שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עב · כב
ולפ"ז קשה למה מועיל התרה כלל הא בנז"ש אין מועיל התרה כלל. והיה נראה דדינו כמקבל ע"ד המקום וכדאיתא בסי' רכ"ח סכ"ב שאומר ע"ד המקום כנודר ע"ד רבים. ובשבועות כ"ט איתא שהשביע משה את ישראל ע"ד המקום ע"ש. ולזה אין לו התרה. אך קשה דא"כ יהיה לו התרה לדבר מצוה. ושוב ראיתי במהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ד שכ' ג"כ דנז"ש ע"י מלאך הו"ל כתולה בדעת המקום ונתקשה בזה דיועיל לדבר מצוה. ונראה דנז"ש הוי הל"מ כדאיתא בנזיר דף ד' ע"ב דגמרא הוא. וכ"כ המהרי"ט עצמו שם לענין שארי דיניו. וה"ה לענין שאלה צ"ל כן. ועכ"פ בנ"ד נראה דכיון שלא הראו לו בפירוש שמדירים אותו מן השמים ורק שנדמה לו שנודר. נראה מזה שלא החמירו עליו כ"כ כנדור מן השמים רק כנדור מפי עצמו ע"ד המקום שיש לו התרה כנ"ל. וגם דההל"מ הוא רק בנ"ש ולא בשארי נדרים. ולזה שפיר מצי להתיר בעשרה דכל בי עשרה שכינתא שריא. משא"כ בקבלת התורה וודאי דחלילה לא שייך זה דזה אסור להתיר דהוי איסורא וידוע בפירוש שאין זה רצון הקב"ה שעל דעתו נשבעו כנ"ל. ולזה נראה שאין להתיר נדר בחלום רק במקום צורך או מצוה לא זולת. ודעת הסוברים בש"ע סי' ר"י בשלשה והובא בב"י מהרשב"א. י"ל דס"ל כמש"ל דכיון שהראו לו כאלו נודר בעצמו בלי שום מדיר. מסתמא תלו הדבר רק בדעתו לא זולת. או שי"ל דס"ל כגי' הרמב"ם פ"ט מה' ת"ת גם גבי נידוי דסגי בשלשה [וא"ל דשמא הא שנדר בעצמו הוי דברים בטלים. ז"א דלא מסתבר שהחלום יהא ההיפוך מהאמת. וגם דא"כ הו"ל ס"ס כמש"ל]. ולפ"ז בנדר והתירו לו בחלומו. וודאי שרי דהוי ס"ס כמש"ל. ולא דמי לנידוי. אך עדיין י"ל כמש"ל גבי נידוי שהראו לו שראוי לידור כן לתקנת מעשיו. רק שלא החמירו עליו להדירו ממש. אבל לא שייך לומר שיתירו לו נדרו דמה תועלת הוא כלל. בשלמא בהרחקה דנידוי שייך זה ולא כאן ואפשר לומר שמעלין עליו כאלו קיים ונדר. וסגי בקבלה כדאיתא בתענית דף כ"ג מקרא דדניאל ואח"כ מתירים אותו ודוחק: