שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עא · נד
עכ"פ בנ"ד אף שלדעת הרמב"ן שפיר אפשר להתיר אף בחרטה דהשתא. אכן סתימת לשונות הפוסקים משמע דלא ס"ל הכי וכמש"ל. וקשה לסמוך ע"ז למעשה וגם הרמב"ן נראה שלא כתבה רק לסניף. ואף שהרשב"ץ סמכה למעשה הובא בב"י. בכ"ז השמיט זה בש"ע. רק מה שנראה דאף שבארנו שעבירת האיסור הוא וודאי נולד גמור. נראה שכ"ז דוקא אם עבר במזיד גמור. אבל כיון שהיה לו בזה איזה הוראת היתר כמש"ל לא מיקרי נולד. שזה שכיח הוא לבנ"א קלי הדעת להורות היתר לעצמם ע"פ דעתם הנקלה לפעמים. ולזה י"ל דשפיר מצינן לפתוח לו מזה. ועוד נראה דאף דלא הוי חרטה דמעיקרא מחמת נולד רק כשנהפכה דעתו כמש"ל. מ"מ מהשתא וודאי הוא מתחרט כנ"ל. וא"כ שפיר מצינן לעשות פתח מהחרטה דהשתא ולומר שאם היה יודע שיתחרט אח"כ לא היה נודר. וכעין דעבדינן בחרטה דמעיקרא וכמבואר בש"ע סי' רכ"ח. וכבר אמרו בירושלמי התהות מצויה בבנ"א ומכ"ש בחרטה דהשתא שיותר מצוי. ומה לנו אם החרטה מחמת נולד או מחמת דבר אחר. וכמו דאמרינן בירושלמי ר"פ ר"א העניות מצויה ולא הוי נולד. ובזה וודאי אין נ"מ אם נעשה עני ע"י מקרה רחוק או ע"י מקרה קרוב כיון שגוף העניות מצויה. וה"נ בחרטה דהשתא שפיר עבדינן מינה פתח אף אי הוי מחמת נולד. ונראה שזהו כוונת הירושלמי רפ"ט דנדרים. ר' יוחנן פתח ותהי ואילולי דו תהא הוא אתי ותהות לא כנולד הוא א"ר הילא התהות מצויה. ולכאורה קשה טובא מאי פריך על ר' יוחנן טפי מכל מ"ד דפותחין בחרטה. ועו"ק דמה שייך להקשות על חרטה. דכיון שזהו גוף ההיתר מצד שמתחרט מעיקרא א"כ לא שייך לומר דהוי נולד. אבל לפמ"ש א"ש דר"י היה פותח בחרטה דהשתא כי אלו לא היה מתחרט עכשיו לא היה בא לישאל וכ"ה בק"ע שם. וע"ז מקשה דחרטה דהשתא הוא נולד ואין פותחין וכמש"ל שצריך לעשות מזה פתח. ומשני דהתהות מצויה: