שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ע
לח
ונשאר לנו עוד מקום בזה מה שאומר שלא אמר כן בפירוש מעולם. והנה לבד מה שקשה להאמין שלא אמר כן. אחר שהרב ז"ל כתב בכת"י שאמר כן. בוודאי החמיר עליו לומר בפירוש. ואף שבת"כ הדרך לכתוב בת"כ בפ"מ אף שלא נעשה בפ"מ. בזה כבר כתבו האחרונים שנעשה כאלו מקבל על עצמו הדבר בחומר איסור ת"כ. אבל כאן שאוסר פיו וידו בקונם על כל ישראל בתנאי לא שייך זה. ובוודאי הצריכו לומר בפיו ובפרט שכבר הכרנו שאין להעמיד כ"כ על זכרונו ודעתו. וא"ל דאם נתלה שאינו זוכר. א"כ הו"ל שוגג. כבר נתבאר דשוגג בעי בשעת חלות הנדר. והיתר זה לא עלה ע"ד כלל בשעה שעקר ממקומו רק שהורה לעצמו מצד שלא החזיקו משוררים לו וכמש"ל. וגם דהא גם אנשי העיר חתמו ע"ז וליהוו כעדים עליו בזה. אלא שבזה יש לדון דהו"ל נוגעים בדבר אז. וגם יש לעיין בעדות בשטר באיסורים אי הוי עדות. ואכמ"ל בזה:
לט
אבל לענ"ד יש מקום להחמיר בזה מצד שאומרים קצת שזוכרים בפירוש שנעשה ת"כ בפו"מ בשעת הכתב. ורוב הפוסקים ס"ל דת"כ הוי כשבועה. וא"כ אף אם נתפוס שלא אמר בפירוש הלשון המבואר בכתב מ"מ בוודאי נתן הת"כ לקיים כל הנאמר בכתב. א"כ חלה עליו השבועה דלא גרע מאומר הריני כזה ונזיר עובר לפניו או אהא לחוד ודומיהם. דקיי"ל ריש נזיר שהוא נזיר. והא אף אם לא היה נכתב הכתב כלל רק היה נותן ת"כ לקיים כפי הכתב שיכתוב הרב אח"כ. היה ג"כ חל כענין כל שבועה דלהבא. וכבר ביארו המהרי"ט וש"פ דליכא בשבועה משום אסמכתא. אלא דעדיין צ"ע דהא לאסור על אחרים א"א בשבועה רק בקונם. וכן מבואר בלשון הכתב. ות"כ לא הוי רק כשבועה וכריתת ברית. וא"כ אין זה שייך רק לקבל על עצמו ולא לאסור על אחרים פיו וידו. אבל הא כתב הרמב"ם דגם בשבועה צריך ליזהר כשאסר על חבירו ופסקו המחבר בסי' רל"ו ס"ג וע"ש באחרונים. ובט"ז ביאר שם דהוי כיד לשיטת הפוסקים דנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר הוי יד. וכן עלה על דעתי בתחילה. אך יש לפקפק בזה דלא שייך זה בתנאי וכ"ש בת"כ ואקצר. וע"ש סי' רל"ו בהגר"א. ועוד נראה דהא כבר כתבו האחרונים דבשבועה בכתב אף שלא כתב בעצמו רק חתם ע"ז. עכ"פ צריך אמתלא לדבריו אם אומר שלא נשבע בפו"מ וא"כ הכא מאי אמתלא יש כאן. וגם דהא קיי"ל בסי' רל"ב סי"ב והוא מתוספתא דטהרות דאם אחר שעבר על שבועתו אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ע"ש. וה"נ אינו נאמן עתה לומר שלא אמר כן בפירוש אחר שכבר עבר ע"ז. וגם כבר פקפק הרשד"ם סי' פ' בגוף האמתלא ע"ש. וגם שאין כאן אמתלא מבוררת לזה. ויותר נראים הדברים שנעשה כן בפו"מ או שקרא הכתב לכל הפחות וכמ"ש בכגון זה בחתם סופר סי' רכ"ז:
מ
ועוד נראה דאף אם נאמר שנאמן על עצמו לומר שלא אמר בפירוש. דכל אדם נאמן על עצמו כמאה עדים באיסורים. וממילא יכולים כל העולם לסמוך עליו ולאכול משחיטתו וכמו בכל האיסורים שנאמן אף לאחרים. מ"מ אנשי העיר שחתמו בעצמם על הכתב שמבואר בו שבפירוש אמר כן. ועתה אינם זוכרים אם אמר או לא. וודאי נראה דשוו אנפשייהו חד"א. דע"כ לא כתב התה"ד סי' שכ"ו דלא הוי חד"א. רק כשטוען ברי שלא נשבע בפו"מ ונותן אמתלא לדבריו ע"ש. אבל כאן שאינם זוכרים. וודאי לא סגי במה שהוא אומר שלא אמר כן בפירוש. כיון שהם חתמו א"ע על האמור שאמר כן בפירוש. דהא וודאי אם היו גם עתה זוכרים שאמר בפירוש. היו אסורים בשחיטתו וקולו. וגם הא חזינן שזוכרים שהיה ת"כ בפ"מ. והדעת נותן שבוודאי נדבר אז בפירוש שיכתבו איסור בכתב על שחיטתו אם יעבור. ורגלים לדבר שנעשה האיסור כראוי. עכ"פ נראה דלבני העיר החתומים על הכתב וודאי אין ראוי ליהנות משחיטתו וקולו:
מא
ולא נשאר לפנינו לדון להתירו רק מצד שטוען שלא החזיקו לו שני משוררים כפי המבואר בכתב. ולכאורה הוא היתר ברור כדקיי"ל בסי' רל"ו ס"ו ששנים שנשבעו זל"ז אם אחד עבר גם השני מותר. וזה וודאי דל"ד נשבעו שניהם. אלא אף אם אחד נשבע ולא השני. מ"מ אם עבר א' על התנאי מותר השני. ובפרט שכאן עשו ת"כ יחד כמש"ל וא"כ גם הם נשבעו. אבל באמת עדיין הדבר צ"ע כי לבד שלא נתברר הדבר בירור גמור שלא החזיקו לו משוררים אלא דאף אם לא החזיקו נראה דהנה ידוע ענין ההחזקה הוא שאיזה בע"ב נותנים ימים קבועים לאכול. וכשבא משורר הולך הש"ץ או שולח אחר לבקש זה מאיזה אנשים. ולזה טוען שלא היו להמשוררים כל הימים. והוצרך ליתן בעצמו איזה ימים להם לאכול. וא"כ אף שנתחייבו להחזיק משוררים. הלא אינו מוטל הדבר על היחידים שבקשם הש"צ. רק על כללות העיר. והיה לו לתבוע לראשי הקהל וזט"ה שיקיימו לו תנאם. והם יטילו על מי שיהיה חייב להחזיקם. וא"כ אין שייך לומר שלא קיימו בני העיר תנאם. אחר כי לא תבע זה מזט"ה או באסיפה. ורק הלך בעצמו לאיזה יחידים. והיחידים לא היו מחויבים כלל. ופשוט שאם לא תבע מהם דלא מיקרי שינוי. ועס"ס רל"ו בזה בענין אם היה אנוס בזמן ע"ש בט"ז ונה"כ. ואדרבא קרוב לומר שכיון שלא תבע מזט"ה. מחל ע"ז התנאי. וי"ל שיכול לתבוע אח"כ מהם בעד זה. אבל לא לבטל ההתקשרות בשביל זה. ומ"ש הנוב"י מ"ק חי"ד סי' ס"ח שאף שלא תבעו זא"ז מיקרי ג"כ שעברו שניהם על התנאי ובטלו השבועה ע"ש. זה דווקא כששניהם התחייבו. אבל לא כשאחד מחויב והשני שתק ולא תבע וכמ"ש בח"מ סי' ע"ג ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ט ובש"ך שם. ובפרט דלפי הענין אין עיקר הדבר תלוי בזה. כי בעצמו אומר שאז היה זה מקומו הראשון. וכל מה שהיו רוצים להתנות עמו היה מסכים. ובוודאי היה מסכים שיתן גם בעצמו איזה ימים להמשוררים. וכמו שחילק הט"ז ס"ס רל"ו בין דבר שעיקר הדבר תלוי בו או לא. אכן אם היה מתברר שלא החזיקו לו שני משוררים ושתבע זה בעת אסיפה או מזט"ה ולא ענו לו. אז בוודאי בטלה ההתקשרות והתנאי שהתנה באיסור כמבואר ס"ס רל"ו שם. וע' שו"ת עבוה"ג סימן ו' שכתב ג"כ שצריך שיתבע: