שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עב · י
ועדיין קשה על הרא"ש שפסק בפ' ואלו מגלחין בבעיות דבמנודה לקולא. ובתשובה כלל ח' פסק דנודר בחלום לאו כלום הוא וא"כ הדר תקשה קושייתינו. והנראה דבאמת קשה טובא דהא נידוי הוי דשיל"מ וגם מצוה להתירו והיינו שיעשה תשובה שיתירוהו. ודוחק לומר דזה מיקרי ע"י טורח הרבה. דהא גם נדר צריך למצוא לו פתח חרטה. וא"כ נחמיר בספיקו מהא טעמא. ובשלמא לסברת הצל"ח דבטלטול ל"ש לומר דשיל"מ לפי שהטלטול שיטלטל עכשיו לא שייך להניחו למחר. י"ל ג"כ הכי בכל הנהו דמ"ק ט"ו שם דמ"מ עד שנתיר לו לא ינעול סנדל וכן אינך דהתם. אבל אם לא נתפוס כן קשה. וגם בלא"ה ע"כ צ"ל דבנדר אין שייך זה. דא"כ גם בנדרים נאמר דלא הוי דשיל"מ בכה"ג בנודר מן הבשר. דלמחר יזדמן לו בשר אחר. וצ"ל דכיון שיכול להתיר נדרו תיכף הוי שפיר בכל גוונא דשיל"מ אף להצל"ח. וא"כ נימא ה"נ בנידוי. ודוחק לומר דאיירי דוקא בנתנדה לזמן וא"א להתירו בתוך זמנו. וצ"ל דדוקא במעשה מחמרינן בדשיל"מ. אבל לא בספיקא דדינא ולהכי פסקו בתיקו לקולא בנידוי וכ"כ בפר"ח סי' תצ"ז ובשאגת ארי' סי' צ' והביאם הרעק"א סי' ס"ה בתשובה דבספיקא דדינא הוי לקולא אף בדשיל"מ. וא"כ שפיר בספק במעשה וודאי יש להחמיר בנידוי. ועפ"ז מיושב קושית הנוב"י וחתנו על תשובת הרשב"א שהזכרנו בפשיטות וזה נכון מאוד בס"ד דשם הוי ספק במעשה להכי פסקו להחמיר דהו"ל דשיל"מ. אבל בגוף תשובת רשב"א ותה"ד מבואר הטעם משום שבועה ונדר וכמש"ל. ועכ"פ מיושב ממילא בנ"ד בנידוהו בחלום דוודאי מצוה להתיר והו"ל דשיל"מ. לזה צריך התרה ויחוש לנידוי. ואי נימא דנידוי משמים חמיר משאר מנודה. צריך לנהוג כל דיני מנודה כנ"ל. והנה בס"ס בדשיל"מ רבו המתירים וע' ט"ז ונה"כ יו"ד סי' ט"ו וסי' ק"י ס"ח ובשעה"מ פ"א מהיו"ט ה"כ שהאריך בזה. וא"כ קשה בהתירוהו בחלום הא הו"ל ס"ס כנ"ל. וצ"ל דבאמת לא נחית בסוגיין לענין אי צריך לנהוג דיני נידוי משום דלא אתברר לן אי חמיר משאר מנודה או קיל כדאיתא במ"ק ט"ו וכמש"ל ורק אמרו שצריך התרה וזה שייך גם בס"ס להנצל מעונש כמש"ל ולזה קאמר גבי ידע מי נידהו טעמא אחרינא כי היכי דלא ליהוי ס"ס ויתחייב לנהוג דין מנודה לשמים עכ"פ במאי דפשיטא לן שעכ"פ צריך עטיפה ואסור בשאילת שלום כדאיתא במ"ק ט"ו להדיא. ובאמת צל"ע מ"ש הר"ן שצ"ע אם צריך לנהוג דיני מנודה. דהא מפורש בסוגין שמותר לשאול בשלום אחרים. ואולי שכיון שזה גופו הוי כקצת היתר לנידויו ומכ"ש לפירש"י שזהו התירו. להכי התירו לו לשאול שלום ודחוק. ועוי"ל בזה ואקצר [ואם נידהו אחד י"ל שהראו לו שצריך לנהוג כדין מנודה מאדם ולא משמים]: