אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן סט

סימן סח

יח

ורק שיש לדון בזה מצד שהורה היתר לעצמו שהאיסור בטל כמש"ל. וא"כ הו"ל נדרי שגגות שאף שהוא שוגג בשעת התנאי ג"כ לא חל הנדר. וכדתנן בנדרים כ"ה ע"ב שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה מותר ע"ש. דבעינן האדם בשבועה שבשעת חלות השבועה יהא בדעתו ורצונו. ומשמע שצריך שידע בעת מעשה שחלה עליו השבועה והנדר. א"כ הכא שהורה היתר לעצמו והיה סבור שלא יאסר כלל קולו ושחיטתו. הוי נדרי שגגות ממש. ובשטמ"ק לנדרים איתא בשם הריטב"א לפרש הך דשאני אוכל ושאני שותה היינו שאסר על עצמו מה שיאכל ושכח ואכל שאין בו בל יחל ע"ש. וא"כ מבואר שדעתו דבשגג בתנאי לעתיד שפיר אסור. וכן הובא שם דעת קצת ראשונים גבי שבועה לחלק בין עבר לעתיד ע"ש. אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן רק דבכל גוונא שרי. וגם גוף דברי הריטב"א צ"ע דמה נ"מ בבל יחל דהא בכל לאוים שבתורה בשוגג אינו לוקה. ודוחק לומר דאשמועינן לענין דא"צ כפרה כלל אף כפרת שוגג. או דנ"מ לענין אם היה הדבר של אחר. והטעו ומכרו לו. דקיי"ל בבכורות ובח"מ סי' רל"ד דבאיסור דאורייתא אף בשוגג פטור מלשלם. ובאיסור נדר קמ"ל דחייב דלא עבר כלל על האיסור דבעי האדם בשבועה. אלא שעדיין צ"ע דהא בש"ס שם מדמי שבועות לנדרים. ובשבועת ביטוי קיי"ל בשבועות כ"ז דבשגגתה חייב קרבן. ואולי ס"ל להריטב"א כדעת הרי"צ שם בשטמ"ק דבשבועה להבא אסור. ועדיין קשה דהאדם בשבועה משמע בשעת חלות השבועה. ובאמת קשה לי כיון דעיקר שגגות כתיב בשבועה וכמש"ש בשטמ"ק דהא דמדמי שבועות לנדרים לאו דווקא דעיקר כתיב בשבועות ע"ש. וכ"כ התוס' בשבועות כ"ח ע"ש. וא"כ איך אפשר דבנדרים יהא מותר יותר מבשבועות עצמם. וע' רש"י שבועות כ"ח ע"ב ד"ה ותני עלה שהקשה ג"כ על פי' הריטב"א שהזכרנו וכמש"ל:

יט

אכן דעת הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות שאם היה שוגג בתנאי. לא מיפטר משום נדרי שגגות. וע"ש שגורס בסוגיא דשבועות להיפוך מגירסא דרש"י ותו'. ונראה שזהו גירסת הרי"צ שהזכרנו ג"כ. דאלת"ה תיקשי עליה מסוגיא דשבועות שהזכרנו. אלא שהרמב"ם מפרש גם בנדרים ג"כ דכה"ג לא מיקרי נדרי שגגות. והא דשאני אוכל מפרש כפי' הריטב"א שהזכרנו ששגג בנדר גופיה וכ"כ להדיא בפ"ג מה"ש הל"ו ע"ש. וברפ"ד מה' נדרים כתב שבנדרים הוא כמו בשבועות ע"ש שלא ביאר כלל רק סמך עמ"ש בה"ש. וא"כ מפורש כן. אבל על הרי"צ קשה דמחלק בין נדרים לשבועות ובשבועות כ"ח ע"ב מפורש דמייתי אהא דשבועות שגגות אף אנן נמי תנינא מהא דנדרים ע"ש. ולפירושו מאי מייתי דהא לא דמי כלל. וע' במהרי"ט ח"א סי' י"ט בזה. עכ"פ דעת הרמב"ם והריטב"א לאסור בשגגה דתנאי אף בנדרים. וא"כ בנ"ד יש מקום לחוש לשיטתם. איברא לדינא דעת רוב הפוסקים אינו כן רק דשרי בכל גוונא ע' יו"ד סי' רל"ט בזה:

כ

אלא שעדיין יש לדון בגוף הדבר אי אומר מותר מקרי אנוס או שוגג בזה. דהנה במכות דף ז' ט' פליגי אביי ורבה אי אומר מותר אנוס הוא או קרוב למזיד. וגבי שבת וחלב קיי"ל דאומר מותר חייב קרבן דהוי שוגג. וע' תו' במכות ז' ע"ב ושבת דף ע"ב ד"ה באומר מותר נתקשו בזה. ותירצו דשאני גלות דכתיבי טובא בשגגה. ועדיין קשה לי לדעת אביי ורב חסדא במכות ט' דאומר מותר אנוס הוא א"כ למה חייב קרבן. ומבואר שם דמסברא הוי אנוס בלאו קרא דשגגה. והתוס' הקשו שם לר' מהא דקרי לה מזיד בדף ז'. ותירצו דמ"מ כיון שעושה ברצון קראו מזיד. ולפמ"ש תקשה אכתי דל"ל קרא כלל כיון דאנוס הוא וצ"ל דלאו דוקא אנוס רק דהוי כשוגג גמור ופטור ממיתה דאיירי בה התם [וכ"כ התו' בשבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל להדיא ע"ש] ושפיר איצטריך קרא דאף דבכל עבירות שבתורה חייב כנ"ל. הכא פטור. וראיה ברורה דבכל עבירות חייב. מהא דשגגת הוראה שמפורש בפרשה שחייבים קרבן. ומהתם ילפינן לכל דוכתא. וגבי גלות איצטריך ממילא קרא למעוטי. וגוף הדין דאומר מותר יש להאריך בזה בכ"מ בש"ס ופוסקים ועי"ד סי' צ"ט ובט"ז שם ובאה"ע סי' קע"ח ס"ג ברמ"א ובאחרונים בזה. וע' ח"ס חי"ד סי' פ"ח בזה. אך אכמ"ל כי עיקר מה שאנו צריכים לברר הוא לענין שבועה ונדר ולא לענין שאר דברים:

כא

והנה הסברא נראה דבשבת מבואר דפליגי מונבז ורבנן בדף ס"ח בתינוק שנשבה אי חייב אי לא. ופליגי בה נמי רב ושמואל ור"י ור"ל ע"ש. ופירש"י טעמא דמונבז משום דאומר מותר אנוס. ובתוס' הקשו דהא טעמיה מקרא ע"ש. ובאמת קשה לפירש"י דא"כ הכיר ולבסוף שכח נמי. ונראה הסברא דבאמת יש סתירות הרבה בזה דבא"ח סי' ק"ח מבואר דשכחה הוי אונס ובסי' תקכ"ז ג"כ ע"ש. וכן מבואר בב"ק כ"ו ע"ב. וביו"ד סי' רל"ב סי"ב מחלק בין היה לו פנאי ללא היה לו פנאי ע"ש בהג"ה בסי"ב וע' ח"מ סי' קמ"ג ובקצה"ח שם ג"כ בענין זה. ובח"מ סי' רצ"א גבי שומר מבואר דבשכח מקום שהניחו כל לא ידענא פשיעותא הוא וכדאיתא בב"מ מ"ב וע' ח"מ סי' כ"א. ובשבת ד' ועירובין ל"ב הקשו התוס' מהא דפסחים נ"ט ותרצו דבשבת פשע דאף דהוי בשוגג מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה ובהא דפסחים לא פשע. ובהא דפסחים ג"כ איירי בשכח להביא מקודם. ובחי' מהרא"ל צונץ לשבת תירץ דבשבת עביד מעשה והו"ל לאסוקי אדעתיה וזה דחוק וגם דהא בשבועה ג"כ קעביד מעשה ואמרינן ליביה אנסיה. וע' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרנ"ד. ועי' נ"י ס"פ כיצד הרגל בענין זה. ונראה בירור הדברים דכל היכא דהויא מילתא דרמיא עליה מעיקרא אי שכח הוי פושע. אבל מילתא דלא רמיא לא הוי פושע וכעין הך דשבועות מ"א ובח"מ סי' פ"א. וגם הא במילתא דלא רמיא גם אח"כ אינו נאמן כענין ברי לי ששחטתי יפה בי"ד סי' א' ס"ג ובכל כה"ג כמבואר בפוסקים. ולזה גבי שומר שקבל על עצמו לשמור הדבר הו"ל מילתא דרמיא והוי פשיעה. וכן שבת דכתיב זכור את יום השבת שנצטווה על הזכירה לזה מיקרי פושע כששוכח ולא אנוס. וכל כה"ג. רק בתינוק שנשבה דלא ידע מקודם כלל. בזה ס"ל למונבז ור"י ור"ל דפטור דהוי שפיר אנוס. ומיושב בזה ג"כ דברי התו' דשבת ד' שהזכרנו דשאני שבת דכתיב זכור ומוטל עליו לזכור והוי פושע טפי. ובלא"ה לק"מ די"ל דבפסחים נ"ט איירי בנאנס מלהביא קודם התמיד קרבנו וע' בחיבורי ח"א סי' מ"ג מ"ש בענין מילתא דלא רמיא [ואחר זמן רב בא לידי שו"ת שבות יעקב ומצאתי שחילק כעין זה בח"ב סי' קמ"ח אף שאינו כן]:

כב

ולפ"ז בשבועה שפיר אמרינן ליביה אנסיה כשנשבע הכי אמר רב. וכדאיתא בשבועות כ"ו ע"א משום דהוי מילתא דלא רמיא והו"ל כאנוס כנ"ל. משא"כ בנשבע להבא הו"ל מילתא דרמיא כשארי איסורים וחייב. רק בתולה בתנאי היא מחלוקת הפוסקים שהזכרנו אם התנאי מיקרי ג"כ מילתא דרמיא. וכן ס"ל להרמב"ם כיון דמחמתו יאסר באיסורו. ולדעת שאר פוסקים ס"ל דהויא מילתא דלא רמיא כיון שגוף הדבר אינו אסור וא'. להזהר בו כלל כדאיתא בנדרים ט"ז כי לא זהיר בתנאי וכו' ע"ש. ולר"י דאסר שם הוא רק דרבנן וע"ש בסוגיא ור"ן. ולפ"ז באומר מותר דמילתא דלא רמיא היא עליה כיון דהוא אינו בר הכי לידע בירור הדין. וודאי מיקרי אנוס גבי שבועה. ואף דבעלמא חייב קרבן באומר מותר היינו כמ"ש דשם ילפינן מהוראת ב"ד. אבל הכא שפיר ממעטינן מהאדם בשבועה. והא דממעטינן בהוריות ח' ע"ב ב"ד מביטוי שפתים משום דהוי בעולה ויורד. צ"ל דא"צ לטעם זה רק לאינך שם. אבל בביטוי בלא"ה י"ל דהו"ל כאנוסים בשבועה כמש"ל. אלא שיש לחלק בין ב"ד לאונס האדם עצמו. אך ז"א דכיון שלא עשה האדם איסור כלל על ידיהם לפי דשבועות שגגות מותרות. א"כ לא שייך כלל לחיובינהו. דהא בעי שיעשו על פיהם. וכן כתב המהרי"ט סי' י"ט דאומר מותר מיקרי שפיר נדרי שגגות:

כג

ולכאורה היה נראה להביא ראיה להיפוך דאומר מותר לא מיקרי נדרי שגגות. מהא דנדרים פ"ט ע"ב שאסר הנאת העולם אם ישא אשה קודם שילמוד ושבשיה רב אחא בר"ה ואנסבוה איתתא ופי' הר"ן והרא"ש והתו' שהטעו וא"ל שיהא מותר אח"כ ליהנות מן העולם ע"ש. ונתקשה כבר המהרי"ט בסי' י"ט דהא הו"ל נדרי שגגות ואמאי מסיק שם דבעי התרה. ותירץ דשבשיה שאינו אסור רק יום אחד ולא לעולם. ועדיין צ"ע לענ"ד דמ"מ הו"ל שגגה דלא ידע שיהא אסור לעולם עי"ז. ואין לך אנוס יותר מזה. וגם כי דוחק הוא בדברי הר"ן והרא"ש ע"ש. אבל אם נאמר דאומר מותר לא הוי אנוס לענין זה. כיון שיודע גוף הנדר רק שסבור שמותר הוא. א"כ א"ש דבעי התרה. וכ"נ להביא ראיה מנזיר י"א דתנן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור. ואי אמרת דאומר מותר אנוס נהי דבנזיר הוי גזה"כ דסגי כשנזר בחדא כדאיתא בסוגיא. מ"מ לא גרע מנדרי שגגות דהו"ל שוגג בכה"ג. וכדמסיק שם בסוגיא דגם בנזיר שייך הנהו ארבע נדרים ע"ש. וע"כ צ"ל דאומר מותר לא הוי שוגג לענין זה. ושם בסיפא ג"כ סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין וכו'. ומסיק בש"ס בשינויא קמא דלת"ק הוי אסור. ותיקשי דהו"ל נדרי שגגות. וע"כ צ"ל כמ"ש:

כד

אכן שם בשינויא בתרא מסיק דפליגי ת"ק ור"ש בנדרי אונסין אי בעי שאלה. ופירש"י בלישנא בתרא דהו"ל ליביה אנסיה שסבור שיתירו לו חכמים ע"ש. וא"כ מבואר להיפוך דשפיר מקרי אונס. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"א מה' נזירות הט"ו דבסבור שיתירו לו חכמים הוי נדרי שגגות. אלא דלפ"ז קשה טובא דא"כ מאי שנא רישא מסיפא. והראב"ד שם השיג וכתב דהוי נדרי אונסין. ונראה כוונתו למ"ש דהיינו החילוק בין רישא לסיפא דאי משום שגגה א"כ רישא נמי: ועו"ק לדעת הרמב"ם דמעיקרא מאי ס"ד דהש"ס דהא הו"ל נדרי שגגות. וא"כ אדרבא מוכח מדעת הראב"ד וכן דעת התו' שם דמפרשי מחמת אונס דלא הוי נדרי שגגות בכה"ג. וגם בדעת הרמב"ם נראה דוודאי ס"ל דאומר מותר לא הוי שוגג ולהכי ברישא אסור. ורק בסיפא דסבור שיתירו לו. אבל יודע שנאסר בנזירותו בכל. א"כ אין זה אומר מותר רק ששגג בדעת החכמים. וה"ז דומה לשוגג מצד אחר כמו שהכתה את בני ושגנבה כיסי בנדרים כ"ה. ושפיר מיקרי נדרי שגגות:

כה

ובנדרים פ"ז ע"ב תנן יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכ"א יפר. ופירש"י שא"י שזה נדר גמור. ומ"מ לר"מ פושע הוא דהו"ל להפר ממ"נ וא"כ מבואר דפליגי באומר מותר אי מיקרי שוגג או פושע. דהקם יש לו דין נדר דהא הקם יש לו שאלה. ושתיקה ביום שמעו הוא כדין היקם ואף דלשתיקה אין מועיל שאלה. היינו משום דגזה"כ הוא דווקא ביום שמעו. אבל אי הוי בטעות וודאי לאו שמיעה הוא. וא"כ מוכח דקיי"ל כחכמים דאומר מותר אנוס הוא. אכן לפי' הר"ן שם בפי' הראשון דמפרש דלכ"ע א"י להפר אח"כ. א"כ מבואר דלא מיקרי אנוס בכה"ג. רק דהוא מפרש שם שסבור שהנדר אין מועיל לו הפרה ע"ש. אבל נראה דלא דמי לנדר. דשאני התם שהטעם משום יום שמיעה ופליגי אי מיקרי מקצת שמיעה ככל שמיעה ע"ש בר"ן ובסוגיא שם. והא ראיה דשותק ע"מ למיקט מסקינן בדף ע"ט דלא יפר אף שאין דעתו לקיים ע"ש. ונראה מזה דאין זה דומה להקם. והעיקר תלוי אי מיקרי שמיעה או לא. דהא באונס גמור ג"כ א"י להפר אח"כ כדאמרינן בדף ע"ו גבי שבת דאף שאנוס הוא בתקנת חכמים שלא להפר. מ"מ א"י להפר אח"כ וכדפשטינן מינה נמי בדף ע"ט לענין ע"מ למיקט ע"ש:

כו

וכן הא דנזיר י"א שהזכרנו נראה לדחות דכיון דקיי"ל בנזיר אף שנזר מאחת מהן ה"ז נזיר ודרשינן לה בדף ד' מקרא. ומפורש ברמב"ם פ"א מה"נ דאף כשאומר בפירוש שלא היה בדעתו רק לא' מהם. מ"מ ה"ז נזיר. א"כ מבואר מזה דבענין זה הוי גזה"כ דהוי נזיר. אף דבכל נדרים בכה"ג וודאי לא הוי נדר דבעי פיו ולבו שוים וכמש"ל. ובפרט כשאומר כן בפירוש. והנה עיקר טעם נדרי שגגות הוא מצד דליביה אנסיה ואין פיו ולבו שווים וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' נדרים ע"ש. וא"כ כיון דגלי קרא בכה"ג בנזיר דלא בעי פיו ולבו שוים. וודאי אסור אף שסבור להיות מותר ביין. רק בסיפא שסבור שיתירו לו חכמים. ס"ד דהש"ס בשינויי קמאי דזה הוי ג"כ בכלל זה כנוזר מאחד מהן. ובשינויא בתרא לפירש"י והרמב"ם מסיק דלא דמי. דזה מיקרי שוגג מצד אחר ולא בגוף הנזירות לאסור בדבר אחד ולהיות מותר באחרים. רק שיודע שיאסר בכ"ד ואח"כ יתירו לו באחד מהם. וזה מיקרי שפיר גם בנזירות שוגג. זה נראה ברור בדעת הרמב"ם. ודעת התוס' והראב"ד דמפרשי. משום נדרי אונסין. נראה ג"כ דשפיר ס"ל דאומר מותר הוי שוגג. רק דס"ל דהכא לא מהני זה כיון דגזה"כ הוא דסגי שיזיר בא' מהם. וכמו שצ"ל אף להרמב"ם בשנויי קמאי דבש"ס שם כמש"ל. ובברכת ראש ראיתי שכתב דבאמת אם נזר מן החרצנים ואמר שאם ידע שאסור בכולן לא היה נוזר. הוי כנדרי שגגות. ולענ"ד אינו כן דמשמע דגזה"כ הוא בזה בכל גוונא וכמש"ל מלשון הרמב"ם. וגם זיל בתר טעמא דבעינן פיו ולבו. ובזה גלי קרא דלא בעינן וכמש"ל. ובגוף הדבר יש מקום עיון אי מיקרי שוגג או אונס וכן בדברי התו' שם ואכ"מ. וע' מהרי"ט חיו"ד סי' כ"ז בענין זה. עכ"פ כיון שאין לנו ראיה דאומר מותר לאו שוגג. הדרן לכללן בכל מקום דהוי שוגג וכמש"ל:

כז

וההיא דנדרים פ"ט דשבשיה ר"א בר"ה ואנסביה. נראה לישב עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט סקל"ג דלא מיקרי שוגג רק אם ברור לו הדבר בדעתו. אבל אם אין ברור לו הדבר לא מיקרי שוגג. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דרב אחא לא פסק ליה בבירור שיהא מותר. וגם דנראה שהיה אז עדיין בגדר תלמיד דהא אתייה אח"כ לקמיה דרב חסדא. והיינו משום דלא יאלי למישרי בדוכתא דרביה כדאיתא בדף ח' ע"ב. וא"כ הוי כהא דריש הוריות שכשאין שם מופלא שבב"ד היחיד חייב אם עשה ע"י הוראתם וכן בהוראת תלמיד לפי שלא היה לו לסמוך עליהם ע"ש. וה"נ הורה לו ר"א היתר קצת בדרך ספק לפי שלא היה לו להורות הלכה במקום רבו. ולזה הוצרך אח"כ היתר. ובהא דמהרי"ט סי' י"ט דמיירי שחכמים הורו לו היתר. נראה שהחכמים היו ראוים לסמוך עליהם:

כח

וראיה מפורשת דאומר מותר הוי אנוס בשבועה משבת ס"ט ושבועות כ"ו דאמרינן שם איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל א"י שחייבין עליה קרבן. ופירש"י דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה ע"ש. וכן מבואר מדברי התוס' שם רק שכתבו דסגי שידענה באיסור עשה ומייתו מהא דתלמידי דרב דבעי שיסברו שהוא היתר גמור ע"ש שכן כוונתם בזה. ולא למעט אומר מותר דא"כ ל"ל כלל שידע שאסור ע"ש וכ"ה ברמב"ם ג"כ וז"ב. רק שצ"ל שהיה הדבר ברור לו להיתר ולא כמסתפק וכמש"ל בשם הש"ך. וע' בפנ"י בשבת שם על פירש"י שביאר ג"כ דאומר מותר הוי אנוס ומימעט מהאדם בשבועה ואקצר. וכ"ה דעת הריטב"א בחי' בשבת שם דהוי אנוס וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"א מה"ש הל"י דאומר מותר לישבע בשקר הוי אנוס ע"ש:

כט

אכן הרמב"ן והר"ן בחידושיהם כתבו להדיא דאומר מותר לאו אנוס הוא בשבועה. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשבת. וע"כ לא מימעיט רק היכא דסבור שנשבע באמת ע"ש. ואומר מותר חייב כמו בשארי איסורים והוי שוגג גמור לחייב קרבן ע"ש. והא דנקט הש"ס בשבועה ביודע ששבועה זו אסורה. היינו משום דבעי דומיא דלהבא ע"ש בדבריהם. ובחי' הר"ן הביא כן גם בשם הרא"ה דהוי שוגג ע"ש. וא"כ רבו דיעות הפוסקים דאומר מותר לאו אונס הוא. ונעלם כ"ז מהפנ"י הנ"ל ולפלא על המהרי"ט ג"כ שלא הזכירם וגם מהברכת ראש נעלמו שכתב בנזיר י"א בפשיטות דהוי אנוס. ונראה שזהו דעת הראב"ד שחלק על הרמב"ם בהא דנזיר י"א וכתב דלא הוי נדרי שגגות רק אונסין וכמש"ל בזה. ובזה מבואר בפשיטות הא דנדרים פ"ט דשבשיה ואנסביה לפי' הר"ן והרא"ש שהזכרנו. דהר"ן לטעמיה כמש"ל וכן הרא"ש והתוס' שם ס"ל הכי:

ל

והנראה דאף לדעת הפוסקים דס"ל דאומר מותר לא הוי אנוס בשבועה. זה דווקא באומר שמותר לישבע בשקר. אבל כשטועה באיזה פרט וסבור שבאופן זה יהא מותר לו. שפיר מיקרי שוגג וכמו בנזיר י"א שסבור שיתירו לו חכמים. דהא עיקר הסברא כתבו ברמב"ן ורשב"א דבעי שיהא אנוס בגוף השבועה. משא"כ כאן שיודע השבועה ע"ש. והנה זה שייך דווקא בנשבע לשקר לשעבר וסבור שהוא מותר. אבל בנשבע להבא. ובשעת התנאי שאז חלות השבועה סבור שבאופן כזה לא תחול שבועתו או יהא מותר בה וודאי הוי אנוס גמור. ומה בין זה למי שהיה שסבור שגנבה אשתו כיסו. וכן כשלא ידע שאביו ואחיו בתוכם דנדרים כ"ה. ודווקא גבי נשבע לשעבר אינו אנוס בשבועתו שהרי ידע שנשבע לשקר רק שסבור שמותר לעשות כן. והוא נכון. וההיא דנדרים פ"ט י"ל ג"כ דאיירי דשבשיה שיהיה מותר לעבור על שבועתו ולא שהורה לו היתר מצד אחר. ולזה הוצרך להתירו אח"כ. ומה שלא הטעה אותו באופן שלא יוצרך התרה כלל. י"ל שלא היה יכול. או שיותר נכון שיהא צריך התרה כדי שיותר בבירור. וגם דהא בהנהו ארבעה נדרים איכא מ"ד בדף כ"ב דבעו התרה ופליגי בה תנאי נמי בנזיר י"א ע"ב ע"ש. ובזה מבואר מ"ש הרא"ה בחי' הר"ן בשבת דבעי דומיא דלהבא דידע עיקר שבועה. אשר לכאורה אין לו מובן. ולפמ"ש א"ש דבלהבא שפיר אומר מותר בכה"ג הוי אנוס:

לא

[וע' בשו"ת רשד"מ חי"ד סי' פ"א שכתב שמי שהיה סבור שמין זה מהבגדים לא נכנס בכלל השבועה ולזה עבר. מיקרי שוגג בשבועה והאדם בשבועה אמר רחמנא פרט לאנוס או למוטעה. ע"ש בסוף התשובה. ותמיהני דהא לכ"ע לא שייך למעוטי שוגג רק בשעת השבועה או חלות השבועה. אבל לא בשבועה דלהבא ושגג בשבועה. וש"ס מפורש הוא בדף כ"ו דחייב בלהבא בהעלם שבועה ועיקר חיובו הוא בזה ע"ש. ואף אם היה בשעת השבועה כבר הארכנו לבאר בכגון זה דסבור שאינו בכלל השבועה אי מיקרי שוגג. ושם בנידון דהרשד"מ לא הו"ל להביא כלל הא דהאדם בשבועה. ורק כיון שהשאלה היתה אם להענישו על שעבר על ההסכמה ובזה כיון ששוגג היה אין שייך להענישו אף שבדיני שמים שפיר חייב קרבן. וזה ברור לענ"ד]:

לב

ובירושלמי רפ"ג דשבועות איתא ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מהנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר הוא. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל רבא ב"ר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה. אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. ולא כן אר"א בשם ר"י מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין ביה ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דמר ר' לא בשם ר' לעזר כך משיב ר"י לר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי. ויתיביניה ר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משושש"ק ומביא קרבן. אלא כינן קיימין בברי לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל לא באומר אין זו שבועה. תמן באומר אין זו שבועה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא בטועה בדבר אחר ע"כ וע"ש בפ"מ מה שנדחק בפירושו והרואה יראה שהוא דוחק. ובפרט נדחק בהא דואם סבור שאכל וכו' וכן בהא דויתיביניה ר"ע ע"ש. וגם מ"ש לבסוף דבסבור שאכל פת חטים ובאמת אכל פת שעורים הוי שוגג וחייב. הוא תמוה דמאי שנא מאם סבור שאכל ובאמת לא אכל כלל או שטעה במין שנשבע. דהכל אחד הוא. וכן כתב להדיא הריטב"א בהל' נדרים בסוגיא דנדרי שגגות דאף אם שכח המין שאכל. ג"כ מיקרי אנוס ופטור ע"ש. והביא שם ג"כ קצת מירושלמי זה. ומ"ש במה"פ דדמי להא דהעלם שבועה והעלם חפץ דש"ס דילן דף כ"ו וביאר שם להבא וה"ה לעבר. במחכ"ת ז"א דדווקא להבא הוא חייב על העלם שבועה משום דהא דממעטינן אנוס הוא דווקא בשעת חלות השבועה ולא בשעת קיומה. אבל לשעבר וודאי פטור וכ"כ הריטב"א שם וז"ב. וא"כ צריכים אנו לבאר הירושלמי. ועכ"פ למדנו מהירושלמי לפי פירושו של הפ"מ דאומר מותר אנוס הוא. וכן הביא הריטב"א שם בחי' לשבת ס"ט ראיה מירושלמי בזה וכיון לירושלמי הנ"ל. וא"כ תיקשי מירושלמי הנ"ל על דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ורא"ה דס"ל דאומר מותר שוגג הוא וכ"נ דעת הראב"ד כמש"ל:

לג

והנראה בביאור הירושלמי דמקשה הכי. אי במזיד גמור. שבועת שקר הוא. ואי כסבור שאכל ונשבע שאכל ר"ב בר"י וכו' אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר. והוא לקמן פ"ד סוף הל"ב. והכוונה דשם קאי על שבועת העדות שסובר העד דבמושבע מפי אחרים ליכא תורת שבועה כלל. ולא דמי לאומר מותר לגמרי דשם עכ"פ יודע הוא שנשבע רק שסבור שמותר. אבל כאן סבור שאין כאן שבועה כלל כיון שאחר אומרה. וזה אנוס גמור וכעין שחלקנו למעלה. ומבואר הלשון אין בו שבועה. וממילא גם הכא הוי אנוס ופטור. אלא בשוגג בקרבן וכדר"א וכו' וכדמוקי לה בשבת ס"ט בשגגת קרבן ומקשה דא"כ דלקמן הל"ה כדמקשה ר"ע לר"י שנאמר שריבה הכתוב גם לעבר והשיב לו ר"י דא"כ מצינו שבועת שקר וביטוי בחד מילתא. והיינו נמי כשינויא דר' יצחק בש"ס דילן דף כ"ו ע"ש. והפ"מ במחכ"ת שם לא ירד לזה. ולזה כתב דלית יכיל. הוא רק אשגרת לישנא דהכא. ולפמ"ש א"ש בס"ד. וע"ש שצריך להיות מהופך מה שמבואר אח"כ שם צ"ל מקודם וכסוגיין בדף כ"ו והמבין יבין. עכ"פ מייתי הכא דאם תאמר דשגגת קרבן שמה שגגה א"כ גם לר"י מצינו זה בשבועת העדות. דשם וודאי חייב קרבן על לשעבר דליתא כלל בלהבא. ואם שגג בקרבן והזיד בלאו דשבועת שקר. וודאי חייב גם משום שבועת שקר. ואף דממעט בדף כ"ה מביטוי מאחת מאלה. היינו דווקא מקרבן ולא מלאו דשקר. ובפרט דהוי אתרי מילי זה על המזיד דלאו וזה על שוגג דקרבן. אלא ע"כ צ"ל דשגגה דקרבן לאו שמה שגגה. וכדאמרינן בשבת ס"ט לאביי דבעי שישגוג בלאו שבה. וא"כ אף דשבועת עדות חייב גם על זדונה. מ"מ כיון שאין הקרבן בא על שגגת קרבן רק בצירוף המזיד. שפיר ממעיט מאחת מאלה. וע' תוס' שבועות ל"ז ע"א ד"ה הזיד שכתבו דבשבועת עדות א"א כלל שילקה שיכולים לומר שכחנו ע"ש. ולענ"ד דבריהם צ"ע דא"כ גם בשבועת שקר לא מצינו מלקות דיכול לומר שכחתי והו"ל אנוס כמש"ל וכן בכל שבועה דלשעבר. וע"כ צ"ל דאפשר כשידוע שיודע כגון שהיה תיכף אח"כ או שהודה בשעת התראה שיודע. וזה לא מיקרי לוקה על פיו דהו"ל כגילוי מילתא. דאלת"ה למ"ד דבעי שיתיר עצמו למיתה נימא נמי דהוי כנהרג ע"פ. אך משבועת שקר יש לחלק דשם אף אם הוא אנוס בדבר. מ"מ כיון שעדים מעידים ומתרים בו שהוא שקר. אסור לו לישבע. משא"כ בעדות דאף שהעדים מעידים. מ"מ הוא שפיר נשבע שאינו יודע עתה העדות אם שכח. וע' כריתות י"ב ע"ב ובמהרי"ט ח"א סי' י"ד ושער משפט סי' צ"ב סק"א שפירש ג"כ דמצי למימר שכחתי. אבל בתו' ישינים שם מבואר להיפוך ע"ש. ובמק"א בארתי בזה בס"ד וע' כתובות ל"ג דאמרי אשתליין. והתו' בשבועות ל"ז נראה שכתבו זה על צד הרוב:

לד

ומתרץ הירושלמי כינן קיימין בברי לו שאכל ונשבע שלא אכל [כצ"ל] באומר אין זו שבועה [כצ"ל] תמן באומר אין בו שבועה [כצ"ל וכ"ה הגירסא באמת לעיל בדר' בא] ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שטועה בדבר אחר. פי' שמחלק הירושלמי כמו שחלקנו למעלה בין מי שיודע שהיא שבועה רק שסבור שמותר לישבע לשקר. דזה לא הוי אנוס רק שוגג לפי שאין שגגתו בגוף השבועה כמש"ל. ובין כשהוא שוגג בגוף השבועה די"ל דבכה"ג אין בה תורת שבועה כלל. וכגון במושבע מפי אחרים כמש"ל דאז הוי שפיר אנוס בשבועה. ולזה מוקי הירושלמי דשבועת ביטוי לשעבר משכחת לה באומר מותר לישבע לשקר לשעבר. ויותר נראה לגרוס להיפוך בהא דר' בא. אין זה שבועה. וכ"ה הגירסא לקמן פ"ד הל"ב [ושם הגירסא אין שבועה זו. וצ"ל אין זו שבועה]. והיינו כמ"ש דבכה"ג סבור שאינה שבועה. והכא גרסינן אין בו שבועה. פי' דס"ל בכה"ג אין איסור שבועה. ועוי"ל שלא לשנות הגירסא. והכוונה לא באומר אין זו שבועה כמו התם. דהתם פטור. אבל הכא איירי ביודע שהיא שבועה וכו' והכל כנ"ל. ועכ"פ מתבאר דאומר מותר שוגג הוא והיינו כפי' התו' בשבת ס"ט ע"ב. ורק שציירו התו' שם בידע לה בעשה. משום דס"ל דהוי אנוס. אבל לדעת שאר פוסקים שהזכרנו א"ש בפשיטות באומר מותר ע"ש ברמב"ן ורשב"א ור"ן. והא דבש"ס דילן מוקי לה בדף כ"ו ביודע ששבועה אסורה. כבר יישבו הרמב"ן והרא"ה כמש"ל. ועוד נראה דלרב חסדא דאמר במכות ט' דאומר מותר אנוס. אף דלשאר איסורים הוא לאו דווקא כמש"ל. מ"מ לענין שבועה נראה דלדידיה וודאי מיקרי אנוס ג"כ. וא"כ י"ל דר"נ דאמר הכי בשבועות כ"ו מוקי לה אליבא דכ"ע אף לר"ח וכן רב שם בדף ל"א ע"ב. וע' שבת ס"ח ע"ב דלפירש"י שם מבואר דלא ס"ל לרב אומר מותר אנוס הוא. אך התוס' חולקים שם ובמק"א כתבתי בזה:

לה

ולכאורה היה אפשר לומר דהירושלמי ס"ל דבאמת חייב אף בסבור שאכל ונשבע כן דלא כהש"ס דילן. וכן ראיתי בנוע"י שפי' כן. ונראה ראיה לזה מהירושלמי פ"ג דנדרים הל"ב דאית תני נדרי שגגות מותרים שבועות שגגות אסורים ע"ש. והטעם נראה משום דגזה"כ הוא דחייב על שגגת ביטוי לשעבר בהעלם שבועה. והא דדרשינן האדם פרט לאנוס. מוקי לה לאנוס גמור או באומר אין זו שבועה כמבואר הכא בירושלמי. אבל קשה דהא בנדרים תנן להדיא בדף כ"ה אם אכלתי ואם שתיתי. והיינו לשעבר. ועיקר התירא דשגגה ילפינן לה משבועה וכמ"ש התוס' בשבועות כ"ח ע"ב ושאר ראשונים דהיינו משום האדם בשבועה. וא"כ כ"ש בשבועה גופא דשרי בכה"ג. והא דירושלמי דאסור. היינו מדרבנן כמ"ש הרא"ש בדף כ"ד גבי שבועות הבאי ע"ש. או משום שבועות שוא כמש"ש הר"ן גבי הבאי. ולכאורה י"ל דדווקא גבי נדר שתולה לאסור דבר אם אכל כבר. א"כ כשסבור שלא אכל. הוא טועה בגוף הנדר שבאמת אינו רוצה לקבלו על עצמו. משא"כ בשבועה שלא אכל. שהוא כטועה מחמת דבר אחר כמש"ל. אבל ז"א דמשמע דהירושלמי איירי שם בשבועות דומיא דנדרים. וגם דבכה"ג לא שייך לומר אסורות. לפי שבשעה שנשבע סבור שנשבע באמת. ואח"כ כשנזכר כבר עבר. והיה צ"ל חייב. והיינו בקרבן כנ"ל. ולזה ע"כ צ"ל כמ"ש דהיינו רק דרבנן. וכן מוכח מקושיית הירושלמי שהזכרנו ואם כסבור שאכל וכו' רבא בשם ר"י וכו' וכמש"ל. וגם יותר נאות לומר דל"פ הירושלמי אש"ס דילן. ועפמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בב"י סי' רל"ב דבשבועות שוגג עונש מיהא איכא. מבואר בפשיטות ירושלמי דנדרים שהזכרנו. ואף התוס' בגיטין ל"ה ושבועות כ"ו שכתבו דליכא עונש. היינו רק למאי דתני מותרים ע"ש. עכ"פ נתבאר הירושלמי לדעת הפוסקים דאומר מותר שוגג הוא בשבועה. ולדעת הריטב"א צריך לבאר באופן אחר והמשכיל יבין. ועפמ"ש מבואר ג"כ הך דנדרים פ"ט. דשם שבשיה לומר דבכה"ג חל הנדר ושיהא מותר מצד אחר. ולזה הוצרך התרה:

לו

ולכאורה נראה להעיר מהא דגיטין ל"ה ע"א דלא משביעינן אלמנה משום דמוריא התירא ע"ש ואי נימא דאומר מותר אנוס הוא א"כ שפיר אינה עוברת על השבועה. וגם מה יועיל מה שנודרת כיון שסבורה שמותרת והו"ל נדרי שגגות. וגם דמבואר שם דהיינו משום חומרא דשבועה כמ"ש התו' שם ד"ה דמוריא. ולפמ"ש אדרבא אין עליה עונש דהויא שוגגת. אך נראה דשם הכוונה דמוריא התירא עפ"י שכלה ולא בדין גמור בבירור. וכמש"ל דבעי שיהא הדבר מבורר לו. וכעין דאמרינן בב"מ דף ו' דמספק ממון לא פרשי ומורי התירא משא"כ בשבועה. והיינו שהדבר מסופק לו. וכן כאן. ויותר מזה כתבו התו' שם ד"ה לא דבשכחה מקום הפקדון ג"כ לא מיקריא אנוסה דהו"ל לאסוקי אדעתה שתבוא לידי שבועה ע"ש. והיינו כדאמרינן בב"מ דף מ"ב כל לא ידענא פשיעותא הוא וכמש"ל לחלק בין שכחה דשומר לשאר שכחות:

לז

נשוב לנ"ד דאף אם נאמר דאומר מותר אנוס הוא. מ"מ הכא שאינו בר הכי שיורה לעצמו בבירור. רק שהורה היתר לעצמו בספק. והראיה שאח"כ באמת הראה הכתב ובא לדון עליו. והגיעה נפשו לשאול ע"פ ד"ת אם עבר על האיסור או לא. וגם מודה בעצמו שכל הזמן שבינתים היה כמוס בלבו למצוא מקום להראות להרב הכתב ולשאול על האיסור שבו. וכן מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' ס' שהורה באחד שחשד את חבירו. ונדר לצדקה שהאמת כדבריו. ופסק דכיון שאינו יודע בבירור לא מיקרי אנוס ע"ש והביא ראיה ג"כ מהתו' בגיטין ל"ה גבי פקדון וכמש"ל בס"ד. והו"ל להביא גם הא דמוריא התירא כנ"ל. וע"ש שהקשה בהא דיבמות ל"ג גבי ור"ח שקורי משקר. ל"ל משני ליביה אנסיה. ולפלא שלא הרגיש שכבר העירו מזה התוס' בשבועות כ"ו ע"א ע"ש. עכ"פ לדינא הדבר ברור כמ"ש דליכא להתיר בנ"ד משום שבועות שגגות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה