שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עא
מב
והנה אמרתי כדי שלא לירד לדוחקים וספיקות. להתיר נדרו ע"פ התרת חכם. אך קשה למצוא לו פתח. כי ידוע שצריך שבאופן כזה לא היה נודר מעיקרו אף אם היה מתבטל עי"ז הדבר שנעשה אז כמבואר בפוסקים. ובנ"ד אמר בעצמו שכיון שזה היה מקומו הראשון. היה מקבל כל מה שהיו מתנים עמו והיה מתרצה בכל אופן שיהיה. ואף כי בזה וודאי לא היה מתרצה שיעבור אח"כ על התנאי ויאסר לכל העולם. אבל זהו נולד גמור ולא שכיח כלל שיעבור על שבועתו ויאסור א"ע. ואין פותחין בנולד. ולכאורה אפשר להתיר לו בתנאי נולד כדאמרינן בנזיר ל"ב ובש"ע סי' רכ"ח סי"ג. אלא שעדיין צ"ע דשם פירש"י שהיו משקרים לו ואומרים שחרב כבר הבית וכ"ה בש"ע. וכבר כ' הש"ך שם דהיכא דלא שייך זה לא מהני ע"ש. וה"נ כיון דלא שייך לומר שבשעת הנדר יאמרו לו שכבר עבר עליו. א"כ לא שייך זה. ואף לפי' התוס' שם שבני אדם יעוררוהו אולי יחרב בהמ"ק טרם כלות הנזירות. הנה בנ"ד וודאי אם היו מעוררים אותו בשעת נדרו מטעם שמא יעבור עליו. וודאי לא היה מבטל הענין בשביל חשש זה. כי כל אדם בטוח בעצמו שלא יעבור. ובפרט שהשיג עי"ז טובה גדולה כמש"ל. ועדיין יש מקום עפמ"ש ברמ"א שם סי"ג שאם יתחרט מעיקרו מכח הנולד. שפיר מתירים לו. וא"כ הכא אם נתפוס שנאסר עי"ז פיו וידו לכל ישראל. וודאי הוא מתחרט מעיקרו על הנדר. וטוב לו שלא היה נודר כלל. ואף אם לא היה משיג המקום הזה אז. בכ"ז היה מותר לכל ישראל ויוכל למצוא מקום בהמשך הזמן:
מג
אלא שעדיין צ"ע לפמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ש והובא בב"י סי' רכ"ח אין פותחין בחרטת נולד רק כשנהפכה דעתו לגמרי מצד הנולד ומתחרט מעיקרו אבל אם לא היה רוצה בהנולד שנעשה ורוצה בנדר שיתקיים לא מהני ע"ש. ועיקר מקור סברא דמהני חרטה מצד נולד נראה שהוא מש"ס דנזיר ל"ב שהזכרנו בתנאי נולד. ומיושב מה שנתקשה הב"י שם ל"ל הביא הרמב"ם הך דתנאי נולד. ואף דשם וודאי היו רוצים שלא יחרב הבהמ"ק ויתקיים נזירותם. אך עיקר סברתו תלוי שם במה שנתהפכה דעתם לגמרי. וכיון שאם היו מעוררים אותם בשעת מעשה בחשש חורבן היו מתחרטים ולא נוזרים כפי' התו' שהזכרנו. א"כ עכשיו וודאי מתחרטים לגמרי על נזירותם. וע' בד"מ שם שכתב שכ"ה דעת המרדכי וש"פ דלא כהב"י. וא"כ בנ"ד וודאי שלא נהפכה דעתו לגמרי בחרטה בעיקר הנדר. ויותר היה רוצה שלא היה עובר כלל על נדרו והיה נשאר על מקומו כבתחלה. ואף שיש עוד מקום עיון בזה בשיטות הפוסקים אי צריך חרטה מעיקרא לבד הנולד אך אקצר. כי רצוני לברר אם ימצא לו היתר בבירור בלי שום פקפוק:
מד
ובאמת צ"ע אי פותחין בתנאי נולד ובחרטה דמעיקרא. א"כ מאי מייתי הש"ס בנדרים ס"ד מהא דמשה רבינו. דילמא פתח לו בחרטה מחמת נולד. וגם שפיר שייך שם לפתוח בתנאי נולד. וצריך לדחוק דמשמע ליה לישנא דקרא כי מתו כל האנשים שבלשון זה התיר לו שבועתו. וכן בנדרים כ"ג גבי ריב"י דאמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ופריך דהוי נולד ע"ש. צ"ל ג"כ דפריך משום דלישנא משמע שפתח בנולד עצמו ולא בחרטה מחמת נולד. שוב ראיתי בכ"מ פ"ו מה"ש שנתקשה מהא דדף ס"ד ונדחק מאוד ע"ש. וגם מש"ש הלח"מ דחוק. ובפרט דאכתי תקשה מהא דתנאי נולד. והכ"מ נדחק במקור דברי הרמב"ם. ומקורו מהא דנזיר ל"ב כמש"ל. ועוד נראה לישב הא דנדרים כ"ג דהתם איירי בר' ישמעאל ב"ר יוסי. ואיהו ס"ל לעיל כ"א ע"ב דאין פותחין בחרטה ע"ש בר"ן. וכן מוכח הכא שנצטער למצוא פתח לנדרו. וא"כ שפיר אף בחרטה מחמת נולד לא שרינן [ולפי הסברת הרמב"ם שם דאי לא בעי הדבר שנולד לא שרינן ליה. א"כ בלא"ה לק"מ משם דוודאי לא ניחא ליה דלימחוהו קצרא. אך מתנאי נולד יקשה. ולפמ"ש א"ש] ובזה נראה לישב ג"כ הך דבדף ס"ד דס"ל לר"א דאין פותחין בחרטה וכהא דר"ג ע"ז ע"ב:
מה
ועוד נראה בזה דהנה הר"ן והרא"ש הקשו שם דהא משה נדר ליתרו שלא יצא ממדין בשביל צפורה. וא"כ מה מועיל פתח דמתו האנשים. ותירצו דעיקר הנדר היה בשביל דתן ואבירם ע"ש. והוא דוחק עצום כמובן. ובשו"ת הרמב"ן סי' רנ"ה כ' שהיו ב' נדרים. א' שלא יצא ממדין בשביל צפורה וא' בשביל שלא ירד למצרים. ולזה הועיל הפתח. ולהראשון כיון דלא היתה כוונתו עצמית לנדר זה רק שלא יעזוב אותה. לזה מועיל חרטה דהשתא. ומחדש דין דכל נדר שאינו רק בדרך קנס. סגי בחרטה דהשתא. והוא דחוק לחדש שני נדרים שלא מצינו זה כלל. וגם תירוץ הר"ן דחוק כמובן. ומה שנראה בזה דבאמת לא נדר משה רק שלא יצא ממדין בשביל צפורה אשתו. ומ"מ וודאי היה מוציא את מצרים מן הכלל שהרי ראוי לילך לשם לבקר את אחיו בנ"י. ורק בשביל יראתו מדתן ואבירם נדר לגמרי. והנה עתה בפתח דכי מתו האנשים הותר לרדת למצרים. ועדיין לא היה מותר לילך אח"כ עם ישראל למדבר בצאתם ממצרים. אך הא קיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ ממילא הותר בכל. אבל הרמב"ן כתב והובא בר"ן דף כ"ז דדווקא בניתר ע"י פתח אבל בחרטה לא הותר כולו ע"ש. וא"כ א"ש דלהכי לא אפשר לומר שהותר למרע"ה ע"י חרטה דמעיקרא בשביל הנולד דא"כ לא הותר לו כל הנדר. ולזה שפיר מוכיח דפותחין בנולד. ואף דהרי"ו כ' הובא בב"י סי' רכ"ט דבנדר ע"ד חבירו ל"א הותר מקצתו הותר כולו. היינו דווקא כשכל הנדר תלוי בדעת חבירו. ועוד נראה דהכא הסכים יתרו להתרת הנדר. וגם דלטעם הירושלמי משום כל היוצא מפיו יעשה בהא דהותר מקצתו נראה דאין חילוק והרי"ו לא כתב רק לאידך טעמא משום דאדעתא דהכי לא נדר. וע' ישועו"י בה' נדרים בתשובת בנו זצ"ל. ובאמת קשה אכתי דהא שפיר איכא למשרי בתנאי נולד שנצטוה מפי הקב"ה ושיגאלו ישראל על ידו ויקבלו התורה. וצ"ל דדייק מלישנא דקרא כי מתו וגו' דמשמע דרק בשביל זה הותר נדרו. ובשו"ת הרמב"ן סי' רנ"ה כ' דלנדר שלא יצא ממדין לא הו"ל חרטה דמעיקרא בשביל שנצטוה לילך למצרים דלא נתחרט לומר שלא היה נושא את צפורה ע"ש. ותמיהני דוודאי לא היה נושאה. כדי לקיים מצות הקב"ה ולגאול ישראל וכדמצינו אח"כ שפירש ממנה מעצמו כדאיתא בשבת פ"ז בשביל הנבואה. ובאמת צ"ע בזה דהא הוי אנוס ע"פ הדיבור דלא גרע מעיכבו נהר בדף כ"ז דהוי נדרי אונסין וכן בנזיר י"א ע"ב ע"ש בתו'. וצ"ל משום דלא בשמים היא. אך ז"א דהא היה זה קודם מ"ת. וגם הא ע"פ נביא מוחזק משנין לפעמים כדאיתא ביבמות צ' גבי אליהו בהר הכרמל. ובמד"ר באמת איתא שהקב"ה א"ל שיאמר ליתרו שבעל השבועה התיר לו שבועתו ואקצר בזה. והעיקר נראה דעיקר ילפותא דר"א הוא מדכתיב קרא שא"ל הקב"ה למשה כי מתו וגו' וודאי אתא לאורויי דבכה"ג שרינן נדרא. וכה"ג מצינו בכמה דוכתי שמדקדק מיתורא דקרא:
מו
ועדיין נשאר לנו מקום בנ"ד להתיר נדרו עפמ"ש הרמב"ן בשו"ת המיוחסות סי' רנ"ה והובא בב"י סי' רכ"ח דבנודר מבשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה שפיר מצי לעשות פתח מזה ולא הוי נולד שהיצר עשוי לתקוף בו והוא דבר המצוי. והויא כהא דדביתהו דאביי בנדרים כ"ג שפותחין מגוף הנדר. וכ"ש למי שמורגל בזה. וכהא דאביי דלא מקשה והא נולד הוא משום דשכיח שתעבור על דעתו ע"ש. וא"כ גם בנ"ד שפיר נפתח לו פתחא שאם ידע שיצרו יתקפנו לעבור על האיסור וודאי לא היה נודר אף שעי"ז לא היה מתקבל בעיר הלז כי טוב לו מלהאסר על כל ישראל כנ"ל. אלא שהדבר צ"ע איך אפשר לעשות היתר מזה דנראה שהוא נולד דכל ישראל אוקמא אחזקת כשרות. והרי בחולה כתב הרמב"ן שם בסי' רע"ג דרוב חולים לחיים והוי מיתה נולד ע"ש. וכ"ש הכא דאיכא רובא וחזקה. והרי מפורש בנדרים ס"ה במשנה דעשה תשובה הוי נולד ע"ש בסוגיא. אף דידוע מ"ש הרמב"ם שנפש ישראל רוצה לילך בדרך התורה ומכ"ש לעבור עבירה דוודאי הוי נולד גמור. ויותר נראה שעיקר יסוד הרמב"ן שם בשביל שהיה מורגל בעבירה זו וכנראה מלשונו שם וכמ"ש עבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר אבל בתחילה ודאי הוי נולד:
מז
ועדיין יש מקום לפמ"ש הרמב"ן שם אח"כ דבנדר שהוא רק משום קנס ואין הכוונה בו מצד עצמו. סגי בחרטה דהשתא ע"ש. וא"כ שפיר ה"נ בנ"ד ליסגי בחרטה דהשתא. והוא ממש כההיא דהרמב"ן שהתיר לו אף שברצונו היה שלא היה עובר העבירה והיה מקיים נדרו ע"ש בשאלה. אכן הדבר צ"ע טובא דהנה ראיית הרמב"ן הוא שם מהא דמשה רבינו שנדר ליתרו שלא יצא ממדין. דע"כ לא הותר בפתח דמתו האנשים רק בחרטה דהשתא ע"ש. וצ"ע לענ"ד דמנ"ל בפשיטות שהיו שני נדרים. דשפיר י"ל דהוי נדר אחד ומשום שהותר מקצתו כמש"ל. וגם הא בארנו למעלה דמשום הנבואה שפיר הו"ל חרטה דמעיקרא. וכן מה שהביא מצדקיהו שם תמיהני דוודאי היתה השבועה בכוונה עצמיית שלא לגלות לשום אדם ואין בה שום קנס. גם מה שהקשה וכי נתחרט צדקיה על שנשבע והלא היה נ"נ חותך ראשו. צ"ע דא"כ תיפוק ליה דהו"ל נדרי אונסין. וכבר הרגיש הרמב"ן בעצמו בזה בסי' רע"ג וביאר דלא היה חושש אז מהריגה ע"ש. ואף שגוף סתירת דבריו יש ליישב קצת דכוונתו שם שאף שאם לא נשבע היה הורגו. בכ"ז בשעת השבועה לא כיון מחמת אונס רק נשבע ברצונו הטוב ע"ש בדבריו ותמצא כן. אבל ממילא לק"מ קושייתו דשפיר מתחרט על מה שנשבע לו באמת ובלב שלם. ואף שהיה מוכרח לישבע מצד חשש הריגה. אבל אז לא היתה חלה השבועה כלל. וזה וודאי א"ל שכיון שמ"מ היה צריך לישבע לא הוי התרה. דעיקר ההתרה הוא על כוונתו ודעתו וכמ"ש לבך עלך. ע"ש בר"ן כ"א ע"ב שפי' בשעה שנדרת. ועוד הביא ראיה מהא דגיטין ל"ה דפרכינן באלמנה שתלך לחכם ויתיר לה. ואמאי הא ליכא חרטה דמעיקרא כי אינה מתחרטת ע"ז שנטלה עי"ז כתובתה. וע"כ דסגי בחרטה דהשתא בכה"ג. והנה בגוף הקושיא הוא מתורץ עפמ"ש הר"ן בנדרים ס"ה שאף שבאמת לא תהא מותרת מ"מ חיישינן שתורה לעצמה היתר ותהא סבורה שמותרת ע"ש. וא"כ ה"נ נימא הכי. ואף שלכאורה צ"ע דהא בלא"ה אמרינן שם דמוריא התירא מ"מ אמרינן שתחפש לצאת גם חשש איסור שנראה לה. אלא שי"ל דהכא אינה יודעת כלל שצריך להתיר בפני היתומים:
ולפ"ז נדחה תירוצינו. דהכא שהחכם שואל אותה אם מתחרטת מעיקרו. בוודאי לא תשקר. דאם תשקר מה מועיל התרתה וכמ"ש בש"ע סי' רכ"ח ס"ז. אלא שבאמת צ"ע למה לא פריך בגיטין שם הניחא למ"ד אין פותחין בחרטה דלמ"ד אין פותחין בחרטה איך יתיר לה החכם. אך י"ל דשם פריך לר"ה. ור"ה ס"ל בנדרים כ"א פותחין בחרטה. ובזה היה מיושב קושיית התוס' בגיטין שם ד"ה ליחוש שהקשו מאי פריך לר"ה ליפרוך אמתניתין ע"ש. ולפמ"ש א"ש בס"ד דבמתניתין שם איתא התקין ר"ג הזקן. ור"ג ס"ל בנדרים ע"ז אין פותחין בחרטה ע"ש [ואף שי"ל דשם ר"ג אחר] ולזה לק"מ אמתניתין. משא"כ אר"ה שפיר מקשה לטעמיה כנ"ל. ולהרמב"ן צ"ל דאף למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ בנדר שהוא בקנס פותחין כיון דסגי בחרטה דהשתא:
מח
אכן צריך להבין הא דקאמר דליחוש שמא תשאל לחכם. וע"כ הכוונה שהחשש שבשעה שידירוה תסמוך ע"ז שאח"כ תשאל לחכם ותדור בשקר. וא"כ קשה טובא מאי שייך שאלה כיון שמקודם נדרה ע"ד זה. א"כ א"א למצוא לה פתח. ולכאורה היה נראה דהא אמרינן בסוגיא שם דמוריא התירא ולזה נמנעו להשביעה וא"כ קשה מה מועיל הנדר. ונראה כמש"ל ס"ס ס"ט שאין ההיתר ברור לה. ולזה אף שבשעה זו תקל לעצמה אבל לאסור עצמה לעולם לא תרצה כי לבה נוקפה להיות כל ימיה באיסור. ובזה מיושב מה שהקשו התו' שם שתדור על ככר ותאכלנו בפנינו ותרצו דאינה חוששת רק לנדר שעומדת באיסור כל ימיה ואין לזה מובן. אבל לפמ"ש א"ש. ולפ"ז שפיר פריך שכיון שמועיל התרת חכם. א"כ היא שפיר מוריא התירא לידור. וסבורה שעדיין תתיישב בדעתה אם הוראת היתר שלה נאות או לא ואם יהא לבה נוקפה תוכל לשאול על הנדר. וא"כ אין לה חשש עמידת כל ימיה באיסור. ומיושב שפיר קושיית הרמב"ן הנ"ל דשפיר חושבת שאם יהא לבה נוקפה על הוראת היתר שלה אז תתחרט על נדרה בלב שלם וגם על קבלת כתובתה תתחרט ויש לה פתח גמור שאם היתה יודעת שזה גזילה ת"י לא היתה נודרת [ואין זה בכלל אומר מותר שהזכרנו למעלה. כי הוא טעות מצד אחר וגם אינו מבורר וכמש"ל] ועפמ"ש דקושיית הש"ס שתמצא פתח לנדרה. נראה ליישב קושית ה"ר יהונתן הובא בגרש ירחים שידירוה בנזירות שמשון שאין לה התרה. ולפמ"ש א"ש עפמ"ש המבי"ט והובא במהרי"ט שע"י פתח וחרטה דמעיקרא מועיל שפיר התרה לנ"ש דהוי נדר טעות ע"ש וא"כ ה"נ שפיר מועיל התרה כנ"ל. ובאמת בלא"ה לק"מ דהא שפיר י"ל דניחא לה להיות נזירה כל ימיה ורק בפירות שצריכה לאכול אמרינן דוודאי לא ניחא לה וגם דהא דנ"ש פלוגתא דתנאי בנזיר ה' ע"ב. ועוד נראה לפמ"ש הרמב"ן שהזכרנו שבדבר שהוא משום קנס סגי בחרטה דהשתא. נראה דאף בנ"ש שנדר בתורת קנס. ג"כ מועיל כיון שאין הכוונה מצד עצמות הנ"ש. וזה נראה נכון לדעת הרמב"ן שהזכרנו:
מט
ובאמת צ"ע דכיון דבעינן בכל נדר חרטה דמעיקרא כמבואר בפוסקים. והטעם צ"ל משום דבעינן שבשעת הנדר יהא בטעות. וכיון שמתחרט מעיקרא איגלי מילתא שלא נדר בלב שלם וכדאמרינן בנדרים כ"א לבך עלך פי' בשעה שנדרת ע"ש בר"ן ובנדרים העיקר תלוי בכוונה של הנודר ובעינן פיו ולבו שוים. רק החילוק שאם הרגיש בשעת מעשה שאין פיו ולבו שוים בטל לגמרי כמש"ל. ואם נתברר לו אח"כ שלא נדר בלב שלם אז צריך התרת חכם. אבל אם מתחרט מעכשיו אינו מועיל כיון שמעיקרא נדר בלב שלם. וא"כ צ"ע מה סברא יש בנדר מחמת קנס שתועיל חרטה דהשתא כיון שמ"מ נדר בלב שלם ורעיון נכון. ולכאורה רציתי לומר שבגוונא דאיירי הרמב"ן שנדר מבשר ויין אם יעבור עבירה פלונית הנדר חל בשעת קיום התנאי היינו עשיית העבירה ואנן קיי"ל דגם בשעת חלות הנדר בעינן האדם בשבועה ומימעטו נדרי שגגות וכמש"ל. והטעם בנדרי שגגות דבעי פיו ולבו שוים ע' ברמב"ם וש"פ. וא"כ מבואר דגם בשעת חלות הנדר אזלינן בתר כוונתו. ולפ"ז שפיר י"ל דבנדר שמחמת קנס בתנאי סגי בחרטה משעת קיום התנאי ולא בחרטה למפרע דכיון שמתברר שלא היה לבו נכון בשעת חלות הנדר שפיר מתירין לו נדרו. אלא שלפ"ז צ"ע מאי מייתי הרמב"ן מהא דמשה וצדקיה ואלמנה דשם חל הנדר תיכף בשעת נדרם. וכן באלמנה שנודרת אם נהניתי מכתובתי ע"ש. ואם כבר נהנית נאסרת תיכף:
נ
וכן ק"ל טובא על שיטת הרמב"ן מהא דנדרים כ"ג גבי דביתהו דאביי דשרי ליה רב יוסף משום דאי ידעת דעברת וכו' ופריך ומי שרי כה"ג וכו' ומייתי אלו היית יודע שעוברת וכו' והתירו ר' יוסי ע"ש והוא נפלא לדעתו דהא הוי רק נדר בתורת קנס ול"ל כלל לאשכוחי פתח. וגם מאי פריך מי שרי כה"ג כיון דסגי בחרטה דהשתא. והלא הפוסקים הוכיחו דבעי חרטה מעיקרא. דאלת"ה ל"ל להחכם לשאול כלל להנודר אם הוא מתחרט. דכיון שבא לשאול ממילא מוכח שמתחרט. אלא ע"כ דבעי מעיקרא. וע' בר"ן שם כ"א ע"א שכ"כ. וא"כ הכא דסגי בחרטה דהשתא. ל"ל פתח כלל. וצ"ל דאף לדעת הרמב"ן מ"מ מודה דלמ"ד דאין פותחין בחרטה. ואף בנדר שמחמת קנס ג"כ אין פותחין בחרטה. וזה דלא כמש"ל לדעתו. ולפ"ז א"ש דהכא ר' יוסי לטעמיה לעיל כ"א ע"ב דאמר ריב"י משום אביו שא"ל לאדם אלו היו י' בנ"א וכו'. וכתב הר"ן שם שאין פותחין בחרטה ע"ש. וא"כ ה"נ לא סגי בחרטה דהשתא. וכן אביי ורב יוסף צ"ל כמ"ש הר"ן שם כ"ב סע'"ב גבי ר"ס ור"נ שהחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה ע"ש ואף שהרמב"ן הביא הנהו עובדי בהלכות נדרים שלו בפ' ר"א ע"ש. י"ל משום הא דשמעינן מינה חידוש דין שפותחין מגוף הנדר. וגם דהא נ"מ אם התיר החכם באופן זה ולא מחמת החרטה. לא הוי התרה בטעות ומועלת שפיר. שוב ראיתי בב"ח סי' רכ"ח ס"ז וס"י שהתעורר להקשות על הרמב"ן מהא דאביי כנ"ל ונדחק מאוד. ולהלכה נראה שאינו מסכים להרמב"ן הנ"ל ע"ש:
נא
וכן יש להעיר מהא דיפתח וקצת הובא ברש"י ותו' תענית ד' ע"א ומפורש יותר במדרש תנחומא ס"פ בחוקותי שאמרה אלך לסנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך והלכה ולא מצאו פתח ע"ש. ולדעת הרמב"ן לא בעי פתח כלל. דכיון דלא היה הנודר מכוין לעצמו של נדר סגי בחרטה דהשתא דהא לא נדר רק בשובו בשלום מן המלחמה. ובזה אין לחלק בין נדר בעת צרה לנדר אחר. אך אפשר דהיינו דקאמר בתר הכי שם שהעלים הקב"ה מהם ההלכה שלא ימצאו פתח לנדרו ע"ש. ואין הלשון מבואר איזו הלכה העלים מהם. ולא הול"ל רק שהעלים מהם הפתח. אבל למ"ש י"ל שהעלים מהם דבכה"ג סגי בחרטה דהשתא. ולזה בקשו פתח ולא מצאו. אך בלא"ה ג"כ י"ל שהעלים מהם דסגי בפתח מגוף הנדר כהא דאביי בנדרים כ"ג. וה"נ הומ"ל אם ידע שתצא בתו לא היה נודר. ובפשוטו י"ל שנעלמה מהם ההלכה שהנדר אינו חל עליה מצד שאין מקריבים אדם וכמו שאמרה לו בעצמה מקודם ע"ש. וע"ש בענף בשם ז"ר וע"ש פלוגתא דר"י ורשב"ל ואקצר:
נב
ועוד יש להעיר בזה מהא דכתובות ר"פ המדיר דאמר שמואל דאף בסתם ימתין ל' יום שמא ימצא פתח לנדרו ופריך מהמדיר אשתו שלא תטעום וכו' וכתבו התו' דס"ד כשתלה בתשמיש וכ"ה בירושלמי. ומשמע דגם הכא בעי פתח לנדרו. והלא נדר התשמיש אינו עצם הנדר וא"כ קשה תטעום מהפירות ותאסר בתשמיש ואח"כ יוכל להתיר בחרטה דהשתא. דע"כ צ"ל שהוא רוצה להתיר נדרו ומתחרט רק שאינו מוצא פתח. אלא שצ"ע דא"כ תיקשי אי פותחין בחרטה לכ"ע ליפתח בחרטה דמעיקרא. ואפשר דעת הרמב"ן לפרש שימתינו ל' יום שמא יתרצה להתיר נדרו ויתחרט וממילא ימצא פתח לנדרו. והכוונה אף בחרטה דהשתא. ועוד יש לישב באיזה דרכים. אכן פשטות לשונות רש"י ותו' שם וכן בר"ן נראה דבכה"ג בעי פתח יע"ש בסוגיא שם דף ע"א ע"א וע"ב וכ"נ דעת הפוסקים שלא הזכירו סברא זו רק סתמו דבריהם בכל נדרים בשוה. וכן בש"ע לא הביא סברא דהרמב"ן אף שהביאה בב"י. והביא שם ג"כ דהרשב"א והרשב"ץ ס"ל הכי ע"ש. וכ"נ קצת מלשון הרא"ש פ' נערה ובטור סי' רכ"ח ובש"ע שם ס"ד ובשביל שיש לדחות אקצר. אך פשטות הלשון שם מורה דהנדר שנדר שלא יעבירוהו על דעתו לא היה בו כוונה עצמיית ע"ש:
נג
וסברת הרמב"ן נראה דכבר ענין התרת נדרים לפי שהכל הולך אחר דעת הנודר בשעת הנדר אם היה בלב שלם. ולזה בנדר שאינו בכוונה עצמיית על הנדר רק לכוונה אחרת. וכמו בדרך קנס שאם יעשה כך וכך הוא נודר בכך וכך. א"כ אדרבא מבואר מדבריו שאינו חפץ בנדרו ויותר חפץ שלא יהיה כן ולא יהיה חל הנדר כלל. וא"כ שפיר אין חל הנדר בלב שלם כמש"ל ודמי לנדרי שגגות. ולזה סגי בחרטה דהשתא. ואין הכוונה שיסוד התרת החכם תהיה על החרטה דהשתא. דוודאי לא מהניא רק היסוד הוא שלא נדר בלב שלם כנ"ל. וחרטה דהשתא דבעי הרמב"ן הכוונה שאם אינו מתחרט עתה א"כ לא שייך כלל להתיר לו וכמ"ש הר"ן והרא"ש בדף כ"א ע"ב בזה שכיון שבא לישאל על הנדר ע"כ מתחרט מעכשיו וגם נראה שכיון שעכשיו אינו מתחרט כלל. מוכח ממילא שגם בשעת חלות הנדר היה לבו שלם בדבר וכמו עכשיו:
נד
עכ"פ בנ"ד אף שלדעת הרמב"ן שפיר אפשר להתיר אף בחרטה דהשתא. אכן סתימת לשונות הפוסקים משמע דלא ס"ל הכי וכמש"ל. וקשה לסמוך ע"ז למעשה וגם הרמב"ן נראה שלא כתבה רק לסניף. ואף שהרשב"ץ סמכה למעשה הובא בב"י. בכ"ז השמיט זה בש"ע. רק מה שנראה דאף שבארנו שעבירת האיסור הוא וודאי נולד גמור. נראה שכ"ז דוקא אם עבר במזיד גמור. אבל כיון שהיה לו בזה איזה הוראת היתר כמש"ל לא מיקרי נולד. שזה שכיח הוא לבנ"א קלי הדעת להורות היתר לעצמם ע"פ דעתם הנקלה לפעמים. ולזה י"ל דשפיר מצינן לפתוח לו מזה. ועוד נראה דאף דלא הוי חרטה דמעיקרא מחמת נולד רק כשנהפכה דעתו כמש"ל. מ"מ מהשתא וודאי הוא מתחרט כנ"ל. וא"כ שפיר מצינן לעשות פתח מהחרטה דהשתא ולומר שאם היה יודע שיתחרט אח"כ לא היה נודר. וכעין דעבדינן בחרטה דמעיקרא וכמבואר בש"ע סי' רכ"ח. וכבר אמרו בירושלמי התהות מצויה בבנ"א ומכ"ש בחרטה דהשתא שיותר מצוי. ומה לנו אם החרטה מחמת נולד או מחמת דבר אחר. וכמו דאמרינן בירושלמי ר"פ ר"א העניות מצויה ולא הוי נולד. ובזה וודאי אין נ"מ אם נעשה עני ע"י מקרה רחוק או ע"י מקרה קרוב כיון שגוף העניות מצויה. וה"נ בחרטה דהשתא שפיר עבדינן מינה פתח אף אי הוי מחמת נולד. ונראה שזהו כוונת הירושלמי רפ"ט דנדרים. ר' יוחנן פתח ותהי ואילולי דו תהא הוא אתי ותהות לא כנולד הוא א"ר הילא התהות מצויה. ולכאורה קשה טובא מאי פריך על ר' יוחנן טפי מכל מ"ד דפותחין בחרטה. ועו"ק דמה שייך להקשות על חרטה. דכיון שזהו גוף ההיתר מצד שמתחרט מעיקרא א"כ לא שייך לומר דהוי נולד. אבל לפמ"ש א"ש דר"י היה פותח בחרטה דהשתא כי אלו לא היה מתחרט עכשיו לא היה בא לישאל וכ"ה בק"ע שם. וע"ז מקשה דחרטה דהשתא הוא נולד ואין פותחין וכמש"ל שצריך לעשות מזה פתח. ומשני דהתהות מצויה:
נה
ונראה שזהו דעת רש"י בעירובין ס"ד ונדרים ע"ז שפי' הא דפותחין בחרטה ואין פותחין היינו אם ב"ד פותחין לו אם יתחרט או שיפתח מעצמו. הכוונה שאם ב"ד פותחין לו. א"כ מבקשים לו פתח למפרע וחרטה דמעיקרא. אבל אם מעצמו אומר שמתחרט הוא חרטה דהשתא. וע"ש שכתב שהחכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ואין לו ביאור ועפמ"ש א"ש. וכ"נ דעת היש גדולים שהובא במרדכי והובא בב"י ג"כ דסגי בחרטה דהשתא. וכן הוא פשטות לשון הש"ס. לבך עלך. כדו תהית. ונראה דאף לשיטת הר"י בכור שור שבמרדכי שם דבעי פתח. מודה שפיר דסגי בפתח שיעשו ע"י חרטה דהשתא כמש"ל. וכמבואר בש"ע סי' רכ"ח שיעשו מהחרטה פתח לצאת ידי דעת ר"י בכור שור ע"ש. וכ"נ דעת הרמב"ם שם בפ"ו מה' שבועות שאומר שנחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער וכו' לא הייתי נשבע אלו היה דעתי בעת השבועה כמו שהוא עתה לא הייתי נשבע והחכם או הגדול מהשלשה אומר לו וכבר ניחמת והוא א"ל הן וכו' מי שנשבע ולא ניחם ובא לב"ד לקיים שבועתו אם ראו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו וכו' פותחין לו פתח ונו"נ עמו בדבר וכו' עד שיתנחם אם ניחם בדבריהם מתירין לו ע"ש. וכתב הב"י שהרמב"ם ס"ל כפירש"י דאין פותחין בחרטה הכוונה דאין פותחין לו פתח רק שיפתח בעצמו שמתחרט ופוסק כן. ורק באשר כמה משניות יש שפותחין בחרטה לזה הכריע שבדבר מצוה פותחין לו ע"ש. ולענ"ד הוא נפלא שהרמב"ם יעשה הכרעה כזו מדעתו ויפסוק דלא כמאן. וגם דפשטות הסוגיות מורים דפותחים בחרטה מעצמו כהא דלבך עלך ואינך. ופירש"י שם באמת קשה הביאור ואכמ"ל בזה אבל לפמ"ש מבוארים דבריו שהוא מפרש פותחין בחרטה אף בחרטה דהשתא. ועושין ממנה פתח. ויש פתח שעושים ע"י דבר שנולד אח"כ אצלו ורק דהוי דבר מצוי. והנהו תרי גווני היתר נקטינהו שם רפ"ו מה"ש ע"ש. והכא מפרש להו ג"כ או שמתחרט מחמת צער עכשיו ופותחין לו בזה או שפותחין לו בדבר שנתחדש לו עכשיו. וכ"ז כשבא מעצמו. וממילא מוכח שמתחרט עכשיו כמש"ל. אכן במי שבא לפנינו לקיים שבועתו. אם יש בה דבר מצוה אנו מחפשים עליו דרכים להורות לו שיתחרט עכשיו כדי שנתיר לו. ואז לא יותר לו רק ע"י החרטה לפי שלא נתחדש לו דבר. וכן מורה לשונו בסוף דבריו שם שאומר לא נחמתי ורוצה אני בזה וכו'. משמע להדיא דעכשיו ג"כ הוא רוצה:
נו
ועפ"ז מבוארים מאוד דברי הרמב"ם שהזכרנו שלא מצינו מקור לדבריו לחלק בין דבר מצוה לש"ד בענין זה וידוע דרכו שלא להביא רק דבר המפורש. ומ"ש הב"י שהוא משום דאיתא במשניות דפר"א דפותחין ואיהו ס"ל אין פותחין. לבד שז"א כמש"ל. הנה גם ממשניות הנ"ל אין הכרע. דשפיר יש לפרש דאיירי שבעצמו פותח לו פתחים הנ"ל רק דקמ"ל דשפיר הוי פתח. אבל לפמ"ש א"ש דהוקשה להרמב"ם דכיון דקיי"ל פותחין בחרטה פי' דבחרטה דהשתא עושין פתח. א"כ מה נ"מ בכל הנהו דתנן בפר"א דאשמועינן דפותחין בכל הנהו. דל"ל כלל לזה דכיון שבא לישאל ע"כ הוא מתחרט עכשיו וכמש"ל בשם הר"ן והרא"ש וא"כ נפתח בחרטה כנ"ל. ולזה ביאר הרמב"ם דכל הנהו משניות איירי שרוצים לקיים שבועתו ורק ב"ד נו"נ עמו להתיר לו. וא"כ קשה ל"ל להם להכניס א"ע לזה. ודוחק לומר משום דר"נ דהמקיים כאלו הקריב קרבן. דמ"מ עדיף טפי לקיים וכדאיתא בירושלמי דר"י הוה שרי והוי מקיים ע"ש. ולזה ביאר הדבר שכ"ז איירי בדבר מצוה שמוטל על ב"ד לחפש דרכים להתיר לו נדרו ושבועתו. וא"ל של"ל לבקש פתחים. יאמרו לו שמוטל עליו להתחרט ולהתיר נדרו מפני הדבר מצוה שיש בזה. דנראה מלשון הרמב"ם דאיירי בגוונא שאינו מתנחם אם לא בהרבות עליו דברים ופתחים כנ"ל. ואף לדעת הפוסקים דס"ל דבעי חרטה דמעיקרא. היינו דווקא לטעמייהו דסגי בחרטה לחוד בלי פתח. אבל אם עושה מן החרטה פתח נראה ברור דאף בחרטה דהשתא עושה ממנה פתח וכמש"ל מהירושלמי ואולם איני כדאי לחדש ענין שלא מצאתי מפורש בפוסקים. וע' בתו' רי"ד ר"פ ארבעה נדרים מה שביאר באורך ענין דפותחין בחרטה לשיטת רש"י שם. ולדעת הב"י שהזכרנו גם דעת הרמב"ם כן ע"ש דברים נכונים. ורק שמבואר משם שאין זה דעת הרמב"ם. כי הוא ביאר ענין פותחין בחרטה כשבא לפנינו ואומר שהוא מתחרט מעכשיו ופותחין לו שיתחרט למפרע ע"ש. והרמב"ם ביאר כשבא לקיים שבועתו. והיינו כמש"ל שאם הוא מתחרט מעכשיו ורוצה להתיר אין לנו לבקש פתחים הרבה ואקצר:
נז
עכ"פ בנ"ד אף אם נאמר שאין לעשות פתח מן חרטה דהשתא וגם שלא נהפכה דעתו מכל וכל ע"י הנולד כנ"ל וגם נאמר דלא כהרמב"ן הנ"ל. בכ"ז בנ"ד נראה דלאו נולד הוא כיון שלא עשה זה במזיד גמור רק בהוראת היתר וכמש"ל. ועוד נראה דאף אם נאמר דלא כהרמב"ן דבנדרי קנס סגי בחרטה דהשתא. מ"מ בכל נדרי תנאי סגי בחרטה משעת קיום התנאי וחלות הנדר וכמו שבארנו באורך. כיון שעיקר מקור ההיתר דהוי כנדרי שגגות. ומבואר היטיב בלשון תו' רי"ד ר"פ ארבעה נדרים ע"ש. וזהו שיטת המבי"ט והחזיק בה בנו המהרי"ט דנדר שיש בו פתח א"צ התרה רק מדרבנן דהוי כנדר טעות. ורק שבתו' רי"ד ביאר שם להדיא דהויא דאורייתא שגזה"כ הוא לא יחל דברו שבעצמו אינו מיחל רק ע"י אחרים ע"ש. אבל עכ"פ החכם שפיר מתיר לו ע"י חרטה משעת חלות הנדר או בפתח שמביאו להתחרט על חלות הנדר. והו"ל כנדרי שגגות כנ"ל. ואף שבארנו למעלה שיש פוסקים דס"ל דתלי רק בשעת הנדר ממש מ"מ רוב הפוסקים לא ס"ל הכי כמש"ל. ואף שמבואר בנדרו שנדר ע"ד רבים. מ"מ הא קיי"ל דברשות של הצבור ההוא שנדר ע"ד וגם לדבר מצוה מתירים לכ"ע וכמבואר בסי' רכ"ח סכ"א. וליקח ש"ץ ושו"ב הגון הוי וודאי דבר מצוה וכמובא באחרונים ערשד"ם חי"ד סי' קי"ד: ובפרט בעתים הללו שקשה למצוא ש"ץ ושו"ב הגון כידוע. ועוד נראה שכיון שאין לו פרנסה אחרת. ואם יאסר להיות ש"צ ושו"ב אין לו ממה להתפרנס. אין לך דבר מצוה יותר מזה. וגם שקרוב להכשיל הרבים עי"ז כמובן. ומה שמבואר בנדרו באופן שאין לו התרה. כבר מבואר בסי' רכ"ט ס"ד שישאל על זה שאמר שלא יתירנו ואח"כ ישאל על נדרו. ולדעת הש"ך שם בס"ז א"צ כלל לזה כיון שאמר בלשון באופן שאין לו התרה והוי כמו התנה דס"ז שם. וע' ח"ס חיו"ד ס"ס רכ"א מש"ש ויש לחלק מהא דנ"ד ואקצר:
נח
אלא שעדיין יש לעיין כיון שאסר הנאת ידו ופיו על כל ישראל א"כ הו"ל נוגעים בדבר וכמ"ש בטור סי' רכ"ח שמי שאסר הנאתו על בני העיר אינו נשאל לחכם שבעיר ע"ש. וע' בב"י שחולק ע"ז וע"ש בב"ח וש"ך שהסכימו לדעת הטור והרמב"ן להחמיר. אכן כבר כ' הרלב"ח סי' נ"ז הובא בש"ך ג"כ שבאוסר הנאתו על כל ישראל שרי להתיר לכתחילה ג"כ ע"ש. וראיה מהא דנדרים פ"ט ע"ב שאסר כל הנאות העולם על עצמו ונשאל לרב חסדא. והא בכה"ג מבואר בב"י ר"ס רכ"ח דג"כ אסור ואקצר. אכן מאותה העיר שרוצים לקחתו עתה לש"ץ ושו"ב נראה וודאי שלא יתירו מהם לו כי הם וודאי כנוגעים בדבר. וראיה ברורה להרלב"ח דא"כ כל הקדש לא יהא לו התרה דהו"ל נוגעים בדבר כל ישראל שאסור להם ליהנות ממנו. והתינח בהקדש שיש לו פדיון י"ל שאפשר ליהנות ע"י פדיונו. אבל בהקדש שאין לו פדיון לא יועיל שאלה. וזה מפורש בכ"מ דמהני. ועיקר הלימוד דבשאלה הוא בקדשי מזבח גבי שחוטי חוץ בנדרים ע"ח. ובאמת צ"ע לסברת הרלב"ח שם דכיון שאסר על כל ישראל הוי כדיעבד. א"כ אם אסר על כל ישראל חוץ מג' אנשים אסור לכתחילה לישאל רק אצל אותם ג' אנשים. וא"כ בתרומה וחלה דמבואר בש"ס נדרים נ"ט ובכ"מ דמהני שאלה. נימא שצריך דווקא שאלה אצל כהנים ולא אצל ישראלים כי הם כנוגעים בדבר שעי"ז תחזור להיתר לזרים. ואף דהדרא לטיבלא. מ"מ הא אפשר להפריש ממקום אחר וזה יהא מותר. וצ"ל דזה לא מיקרי הנאה כיון שעכ"פ יצטרכו לאסור במקום אחר כנ"ל. וא"ל דא"כ בקדשי מזבח ישאלו לכהנים שהם אינם נוגעים שהרי הם מותרים גם אח"כ לאכול בקדשים. ז"א כי אח"כ משולחן גבוה קזכו ואין זה הנאה. וגם כי יש חומר הרבה בדיני אכילת קדשים. וגם כי גוף הבהמה אסורה להם בהנאה ורק האכילה בבשר הותר להם מצד המצוה. ולפי סברא זו יש לדחות קושייתינו גם מחלה ותרומה. ובענין זה יש להעיר ג"כ מהא דב"ב ע"ד ע"א עכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ואמרו דכל אבא וכו' שהיה לו להתיר ע"ש. וקשה דהא הנדר הוא לענין גאולת ישראל וא"כ הו"ל נוגע בדבר ואסור לכתחילה להתיר. וע"כ צ"ל שכיון שא"א להתירו רק מישראל ולא מלאך. כי לא בשמים היא שלזה אמר מי מיפר לי מותר להתיר אף נוגע בדבר. וא"כ מוכח דהיכא שא"א ע"י אחר מותר אף לכתחילה להתיר. ונדר משה רבינו שהותר לו. הקב"ה בעצמו שאני וגם שהיה קודם מ"ת. ובמדרש איתא שא"ל הקב"ה שיאמר ליתרו שבעל השבועה התיר לו השבועה. והעיקר נראה שהלימוד הוא רק ממה שהוזכר בכתוב טעם כי מתו כל האנשים וגו' וכמש"ל בזה. ובהא דב"ב ע"ד י"ל שבאמת כבר הובטחנו שלא יכלה זרע ישראל ואם יתמהמה חכה לו והכל אחד לנו והעיקר לנו לצפות על ישועת ד' שיתקדש שמו הגדול בעולם וכמ"ש עשה למענך אם לא למענינו. ולזה אמרו שהיה לרבב"ח להתיר הנדר ולהורות שאין כוונתינו לטובתינו רק למען שמו הגדול. ואין אנחנו נוגעים בדבר. אלא שקשה למה קאמר שם שטעותו היה משבועת המבול נימא דבהא גופא טעה שהיה סבור שהוא נוגע בדבר. וצ"ל שזה היה פשוט שלא יטעה בזה ואכמ"ל בדברי דרוש. וע' חגיגה י' ע"א נשבעתי וחוזרני בי ובתוס' בב"ב שם:
נט
מסקנא דמילתא שצריך להתיר נדרו בשלשה ע"י שיאמר שאלו היה יודע שיזדמן לו לעבור על נדרו באיזה הוראת היתר כזה ועי"ז יאסר על כל ישראל. לא היה אוסר א"ע באופן כזה. ושגם עכשיו מתחרט מהיום על נדרו ועל שעבר וגרם שיחול איסורו. ויעשה זה בהסכם אנשי העיר שאסר על דעתם. ומקודם יתיר הנדר שקיבל ע"ע שלא יהא התרה לנדרו וכמש"ל. ויקח ג' אנשים להתירו שלא יהיו מאנשי העיר שרוצים עתה בו שיהיה שם ש"ץ ושו"ב דהוו נוגעים בדבר וכמש"ל: