שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ע · מ
ועוד נראה דאף אם נאמר שנאמן על עצמו לומר שלא אמר בפירוש. דכל אדם נאמן על עצמו כמאה עדים באיסורים. וממילא יכולים כל העולם לסמוך עליו ולאכול משחיטתו וכמו בכל האיסורים שנאמן אף לאחרים. מ"מ אנשי העיר שחתמו בעצמם על הכתב שמבואר בו שבפירוש אמר כן. ועתה אינם זוכרים אם אמר או לא. וודאי נראה דשוו אנפשייהו חד"א. דע"כ לא כתב התה"ד סי' שכ"ו דלא הוי חד"א. רק כשטוען ברי שלא נשבע בפו"מ ונותן אמתלא לדבריו ע"ש. אבל כאן שאינם זוכרים. וודאי לא סגי במה שהוא אומר שלא אמר כן בפירוש. כיון שהם חתמו א"ע על האמור שאמר כן בפירוש. דהא וודאי אם היו גם עתה זוכרים שאמר בפירוש. היו אסורים בשחיטתו וקולו. וגם הא חזינן שזוכרים שהיה ת"כ בפ"מ. והדעת נותן שבוודאי נדבר אז בפירוש שיכתבו איסור בכתב על שחיטתו אם יעבור. ורגלים לדבר שנעשה האיסור כראוי. עכ"פ נראה דלבני העיר החתומים על הכתב וודאי אין ראוי ליהנות משחיטתו וקולו: