שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עא · מט
ובאמת צ"ע דכיון דבעינן בכל נדר חרטה דמעיקרא כמבואר בפוסקים. והטעם צ"ל משום דבעינן שבשעת הנדר יהא בטעות. וכיון שמתחרט מעיקרא איגלי מילתא שלא נדר בלב שלם וכדאמרינן בנדרים כ"א לבך עלך פי' בשעה שנדרת ע"ש בר"ן ובנדרים העיקר תלוי בכוונה של הנודר ובעינן פיו ולבו שוים. רק החילוק שאם הרגיש בשעת מעשה שאין פיו ולבו שוים בטל לגמרי כמש"ל. ואם נתברר לו אח"כ שלא נדר בלב שלם אז צריך התרת חכם. אבל אם מתחרט מעכשיו אינו מועיל כיון שמעיקרא נדר בלב שלם. וא"כ צ"ע מה סברא יש בנדר מחמת קנס שתועיל חרטה דהשתא כיון שמ"מ נדר בלב שלם ורעיון נכון. ולכאורה רציתי לומר שבגוונא דאיירי הרמב"ן שנדר מבשר ויין אם יעבור עבירה פלונית הנדר חל בשעת קיום התנאי היינו עשיית העבירה ואנן קיי"ל דגם בשעת חלות הנדר בעינן האדם בשבועה ומימעטו נדרי שגגות וכמש"ל. והטעם בנדרי שגגות דבעי פיו ולבו שוים ע' ברמב"ם וש"פ. וא"כ מבואר דגם בשעת חלות הנדר אזלינן בתר כוונתו. ולפ"ז שפיר י"ל דבנדר שמחמת קנס בתנאי סגי בחרטה משעת קיום התנאי ולא בחרטה למפרע דכיון שמתברר שלא היה לבו נכון בשעת חלות הנדר שפיר מתירין לו נדרו. אלא שלפ"ז צ"ע מאי מייתי הרמב"ן מהא דמשה וצדקיה ואלמנה דשם חל הנדר תיכף בשעת נדרם. וכן באלמנה שנודרת אם נהניתי מכתובתי ע"ש. ואם כבר נהנית נאסרת תיכף: