אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן סח

סימן סז

בע"ה טבת תרל"ז

ש"צ ושו"ב אחד נכתב בכתב התקשרותו בזה הלשון וקיבל על עצמו באו"ש ובת"כ בפ"מ שאינו רשאי לעקור דירתו משך ששה שנים ואם יעבור ויעקור דירתו בתוך משך הנ"ל אזי יהא אסור שחיטתו על כל ישראל וגם תפלתו תהיה תועבה וקבל ואסר הנאת שחיטתו והנאת קולו בקונם כהקדש ע"ד רבים לכל ישראל כשיעבור ע"ז. ובפירוש אמר בזה"ל הנני אוסר הנאת שחיטתי היינו ידי לשחיטתי והנאת קולי היינו פי לקולי אני אוסר בקונם כהקדש לכל ישראל וע"ד רבים באופן שאין לו התרה באם אעקור דירתי בלתי על אופן הנ"ל או ברשיון אנשי קהילתינו עכ"ל הכתב. ובשנה ששית נסע הש"ץ לעיר אחרת וגמר שם עמהם וקיבל מהם כתב והתפלל ושחט שם וקיבל הכנסה הכל כש"צ קבוע רק לא נכנס עדיין לשם עם ב"ב. ואומר הש"צ שהורה היתר לעצמו מפני שכתוב בכתב שבני העיר מחויבים להחזיק לו משורר. והם לא קיימו כפי התחייבותם. וגם אומר שלא אמר בפירוש הנוסח המבואר בכתב שאמר בפירוש. והכתב הוא כת"י רב העיר והש"ץ חתום עליו ושארי בע"ב. ואנשי העיר אין זוכרים זה. אבל זה זוכרים שעשה ת"כ בפו"מ עמהם. ואמרתי לברר פרטי הדברים בס"ד:

א

והנה לכאורה לשון דירה משמעותו שידור שם עם ב"ב וכדאיתא בב"ב ח' ומפורש כן בי"ד סי' רי"ז סל"ב ובסי' רי"ח ס"ו. וכ"ה בלשון בני אדם. וא"כ ה"נ עקירת דירה הוי ג"כ הכוונה שיעקור דירתו עם ב"ב. וכ"ז שלא יצא עם ב"ב. לא עבר על התקשרותו. אבל לענ"ד יש לדון בזה דהכא עיקר הכוונה שלא יתקבל לש"צ בעיר אחרת. דאטו אם ב"ב ידורו בעירם והוא ישב בעיר אחרת תמיד. יקוים בזה התקשרותם:

ב

ובנדרים נ"ה ע"ב תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות וכו' טען והזיע והיה ריחו קשה כו' ע"ש ובסוגיא. הרי מפורש דאזלינן בתר כוונת הנודר ולא בתר לשונו. דהא בסתמא משמעותו הוי או בין להתכסות בין ללבוש או לבישה לחודא ע"ש בר"ן שתי הסברות. ומ"מ אמרינן שאם יש הוכחה אזלינן בתר דעתו. וא"כ ה"נ וודאי לא היתה הכוונה על עקירת דירתו עם בני ביתו דווקא. כי עיקר התנאי היה שלא יתקבל לש"צ ושו"ב בעיר אחרת. א"כ בזה שקיבל הכתב והתחיל במלאכתו וקיבל הכנסה כבר עבר על התנאי. ואין לחלק ולומר דדווקא שם דמ"מ בלשון עולה עלי איכא משמעותא דתרווייהו לבישה וכיסוי. ואף לתנא דמתניתין שם דבסתמא משמע לבישה לחוד כמ"ש הר"ן שם. מ"מ כדאיכא הוכחה שפיר יש לפרש לשונו כן גם על טעינה. אבל הכא עקירת דירה משמע דווקא לעקור לגמרי. ז"א דה"נ יש לומר דעקירת דירה הכוונה שהוא בעצמו יעקור דירתו. ואין לך עקירת דירה גדולה מזו שנתקבל שם לגמרי והתחיל במלאכתו. ובפרט לפי דברי אנשי העיר ההיא שעשה ת"כ ג"כ. והא קיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב בהגהה שאם ידענו שרוצה לקבוע בעיר הוי תיכף כאנשי העיר ע"ש. ומקורו מש"ס דב"ב ז' דקנה בית דירה ע"ש. וא"כ מיקרי שפיר הגמר עקירת דירה דאין לך גילוי דעת גדול מזה. ואף בשכר דירה לי"ב חודש י"א שם בסי' קס"ג דהוי כבני העיר. וכ"ש בעושה כתב על שלשה שנים שידוע שהוא להשתקע שם:

ג

וא"ל דכיון שנתקשר בעירו מקודם בת"כ ובכל חומר לא חל כלל הכתב והגמר שעשה בעיר אחרת. וא"כ ממילא לא מיקרי עקירת דירה. ז"א דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ן הובא בר"ן ר"פ המגרש דבמתנה ע"מ שלא תנשא ונישאת דאין הנישואים חלים מ"מ עברה על תנאה ע"ש. וא"כ ה"נ אף שהגמר בטל. מ"מ הוא עבר על תנאו. אלא אף לשיטת התו' שם דף פ"ג ד"ה ועמדה וכן בר"ן שם דלא מיקרי העברה על התנאי. זה דווקא בלשון נישואין שהכוונה כדין נישואי תורה שתקרא אשתו בדין. משא"כ בעקירת דירה כיון שהטמין הכתב בצלחתו וגמר בדעתו לקבוע שם דירתו. וודאי עבר על תנאו ומה בכך שהוא באיסור. וזה דומה למתנה ותולה באכילת בשר חזיר וכדומה. ואף דאנשי העיר היו מבטלים התקשרותו כשיתודע כי עפ"ז יאסר בשחיטה וקולו להנאה כמבואר בהכתב כנ"ל. מ"מ הוא עקר דירתו:

ד

ועוד היה נראה אי לא מיקריא עקירת דירה ממש. מ"מ י"ל דאזלינן בתר כוונתו כדתנן ס"פ קונם היה מסרב בו לאכול ולשתות ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות טיפת צונן שלא נדר כ"א מאכילה ושתיה. וכתבו הפוסקים דמ"מ באכילה ושתיה אסור ע' פירש"י ור"ן נדרים כ"א. ואף דלישנא לא משמע הכי וכן תנן שם ס"ג ע"ב גבי עד שיהא הפסח דמשמעותו עד שיצא. מ"מ מותר ביין דאזלינן בתר אומדנא ע"ש. אלמא שהולכים נגד משמעות הלשון. ואף לדעת הרמב"ן הובא בר"ן שם דלית הילכתא כר"י בהא. מ"מ הא כתב הטעם שם משום דליכא הוכחה גמורה כמו הך דדף נ"ה ע"ב ע"ש. ומבואר דבהוכחה גמורה וודאי אזלינן בתר דעתו וכוונתו. אלא שבזה י"ל דמ"מ בדוחק יש לפרש עד שיהא עד הגעת הפסח. אכן מהא דעד שיהא הצום קשה דהא ע"כ אוכל מבעוד יום וכמ"ש הר"ן שם. הרי דאזלינן בתר דעתו אף שהוא בפירוש נגד לשונו:

אלא שבזה יש מקום לחלק דע"כ לא אמרו רק היכא שעכ"פ נכלל הדבר שבדעתו בלשון שהוציא בשפתיו. כמו ביתך שאני נכנס וטיפת צונן וכו' דוודאי יש בכלל זה אכילה ושתייה מרובה. וכן עד שיהא הצום דוודאי יש בכלל עד יום ערב יוה"כ. ורק שמצד דאזלינן בתר כוונתו אנו מתירים לו קצת אף שהוא בכלל לשונו. אבל הכא דפירש עקירת דירה. ואם נאמר דאין בכלל זה מה שגמר עם עיר אחרת. א"כ לא נדר כלל ע"ז ולא שייך למיזל בזה בתר כוונתו. וה"ז דומה להא דנדרים כ"ד ע"ב דלא תלינן דחזא קינא דשומשמי ואסיק להו עולי מצרים. והכוונה דאף אם אומר בפירוש שכיון לזה. לא מקבלינן מיניה לפי שמסתמא נשבע על דעת לשון בני אדם ע"ש ברש"י ובפי' הרא"ש:

ה

וכעין סברא זו מבואר בט"ז י"ד סי' רי"ח במה שהשיג על הרשב"ץ שכתב שאם נדר שלא יעשה יין למכור שאסור לו למכור אף את העשוי מכבר משום דאזלינן בתר כוונתו. והשיב הט"ז דע"כ. לא אזלינן בתר כוונתו רק כשאינו סותר הלשון לגמרי ויש להעמיס זה בלשונו. כמו גבי קונם צמר עלי דאף דמסתמא משמע לבישה. מ"מ יש לפרש על טעינה. אבל הכא בפירוש אמר שלא יעשה. משא"כ בעשוי כבר. דהא בעינן פיו ולבו שוין. ומצאתי במהרי"ט סי' ז' ויותר מפורש בדבריו סי' נ"ה שביאר שם להדיא דע"כ לא התירו לילד אחר כוונתו אף שהוא נגד הוצאת שפתיו רק להתיר אבל לא לאסור כיון שמ"מ לא הוציא בשפתיו. וביאר שם ג"כ שצמר עולה הטעם דשפיר מפרשינן לישנא דעולה אתרווייהו ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. ואף שהש"ך בנה"כ יישב דברי הרשב"ץ. לא כתב רק מטעם שהזכיר בדבריו למכור. א"כ י"ל דיעשה לאו דווקא ע"ש. אבל באמת דברי הש"ך צ"ע בזה. ולדבריו למה אמר יעשה כלל לימא שלא ימכור. אבל למכור דקדק למעט שלעצמו יעשה וכמ"ש המהרי"ט סי' ז' ע"ש. ואדרבא נראה דשפיר הקפיד רק שלא יעשה מחדש. אבל לא שיפסיד את מה שיש כבר תחת ידו:

ו

ולכאורה יש להעיר בזה ממ"ש הר"ן ר"פ ארבעה נדרים דבקונם שלא יפחות מסלע וכו' מותר למכור אף בפחות מג' דנרים אף שכוונתו היתה לג' דינרים. אבל לא ימכור בשקל כיון שעיקר משמעות נדרם אינו אלא לכך. וי"א דאף בכה"ג שרי ע"ש. וא"כ מבואר ללישנא קמא דאסרינן אף שלא הוציא בשפתיו. אבל ז"א דהא מ"מ יש בכלל מאתים מנה. שכיון שאמר שלא יפחות מסלע. ממילא לא ימכור בשקל. ואדרבא ממ"ש הר"ן דבפחות מג' דנרים שרי לכ"ע דהוי דברים שבלב מבואר דלא אזלינן בתר כוונתו במקום שא"א להעמיס כן בלשונו בשום ענין. ואפשר דתלי בפלוגתא דעד שיהא הצום דס"פ קונם שהזכרנו למעלה. עכ"פ אין ראיה להרשב"צ מזה. ושוב ראיתי במח"א ה' נדרים סי' י"ח שהשיג ג"כ על הרשב"ץ והביא שם הך דפחות מסלע רק שחסר שם ע"ש:

ז

ולכאורה יש להביא ראיה להרשב"ץ מהא מ"ג באומר קונם שדי שאני חורש בה. שאם אין דרכו לחרוש. הוא וכל אדם אסורים וכ"ה דעת ורוב הפוסקים שם דלא כהרא"ש. וא"כ הרי מבואר דאף דלשונו מפורש רק אני. מ"מ אזלינן בתר כוונתו אף לאסור נגד משמעות לשונו ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שהביא ראיה נגד הרשב"ץ מהא דלא אחרוש בפרתך שאם דרכו לחרוש בעצמו שכל אדם מותרים אף שנהנה בחרישתה מ"מ אין במשמעות לשונו רק הוא בעצמו כמ"ש הר"ן שם. אלמא דלא אזלינן בתר כוונה נגד הלשון. ותמיהני דאטו משפט הלשון ישתנה מפני שדרך האיש ההוא לחרוש בעצמו. וכוונת הר"ן שם דכיון דדרכו לחרוש בעצמו. בוודאי בשעת הנדר לא אסיק אדעתיה לאסור על עצמו חרישת אחרים. רק מה שיחרוש בעצמו כדרכו. ושפיר מתאים בזה הכוונה עם הלשון א"כ אדרבא אדפריך המהרי"ט מרישא לסייעיה להרשב"ץ מסיפא כמש"ל. וכן מדוקדק שם בלשון הר"ן שברישא כתב דאזלינן בתר לשונו. ובסיפא כתב דאזלינן בתר כוונתו שלא יהנה מחרישתה:

ח

וכן עוד ראיה ממ"ש הר"ן ספ"ק דנדרים דבאומר קונם פי מדבר עמך. נעשה כאומר יאסר פי לדיבורי ע"ש. אך י"ל דזה למ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכדאיתא בכתובות נ"ח ע"ב]. וכ"כ בדף ט"ז ע"ב דבמקדיש מעשה ידי אשתו נעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם כיון שהזכיר הידים. אף שנראה דמיירי שאמר בלשון. מעשי ידי אשתו. הרי דאזלינן בתר כוונתו אף שהלשון אינו מורה כן. וכן יש ראיה מהא דנדרים ט"ז לישנא דאיתקל ליה וכו' ע"ש. והנראה בגדר דברים אלו דאזלינן בתר לשון בני אדם. וכמו בנדרי הבאי דמפרשים דבריו נגד לשונו לפי שכן דרך בנ"א לדבר ולא גרע מאומר על נזיר נזיק ועל נדר קונח קונס ושארי כינוים דאסור כיון שדעתו לנזירות ודרך בנ"א לדבר כן. ורק באין מתכוין לנדר או נזירות. אז באומר בלשון נזיר או נדר כראוי לא מהני ליה דברים שבלב כלל בזה וכדאיתא בנדרים כ"ה ודף כ"ח גבי נדרי אונסין ע"ש להדיא. אבל באומר בלשון כינוי אם אינו מכוין לנזירות. וודאי לאו מידי הוא. וזהו כוונת התו' ריש נזיר ד"ה נזיר שחילקו כן בין כינוין לשארי לשונות ע"ש וכ"ה בירושלמי שם. וע' תוי"ט מה שתמה על התו' דהא בעי פיו ולבו שוים כדתנן בתרומות. וע' בברכת ראש שביאר דאיירי באומר סתם למה שיפורש הלשון וכדאיתא בירושלמי הכי להדיא:

ט

ולכאורה שם מבואר להיפוך שאם אינו מתכוין לנזירות אף באומר נזיר לא מהני וכקורא בתורה ע"ש בירושלמי והכי תנן ריש תרומות שאם רצה לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום. וכ"ה בפסחים דף ס"ג וכן הוא בשבועות כ"ו ע"ב לבטא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים. וכבר נתקשו התו' בשבועות שם מהא דנדרים כ"ח דאמרינן באומר היום דדברים שבלב אינן דברים ותרצו דשם הוי רק בע"ה ע"ש. אבל עדיין ק"ל מהא דנדרים כ"ה דלא תלינן בקינא דשומשמי ומשמע אף בת"ח. וכן בשבועות כ"ט גבי ציפורא רבא ואסיק שמיה גמלא. וכמו שביאר הר"ן והרא"ש שם דבכה"ג לא מהימנינן ליה וגרע מחרמו של ים. ובאמת כבר הקשה הר"ן בשבועות שם על תירוצם. ותירץ לחלק דדווקא בתרומות ושבועות שם שטעה בלשונו שר"ל תרומה וטעה ואמר מעשר. אבל בכיון להוציא בשפתיו כמו שהוציא. רק בלבו כיון לענין אחר. אנו דנין אחר מוצא שפתיו וכ"כ בר"ן בנדרים כ"ח. וכ"כ התוס' בפסחים ס"ג להדיא לחלק דדווקא התם משום דטעה בדיבורו. אבל בעלמא דברים שבלב לא הויין דברים ע"ש. וכן תרצו בתירוץ אחד בערכין דף ה' ע"א ע"ש. וכן בשבועות שם תירצו התו' אח"כ דרק משום דפת סתם משמעות פת חיטים אבל בעלמא לא. [ובערכין שם תרצו מקודם דלא אמר כלום דבתרומות. היינו רק מה שהוציא בשפתיו. אבל מה שכיון בלבו שפיר חל ע"ש ויבואר להלן אי"ה]. ולכאורה דבריהם תמוהים מירושלמי שהזכרנו שמבואר דאף שרצונו להוציא לשון נזירות. מ"מ כיון שאין כוונתו ליזור. לאו כלום הוא וכקורא בתורה. ואולי יש לחלק דבעינן דווקא שהיה רצונו להוציא בשפתיו למשמעות איסור ונדר כמו בנדרים כ"ח שרצונו שהאנס ישמע שנדר. וכן בכ"מ שרצונו להוציא הדבר כדי שיחול איזה פרט ממנו. בזה אמרינן דהוי דברים שבלב ולא הויין דברים. אבל כשעיקר הדבר היה בלי שום כוונה וודאי לאו כלום הוא. ובנזיר כ' ע"א גבי עדים שהעידו שנזר שתים. פי' התו' בחד תירוצא שמכחיש העדים. ולפ"ז קשה טובא דהא מצי למימר שבלבו לא כיון לנזירות. וא"כ למה נאמנים לחייבו. וכדאמרינן בכריתות י"ב גבי נזיר טמא דמצי למימר נשאלתי ע"ש. וה"נ איתא בספרא פ' ויקרא דיבורא דחובה פ"ז דאם אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה לי בלבי נאמן וכ"ה בתוספתא דטהרות הובאה בר"ש פ"ה דטהרות מ"ט ע"ש. איברא דהראב"ד בתו"כ שם כתב דהכוונה תנאי היה בלבי ונשאלתי לחכם והתיר לי. דאלת"ה הוויין דברים שבלב ע"ש. מבואר דס"ל דלא מהני תנאי בלבו. והיינו כמש"ל דכיון שכוונתו היה להוציא בשפתיו דבר שיש בו לשון איסור. שוב לא מהני תנאי שבלבו. אבל שפיר יכול לומר שלא כיון כלל בזה. וכ"ה בירושלמי פ"ח דנזיר דנאמן להכחיש העד וברמב"ם ספ"ט מה' נזירות. וצ"ל דאיירי הכא שהעדים העידו שאמר בפניהם בפירוש שדעתו להזיר ממש וכההיא דהוגיעוהו בתוספתא ובת"כ שם ע"ש. אלא דעדיין צ"ע דברי התו' מהא דכריתות י"ב דבידו לישאל על נזירותו ואף ר"מ מודה ע"ש. ובמק"א הארכתי בענין זה בס"ד ואכ"מ. וע' רמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב ובכ"מ שם:

י

ומתירוץ השני דבתו' שבועות כ"ו מבואר דאם היה פירוש פת סתם כל מיני פת. אז אף אי הוי כוונתו רק על פת חטים. מ"מ אסור בכל מיני פת. ודווקא הכא משום דסתם פת הוי של חיטים. ולכאורה צ"ע דהא מ"מ אפשר לפרש על פת חטים. וצ"ל דזה לא מיקרי אפשר לפרש וגרע מצמר עולה עלי. ובהא דעד שיהא הצום י"ל דבאמת לא ס"ל כר"י וכמ"ש הרמב"ן שם כנ"ל. וע' בלח"מ פ"ב מה' שבועות בשם ר"י בן לב שנתקשה בדברי תוס' הללו ע"ש. ורק מה שנתקשה שם הלח"מ מהא דציפורא רבא דשבועות כ"ט. דבריו תמוהים במחכ"ת. דאדרבא הא מסקינן שם דלא תלינן בציפורא רבא. ואזלינן בכי הא בתר פומיה ולא בתר דעתיה ע"ש להדיא. והמהר"י בן לב נראה שנתקשה רק מהא דתורה ושתי תורות ומצות ציצית ע"ש וז"ב. וע' ביו"ד סי' ר"י בב"ח וש"ך שאם אמר פת סתם. שפיר מיתסר בכולהו פת. וזה תלוי בשיטות הראשונים בקושיות התו' שהזכרנו וע' חוות יאיר סי' ט"ו בזה וע' תו' שבועות כ"ג ואקצר. ובאמת גם בטעה ואמר פת סתם צ"ע דליהוי כהא דנדרים כ"ו באמר כולכם ונמצא אביו בינתים דשרו כולהו ולרבא אף במעמיד דבריו ע"ש בר"ן. וה"נ נימא הכי דלישתרי אף בפת חטים. וצריך לדחוק דמ"מ יש במשמעות פת פת חטים לחוד ג"כ. אבל שם בכולכם נכלל רק כולם ממש: אלא דתקשי מפורט והולך פלוני ופלוני וכו' ע"ש. וראיתי בידות נדרים סי' ר"י שנתקשה דלמה יהא שרי באומר פת שעורים. דהא פת משמע שפיר פת חטים ומה לנו במה שסיים בתיבת שעורים. ובמחכ"ת הוא תמוה. ומפורש בנזיר ט' בנזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה דלא הוי נזיר לב"ה. וב"ש ס"ל שם דרוצה לישאל. ולב"ה הוי נדר ופתחו עמו. ואין לחלק בין טועה או לא כיון דאזלינן בתר דבורו ואקצר:

יא

והנלע"ד בביאור דברים הללו דהא קיי"ל. בנדרים הלך אחר לשון בנ"א. ולזה כינויין הוי נדר דאורייתא כמ"ש הר"ן ריש נדרים. וכן בידות וכן בכל מילי שדרך בני אדם לדבר כן. ה"ז כאומר בפירוש. ולזה בנדרי הבאי ג"כ אזלינן בתר לשון בנ"א. לפי שדרך לדבר כן. וכן בכ"מ שיש אומדנא דמוכח על כוונתו. צריך שיהא הלשון מה שהוציא בשפתיו סובל לפרש כוונתו באופן שנאמר שכן דרך בנ"א לדבר כן במקום אומדנא כזאת. וכמו בנדרים דף פ"ד דאמדינן דעתה דמהתירא אסרה נפשה. וכן בנזיר עובר לפניו ואומר אהא או תפוס בשערו ואומר אהא נוה ואינך שם. ולזה באוסר פירות דווקא באנס מהני כשחושב בלבו היום. שאז הוי אומדנא דמוכח והדרך אז לדבר כן. אבל לא במקום אחר. וכן בפת כיון שאין שום דרך לקרוא פת חטים פת סתם. אסור בכולהו אם כיון להוציא פת סתם וכמש"ל בשם הב"ח ושאר פוסקים. רק שדעת התו' דפת חטים מיקרי פת סתם. וממילא מבואר הא דעד שיהא הצום ואינך כיון שכן דרך בנ"א לדבר. וכן בהא דקונם טיפת צונן ביארו בנדרים כ"א דצדיקים אומרים מעט וכו' ע"ש וברש"י ור"ן ורא"ש והוא דרך הפלגה. וכן מבואר הא דנעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם ואינך שהזכרנו. לפי שדרך בנ"א כן לדבר בקוצר ולכוין באופן המועיל. וכן גבי שדי שאני חורש בה ג"כ הדרך לקרות שלוחו כמותו בלשון אני. אם לא במקום שדרכו לחרוש בעצמו דוודאי לא אסיק אדעתיה כלל על שלוחו. והיינו דאמרינן בנזיר ט' דנוזר מן הבשר ה"א דמועיל משום דאורחא בבשרא וחמרא ע"ש בתוס'. והיינו דהכל הולך אחר לשון בנ"א וכמ"ש. והוא ממש כהא שכתבו הפוסקים דלא אזלינן בתר דברים שבלב רק היכא שהדבר מוכח וגלוי לכל וכמו שהאריך בזה המהרי"ט סי' מ"ה. וה"נ צריך שיהא גלוי לכל שזהו כוונתו. או שאינו גלוי רק שלשונו סובל פירש זה בפשיטות. כמו הנודר בעצמו ואומר שכיון בעצם שהניח לו בנדרים דף כ' וכן קרבנות מלכים ואינך דהתם. שזהו דבר שסובל לשונו בלי שום דוחק. וא"צ לזה לאומדן דעת השומעים. אבל במקום שאין זה מפורש בלשונו. צריך לזה דרך לשון בנ"א כנ"ל. וזה ברור. אכן במקום שלשונו מוכח ממש ההיפוך מכוונתו. בזה אין מועיל כלל שום אומדנא והוכחה. זה כללות הדברים אשר בזה מבוארים כל הסוגיות על מכונם בע"ה:

יב

והנה הרא"ש כתב בנדרים בפי' ובפסקיו ס"פ קונם דבקונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר אף באכילה ושתייה. כי מה שהוציא בפיו לא כיון לאסור ומה שכיון לאסור לא הוציא בשפתיו. ושאני מקונם שהיא נהנית. שאישות בכלל הנאה היא ע"ש. ולכאורה קשה דבכלל טיפת צונן הוי וודאי שתיה ג"כ. ודוחק לחלק בין צונן לחמין. וכן בכלל כניסת הבית לאכול בביתו ולשתות בביתו. ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שנתקשה בזה. וכתב שבאמת כוונת הרא"ש חוץ לביתו. ויישב בזה מה שהקשו עליו מהתוספתא ע"ש. והוא דחוק מאוד. וגם דמה יענה על טיפת צונן שאני טועם. ונראה שהבין המהרי"ט דקאמר תרווייהו בהדדי לביתך כי' טיפת כו'. אבל מבואר דאו או קתני. וע' במהרי"ט סי' ק"י שמתבאר מדבריו שם ג"כ בדעת הרא"ש דלא שרי רק חוץ לביתו שכ' שם לדעתו שישמשנו חוץ לביתו ע"ש. ולפלא שאח"כ הקשה על הרא"ש מהתוספתא [ובעיקר קושיא זו הקדימוהו הפוסקים ע' כ"מ פ"ח מה' נדרים] והלא לפי הבנתו בהרא"ש ל"ק מהתוספתא וכמ"ש בסי' נ"ה. וראיתי במל"מ פ"ה מה' שבועות שהרגיש בסתירת דבריו מסי' נ"ה לסי' ק"י ולא הרגיש שבסימן ק"י סותר א"ע בדבריו כנ"ל. אבל נראה שהמהרי"ט הבין בתוספתא דבתוך המשתה אסור אף בכניסה לביתו בלי אכילה ע"ש שמבואר כן להדיא בלשונו. והיינו דנתקשה בזה. ובסי' נ"ה הבין כפשוטו דאינו אסור בתוך המשתה רק באכילה וכן עיקר. עכ"פ דברי הרא"ש קשים כנ"ל:

יג

והנראה לחלק דס"ל להרא"ש דדווקא הכא שיש לכלול הדבר בתוך לשונו ממש. כמו אישות שהוא בכלל הנאה שוודאי ראוי לקרות כללות האישות בגדר הנאה. וכמו גבי צמר עולה עלי דשפיר יכול לקרות טעינת הצמר בלשון עולה כנ"ל וכמבואר במהרי"ט שם סי' נ"ה. וכן גבי שאני חורש שיש לפרש לשונו על הנאת החרישה כמש"ל. אלא שלדעת הרא"ש שם הוא מותר לפי דלא אסיק אדעתיה לאסור חרישת עצמו כיון שאין דרכו בכך. וגם כי י"ל דשלוחו של אדם כמותו ושפיר מיקרי אני. אבל הכא הכניסה לבית עם האכילה הם שני דברים נפרדים. וכן טיפת צונן עם אכילת סעודה שאין זה מעיקרי הסעודה לשתות צונן. וגם עכ"פ אין בכלל זה אכילה ושתיית חמין ודומיהם. ולזה לא שייך לפרש לשונו ע"ז. ומה שהקשו עליו מהתוספתא. הנה בתוספתא שלפנינו ספ"ד מפורש דמותר ליכנס בביתו ולרחוץ בצונן לאכול ולשתות. וא"כ י"ל שהיה כן הגירסא לפני הרא"ש ז"ל. ובהא דבתוך המשתה אסור. י"ל בפשיטות דאיירי שכיון באמת שלא יכנס לביתו ממש. לפי שכן הדרך כשעושים משתה ושמחה שאף מי שאינו רוצה לאכול שם בכ"ז מכבד את בעל המשתה ונכנס לביתו ויושב שם. וא"כ פשוט שכוונתו לזה. ואשמועינן דלאחר המשתה מותר. ולזה לא נקיט גבי הך בבא רק ביתך שאני נכנס ולא טיפת צונן שאני טועם. וא"צ כלל לדוחק של המהרי"ט בזה. ונראה דגם בטיפת צונן הדין כן במשתה בנו שידוע שכן הדרך לטעום קצת בבית המשתה לכבוד בעליו. וכה"ג איתא בב"ב קמ"ה ששתה כוס של חמין בבית חמיו ע"ש. ולפ"ז אדרבא דברי הרא"ש מסתברים ביותר ומכוונים להלכה מהא דשבועות כ"ו. ואף דשם פסקינן שאם הוציא בכוונה אסור במה שהוציא מפיו כמש"ל בזה בשם הב"ח וש"ך סי' ר"י. נראה דאפשר לחלק עפמש"ל כיון דהכא אומדנא דמוכח שאין כוונתו לאסור כניסה לבית וטיפת צונן לזה שפיר שרי כנ"ל. אבל לאסור אין מועיל האומדנא נגד לשונו ממש. ובאמת אין סתירה מפורשת לדברי הרא"ש גם בשארי פוסקים כי גם בר"ן אין הכרע בדעתו בזה. וכן בדברי הרמב"ם דקדקו מלשונו שכתב שלא נתכוין זה אלא שלא יאכל וישתה ע"ש בפ"ח מה"נ. אבל באמת י"ל דכוונתו שכן כוונת הנודר אבל לא שבאמת אסור בזה. ורק שלא ביאר הדבר לפי שכן דרך הרמב"ם להעתיק לשון המשנה כידוע. וכן ברש"י נדרים כ"א ע"ב יש ס"א לגרוס דמותר באכילה ע"ש. וכבר הבאתי שיש גירסא כן בתוספתא:

יד

ובנזיר ל"א גבי שור שחור שיצא מביתי ראשון דמוקי אביי שם דקאמר אילו ידענא דנפיק לבן הייתי אומר לבן וס"ל לב"ש שם דהוי הקדש ולב"ה דלא הוי הקדש ע"ש. הרי מבואר דלב"ה אף שכוונתו על כל שיצא ראשון בכ"ז כיון שבשפתיו הוציא להיפוך אזלינן בתר לשונו. ולכאורה תיקשי מהא דמנחות דף ק"ג ובנזיר ט' ע"ב גבי מנחה מן השעורים וכן בחצי עשרון דבאומר אלו הייתי יודע שאין מנחה משעורים וכן בחצי עשרון דשפיר חייב במנחה שלימה ע"ש. אבל הדבר מבואר עפמש"ל דכאן יש אומדנא לשומעים שרוצה להביא מנחה ורק שטועה שרוצה להביא מן השעורים. אבל בטעות הקדש שור. אין בזה שום אומדנא כי אפשר רוצה להקדיש רק השחור ולא הלבן. ודמי להא דשבועות שר"ל פת חטים ואמר שעורים. אבל ב"ש ס"ל דאף בלי שום אומדנא אזלינן בתר דעתו וכוונתו. ולטעמייהו דס"ל בדף ט' כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואף דאמר בפירוש נזיר מבשרה ע"ש. וכ"כ התו' להדיא בערכין ה' ע"א דלר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ה גבי טעה ואמר על מעשר תרומה אזלינן בתר כוונתו ע"ש להדיא. וע' תוס' נזיר ט' ע"א מה שחילקו אליבא דר"מ בין הך דערך כלי להך דנזיר מן הגרוגרת משום דשם לא שייך כלל נזירות. והוא כעין הא דמחלק שם בסוגיא בין שעורים לעדשים לר' יוחנן ע"ש: ומ"מ בתרומה ומעשר דפסחים ס"ג י"ל שפיר דאזלינן בתר כוונתו. כיון דבדיבורו לא אמר כלום מוכח שבוודאי לא מיקרי לבטלה:

טו

ועפמ"ש יש ליישב ג"כ דברי הרא"ש דנדרים מהתוספתא שהקשו עליו. די"ל דתוספתא אתיא כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וא"כ אמרינן דאזלינן בתר כוונתו ואסור באכילה ושתיה אף שלא הוציא בשפתיו כמש"ל בשם התוס' דערכין. אבל הרא"ש פוסק כרבנן דר"מ בזה. ועפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרשב"ץ שנתקשו האחרונים שהזכרנו. דהא מפורש כאן דאזלינן בתר כוונתו אף נגד לשונו. ונראה שזהו דעת התוס' בשבועות כ"ג ע"א שכתבו דבאומר שבועה שלא אוכל וכיון בלבו רק על פת חטים ושעורים וכוסמין אזלינן בתר כוונתו ע"ש. והוא נגד דעת כל הפוסקים וכמש"ל. וכבר עמד בזה בחוות יאיר סי' ט"ו. אבל הדבר מבואר כמ"ש דכיון דאמר לא אוכל. א"כ הוא דבר שאי אפשר והו' שבועת שוא. ואמרינן דאין מוציא דבריו לבטלה ואזלינן בתר כוונתו. וסתם משנה דהתם כר"מ. וכבר ירד החו"י שם בעצמו לסברא זו רק שהוקשה לו לשון התוס' דמייתו מהא דדברים שבלב הוו דברים היכא שאין סותר דבריו. אבל לפמ"ש י"ל שכיוונו למ"ש התוס' בכתובות ע' ע"ב ד"ה אלא דאף לר"מ לא אמרינן רק מה שיש לתקן דיבורו בתיקון מלה בעלמא כמו גבי אומר יקדשו ידי לעושיהם. אבל היכי שצריך להוסיף על דבריו. ובלי הוספה א"א כלל לכווין כן בדבריו. אז גם ר"מ מודה ע"ש. וכן הכא ביארו דאף דסתם משנה בקדושין מ"ט דאף שהיה בדעתה להתקדש עכ"פ מ"מ דברים שבלב לא הוו דברים ע"ש. ומשמע דמיירי היא דומיא דידיה. דהוא כשהתנה ע"מ שהוא כהן. בוודאי ידע בעצמו שאינו כהן וכן אינך שם. וע"כ צ"ל דמ"מ כיוון בכל ענין לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה [וער"ן נדרים כ"ד ע"ב שכתב כעין סברא זו גבי נדרי הבאי להיפוך כיון שיודע שאין ענין לתנאו. בע"כ כיוון להבאי ע"ש. זה דווקא שם דדרך בנ"א לדבר בלשון הבאי. אבל הכא אמרינן להיפוך לקיים הקידושין וכמו בכ"מ כנ"ל]. ומשמע דאיירי שאף היא ידעה בשעת מעשה שאינו כהן וכן באינך. ומ"מ אמרינן דאינה מקודשת כיון שהכוונה ממש נגד הדבור. אבל הכא באומר שלא אוכל ובלבו פת שעורים וכו'. שפיר אזלינן בתר כוונתו לר"מ כנ"ל. אלא שמתו' דערכין שהזכרנו מבואר מתירוצם הראשון דאף להיפוך מלשונו אמרינן. אבל בכל המקומות שהזכרנו ס"ל להתוס' כתירוצם בתרא שם דדוקא בטעה ע"ש. ובנדרים כ"ח גבי יאסרו כל פירות וחושב היום. אמרינן דדוקא משום אונסא. וא"כ תקשי דתיפוק ליה דבלא"ה נתלה בהיום כי היכי דלא ליהוי נדר שוא. וכדין אוסר כל פירות. ועש"ך י"ד סי' רל"ב סקל"ב דמוקי באמת דכל פירות לאו דוקא. אבל הוא דחוק. והעיקר הוא דשאני הכא שהוא נודר בשביל האנס ומדירו על דעתו. ולא מהני כלל דעת הנודר ע"ש בריטב"א ונ"י בה' נדרים בזה. ולזה בעי טעמא משום אונסא ע"ש:

טז

ובהך דר"מ קשה לי מכבר בדעת הרמב"ם פ"ו מה' ערכין שפסק המקדיש עצמו מקודש לדמיו ע"ש. דבגיטין ל"ט מוקי לה כר"מ ושם פ"א ה"ג פסק דלא כר"מ גבי פחות מבן חודש וערך כלי. וראיתי במל"מ פ"ו שם שהרגיש בזה ונשאר בקושיא. ובאמת הדבר צ"ע דנראה דאף לר"מ כיון דאפשר לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר שם גבי עבד. א"כ אין דבריו לבטלה. ומאי משני שם דאתיא כר"מ. והיה נראה לומר להיפוך דמוקי לדרב כר"מ דמפרש כל האפשרות לישב לשונו שלא יהא לבטלה. אבל לרבנן מפרשי לדמיו אף שא"כ דבריו שאמר שגופו יהא הקדש הוי לבטלה. והיה מיושב בזה קושיית התוס' שם שהקשו דמשמע בערכין ה' דס"ל לרב כר"מ ונדחקו בזה. ולפמ"ש א"ש. אלא דסיפא דדייק דאתיא כר"מ משמע כפירש"י. ודוחק לומר שהרמב"ם היתה לו כאן גירסא אחרת. ועי' חיבורי ח"א סי' נ"ז בזה:

יז

נשוב לענינינו דלא מיבעיא לדעת הרשב"ץ שהזכרנו דמפרשים אף נגד לשונו ואזלינן בתר כוונתו. א"כ וודאי ברור הכוונה בנ"ד דלא לעקירת דירה דווקא רק שיגמור עם עיר אחרת וכהך דנ"ד. אלא אף לדעת שאר פוסקים דבעינן שיהא בכלל לשונו ובפרט לדעת הרא"ש שהזכרנו דמותר בכולהו. מ"מ הכא כבר בארנו דשפיר מיקרי הגמר עקירת דירה בלשון בני אדם. וכמש"ל שבזה אזלינן אחר לשון בני אדם. וא"כ וודאי עבר על התנאי וחל האיסור עליו. וא"ל שכ"ז שלא עקר דירתו היה בדעתו לחזור אף שגמר שם. וכדרך העולם בענינים כאלו שע"פ רוב נשארים אח"כ במקומם. לא כן הוא כי כאן כתבו לו שיבוא והשיב כי כבר הוא נשאר שם ואין לו עוד שום רעיון לשוב למקומו. ובכה"ג בוודאי מיקרי עקירת דירה. וגם כי אומרים שכבר שכר אז דירה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה