בחלום דוודאי לאו כלום היא וגרע מנדרי אונסין. וצריכים אנו להבין באמת דעת הגאונים והרשב"א בזה. והח"ס סי' רכ"ב כתב הטעם דמסתמא הרהר בלבו כן ביום. ובדבר מצוה הוי קבלה בלב כנדר ולזה חוששין להצריכו התרה. ואם כי הסברא נכונה מאוד. אבל אין זה כוונת הרשב"א והגאונים לענ"ד דהא הרשב"א דמייתי הב"י סי' ר"י איירי להדיא בנדר בדבר הרשות ע"ש ובדבר הרשות לא שייך לומר דקבלה בלב כנדר. וזה וודאי א"ל דחיישינן שהוציא ביום מפיו וגם דא"כ למה הצריכו הגאונים עשרה להתירו. תסגי לה בשלשה:

ונראה שעיקר החשש הוא שהדירוהו מן השמים וכ"כ הרדב"ז ח"ד סי' צ"ט. ונראה דהוי כמו בקבלת התורה שקבלו בשבועה עליהם ועל בניהם. ונתקשו בזה דאיך אפשר להשביע הנולדים אח"כ וכן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח דא"א לאסור בשבועה רק בחרם ונידוי ע"ש סל"ה. ובמדרש תנחומא נתבאר תירוץ לזה דהנשמות היו שם בהר סיני וכן איתא בש"ס שבת קמ"ט ע"ב שנפשות הגרים עמדו על הר סיני ופסקו זוהמתן ע"ש. ובדרושי בארתי בזה הא דאיתא בריש ע"ז כלום כפית עלינו הר כגיגית א"ל ז' מצות שקבלתם היכן קיימתם וכו'. ועדיין קשה ל"ל כפה עליהם הר כגיגית אולי היו מקבלים מ"מ. וגם כבר אמרו על ישראל הללו עוע"ז והללו עוע"ז במצרים. וגם ענין הגרים והכופרים. ובארתי דבאמת היכן מצינו שהיה הקב"ה עם התורה אצל האומות שיקבלוה. ונראה שנשאלו נשמות האומות בעולם העליון אם מקבלים על עצמם התורה לשמרה כשירדו לעוה"ז לתוך הגוף ולא קבלוה. ולזה לא כפה עליהם ההר כי קבלה באונס אינה קבלה. אבל נשמות ישראל כולם נתרצו כי צור חוצבו הוא אאע"ה. ורק בנ"י שבדור ההוא נשמותיהם נתרצו והגופות לא נתרצו. ולזה כפו ההר עליהם. וכמ"ש הרמב"ם בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני בגט שהנפש רוצה לשמוע דברי חכמים. וכשכופין הגוף ביסורין כבר הכל ברצון גמור. ולזה יש נשמות מישראל שלא נתרצו באותו מעמד והם עתה הכופרים ויוצאים מן הכלל לגמרי. ויש נשמות מאו"ה שנתרצו אז. והם עתה המתגיירים ואכמ"ל בזה. עכ"פ לזה הועילה השבועה לדורות לפי שנפשותיהם קבלו עליהם. וע' עקידה שער צ"ט מ"ש בענין זה והביא מדרש הנ"ל. עכ"פ מוכח מזה שקבלת הנשמה היא קבלה גמורה בנדר ושבועה. ולזה בנודר בחלום אמרינן שהנשמה בעלותה הדירוה מן השמים כי הורוה שצריכה נדר זה לאיזה כפרת חטא וכדומה. ויפה כתב בידו"נ סי' ר"י דהוי כנזירות שמשון דהוי ע"י מלאך וכפירש"י מכות כ"ב. וה"נ הדירוהו ע"י מלאך:

כב

ולפ"ז קשה למה מועיל התרה כלל הא בנז"ש אין מועיל התרה כלל. והיה נראה דדינו כמקבל ע"ד המקום וכדאיתא בסי' רכ"ח סכ"ב שאומר ע"ד המקום כנודר ע"ד רבים. ובשבועות כ"ט איתא שהשביע משה את ישראל ע"ד המקום ע"ש. ולזה אין לו התרה. אך קשה דא"כ יהיה לו התרה לדבר מצוה. ושוב ראיתי במהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ד שכ' ג"כ דנז"ש ע"י מלאך הו"ל כתולה בדעת המקום ונתקשה בזה דיועיל לדבר מצוה. ונראה דנז"ש הוי הל"מ כדאיתא בנזיר דף ד' ע"ב דגמרא הוא. וכ"כ המהרי"ט עצמו שם לענין שארי דיניו. וה"ה לענין שאלה צ"ל כן. ועכ"פ בנ"ד נראה דכיון שלא הראו לו בפירוש שמדירים אותו מן השמים ורק שנדמה לו שנודר. נראה מזה שלא החמירו עליו כ"כ כנדור מן השמים רק כנדור מפי עצמו ע"ד המקום שיש לו התרה כנ"ל. וגם דההל"מ הוא רק בנ"ש ולא בשארי נדרים. ולזה שפיר מצי להתיר בעשרה דכל בי עשרה שכינתא שריא. משא"כ בקבלת התורה וודאי דחלילה לא שייך זה דזה אסור להתיר דהוי איסורא וידוע בפירוש שאין זה רצון הקב"ה שעל דעתו נשבעו כנ"ל. ולזה נראה שאין להתיר נדר בחלום רק במקום צורך או מצוה לא זולת. ודעת הסוברים בש"ע סי' ר"י בשלשה והובא בב"י מהרשב"א. י"ל דס"ל כמש"ל דכיון שהראו לו כאלו נודר בעצמו בלי שום מדיר. מסתמא תלו הדבר רק בדעתו לא זולת. או שי"ל דס"ל כגי' הרמב"ם פ"ט מה' ת"ת גם גבי נידוי דסגי בשלשה [וא"ל דשמא הא שנדר בעצמו הוי דברים בטלים. ז"א דלא מסתבר שהחלום יהא ההיפוך מהאמת. וגם דא"כ הו"ל ס"ס כמש"ל]. ולפ"ז בנדר והתירו לו בחלומו. וודאי שרי דהוי ס"ס כמש"ל. ולא דמי לנידוי. אך עדיין י"ל כמש"ל גבי נידוי שהראו לו שראוי לידור כן לתקנת מעשיו. רק שלא החמירו עליו להדירו ממש. אבל לא שייך לומר שיתירו לו נדרו דמה תועלת הוא כלל. בשלמא בהרחקה דנידוי שייך זה ולא כאן ואפשר לומר שמעלין עליו כאלו קיים ונדר. וסגי בקבלה כדאיתא בתענית דף כ"ג מקרא דדניאל ואח"כ מתירים אותו ודוחק:

כג

עכ"פ נראה דכ"ז שייך בנדרים דעלמא. אבל אם נדר להתענות בשבת או חנוכה ופורים דהו"ל דבר איסור וודאי אין שייך לומר שהדירוהו מן השמים. דוודאי לא יצוו לו לעבור על ד"ת וכהא דסנהדרין נ"ט ע"ב שאין טריפה יורד מן השמים. וכעין שכתבנו למעלה בהא דגיטין נ"ב שלזה לא חשש ר"מ לחלומו מפני שהיה נגד הדין שצריך להשגיח על נכסי יתומים. וצריך לזה נביא מוחזק כדאיתא שילהי פ' הנחנקין לענין לעבור על ד"ת וכאליהו בהר הכרמל ע"ש. ותלינן שחלום זה הוא רק מחלומות הבלתי צודקים כנ"ל. וא"צ שום התרה. וא"ל שהחנוכה היה דבר בטל וקיבל עליו סתם. ז"א דהרי הוא עומד בחנוכה וקיבל ע"ע אחר מנחה להתענות למחרתו כדין. וזה א"ל שעיקר חלומו היה שיקבל עליו יום להתענות. ושאר הדברים היו בטלים. דהא כתב הח"ס סי' רכ"ב דלא אמרינן זה בדבר נפרד ונתבאר למעלה. וגם סברת הח"ס משום הרהור היום. לא שייך בנ"ד כיון שהוא דבר עבירה. וגם דלא חל כלל כמבואר בסי' רט"ו:

כד

אכן לפז"ק אהא דקיי"ל שמתענין תענית חלום בשבת. דאיך אפשר שיראו לו מן השמים חלום שיגרום שיעבור על ד"ת על ידו. והא עיקר הוראת החלומות להודיע שישובו בתשובה. וע"כ צ"ל דתלינן שהגז"ד חמור כ"כ עד שראוי לו להתענות בשבת ע"ז. אף שאסור. וא"כ גם בנ"ד נימא הכי שנצרך לו להתענות אף בחנוכה. וא"ל דהוי ספק. דהא גם בחלומות הללו הוי ספק. ומ"מ מתענה בשבת. ועכ"פ אף שלא נאמר שחייב להתענות מ"מ התרה ליבעי. וגם י"ל דכיון דחזינן שהדירוהו אף בחנוכה. א"כ אין לנו להתירו משום דבר מצוה זו:

אבל באמת אף אם נדר בהקיץ כה"ג ג"כ לא חל כמפורש בתענית י"ב וכן קיי"ל ביו"ד סי' רט"ו. ואף להפוסקים שאם קיבל בלשון הרי עלי חל אף על חנוכה ופורים ע' או"ח סי' תק"ע. מ"מ בלשון קבלת תענית הכל מודים דלא חל על חנוכה ופורים כמבואר שם בא"ח ובי"ד סי' רט"ו וע"ש באחרונים. ובנ"ד הרי אמר רק בלשון קבלת תענית ולא בלשון נדר. ולכ"ע לא חל בחנוכה אף בהקיץ ומכ"ש שאינו כלום בחלום. וא"כ מצד נדר אין כאן מקום לדון כלל. ורק שעדיין יקשה כמש"ל שכיון שהראוהו מן השמים שצריך תענית ליהוי ככל תענית חלום שמתענה אף בשבת. ונראה שזהו סברת הרשב"א שכתב הטעם שיתירו שלשה כמו גבי הטבת חלום. ולכאורה מה שייכות הטבת חלום להתרת נדר. דאם נדון זה שהדירוהו מן השמים ובעי דעת שכינה. א"כ צריך עשרה כמו גבי נידוי [ובידו"נ כ' דלהכי אפשר להתיר ע"י עשרה משום דתלינן שהוא מכח המדמה. אבל חלום ע"י מלאך א"י להתיר כלל ותמיהני דמה מועיל ההיתר לפ"ז. דממ"נ במדמה א"צ היתר. ובמלאך אין מועיל היתר. אבל הכוונה כמש"ל הטעם דהוי כדעת שכינה כמ"ש הפוסקים גבי נדוי דבי עשרה שכינא שריא. ובב"י סי' ר"י בשם הגאונים מייתי מהא דיומא פ"ז ששולח עשרה אנשים על קבר המת לפייסו. זה צ"ע מה שייכות הוא לכאן. ואולי כוונתו דכיון דמצינו במחרף אדם חי צריך שלשה כדאיתא ביומא דף פ"ז אין שורה פחותה משלשה. ובמחרף מת בעי עשרה. אלמא שבדבר שנוגע אל הנשמה כשמופשטת מחומר בעולם העליון צריך במקום שלשה של גוף עשרה. וא"כ ה"נ אף דנדר בהקיץ סגי בשלשה אבל בנדר בחלום שבארנו שהנשמה קבלה זה על עצמה בעי עשרה. ועוי"ל בזה ואקצר]. אבל לפמש"ל י"ל דעיקר החשש שהורו לו שיש עליו איזה גז"ד שצריך להתענות עליו. או לנהוג חומרא באיזה פרט שנדר עליו. ולזה סגי כמו בכל חלום רע שהוראתו על גז"ד שיש עליו. דסגי בהטבת חלום. וה"נ סגי בג' שיתירו לו נדרו ורק דבחלום דעלמא מפקי לה בלשון הטבה. והכא בלשון התרה כל אחד לפי ענינו:

עכ"פ בנ"ד עדיין יש מקום שיצטרך להתענות בחנוכה מצד תענית חלום ובאמת הרי לא חשבו זה כלל בסי' רפ"ח בחלומות שמותר להתענות עליהם בשבת:

כה

והנראה דבאמת לא דמי דרק בחלום בעלמא שראו חז"ל שנצרך להתענות עליו והתירו להתענות בשבילו בשבת שרי שפיר. אבל בחלם לו שיתענה. לא עדיף מאלו בא לו בהקיץ מלאך או בת קול וא"ל שיתענה בימים האסורים להתענות. שבוודאי אסור להתענות. דבכגון זה נאמר לא בשמים היא כי א"א להעמיד ע"ז לעבור על ד"ת. ורק בנביא מוחזק כאליהו שנבואתו לא ע"י מלאך רק מושפעת מהקב"ה כביכול בעצמו. וג"ז רק למיגדר מילתא עיין יבמות פ"ט ע"ב ובתו' שם. אבל בלא"ה חוששין יותר שמשקר. ואף בדרבנן הדין כן ע' רמב"ם פ"ט מה' יסוה"ת הל"ד. ובכגון זה לא התירו חז"ל כלל לשמוע לדברי חלומות לעבור על דיני התורה כי יבוא מזה מכשול גדול חלילה. ולזה נלע"ד דאף לדעת הב"ח בסי' רפ"ח דבכל חלומות אם נפשו עגומה מותר להתענות בשבת וכ"כ הט"ז שם וע"ש במג"א. מ"מ בחלום זה אסור להתענות דהו"ל כשומע לחלומות לעבור על ד"ת. ואף דאמרינן כל חלום ולא טוות בברכות נ"ה. ופירש"י שחלם ששרוי בתענית. הרי שאינו חלום טוב. זה רק ביושב בתענית כפירש"י שם. ולא שקיבל תענית. והרי בסי' רפ"ח לא חשיב רק יוה"כ מחלומות שמתענים ולא שארי תעניתים. וגם הרי הערוך מפרש שם להיפוך דתענית אין החלום כלום ע"ש:

כו

לזה נ"ל דוודאי אין להחמיר על עצמו להתענות בחנוכה. ואף אם יתיב תענית לתעניתו. כי חלילה לשמוע לדברי חלומות לעבור על דין תורה ואף דרבנן ואף על איסור קל. ורק מהיות טוב אמרתי להתיר בשלשה כמ"ש הרשב"א ומצד הטבת חלום כמש"ל. ואם לבו נוקפו יתענה יום אחד אחר חנוכה. ובנדר בעלמא לפמ"ש שאינו רק ספק וגם אין לזה סמך גדול. ג"כ התרתו רק מצד הגנה מעונש וכמש"ל. וראיתי בט"ז או"ח סי' רפ"ח שכתב דבהרהר ביום א"צ להתענות בשבת. ולענ"ד גם בחלום אמיתי מראין לו מהרהורי לבו כדאיתא בברכות נ"ה ובזוהר פ' וישב וכמש"ל. ובמג"א שם כתב בשם הכנה"ג שחלום חבירו לא יתענה בשבת. וצ"ע דאמרינן בברכות נ"ה דחלום חבירו יותר אמיתי מחלומות של עצמו ע"ש. ואולי כיון שלא הראו לו בעצמו. לא יועיל לו התענית ודוחק הוא. ואפשר דעיקר הטעם מפני שנפשו עגומה מצד חלומו והתענית עונג לו כמ"ש הפוסקים שם. והכא שלא ראה בעצמו אין נפשו עגומה כ"כ ולזה אסור להתענות וג"ז דחוק. ואין ס' כנה"ג ת"י לידע טעמו בזה. אחרי כותבי בא לידי ס' שו"ת שיבת ציון וראיתי בסי' נ"ב שדיבר בענין זה וכוונתי בקצת דברים לדעתו בס"ד ומטרדותי ההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה