שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · לז
נשוב לנ"ד דאף אם נאמר דאומר מותר אנוס הוא. מ"מ הכא שאינו בר הכי שיורה לעצמו בבירור. רק שהורה היתר לעצמו בספק. והראיה שאח"כ באמת הראה הכתב ובא לדון עליו. והגיעה נפשו לשאול ע"פ ד"ת אם עבר על האיסור או לא. וגם מודה בעצמו שכל הזמן שבינתים היה כמוס בלבו למצוא מקום להראות להרב הכתב ולשאול על האיסור שבו. וכן מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' ס' שהורה באחד שחשד את חבירו. ונדר לצדקה שהאמת כדבריו. ופסק דכיון שאינו יודע בבירור לא מיקרי אנוס ע"ש והביא ראיה ג"כ מהתו' בגיטין ל"ה גבי פקדון וכמש"ל בס"ד. והו"ל להביא גם הא דמוריא התירא כנ"ל. וע"ש שהקשה בהא דיבמות ל"ג גבי ור"ח שקורי משקר. ל"ל משני ליביה אנסיה. ולפלא שלא הרגיש שכבר העירו מזה התוס' בשבועות כ"ו ע"א ע"ש. עכ"פ לדינא הדבר ברור כמ"ש דליכא להתיר בנ"ד משום שבועות שגגות: