שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · לה
ולכאורה היה אפשר לומר דהירושלמי ס"ל דבאמת חייב אף בסבור שאכל ונשבע כן דלא כהש"ס דילן. וכן ראיתי בנוע"י שפי' כן. ונראה ראיה לזה מהירושלמי פ"ג דנדרים הל"ב דאית תני נדרי שגגות מותרים שבועות שגגות אסורים ע"ש. והטעם נראה משום דגזה"כ הוא דחייב על שגגת ביטוי לשעבר בהעלם שבועה. והא דדרשינן האדם פרט לאנוס. מוקי לה לאנוס גמור או באומר אין זו שבועה כמבואר הכא בירושלמי. אבל קשה דהא בנדרים תנן להדיא בדף כ"ה אם אכלתי ואם שתיתי. והיינו לשעבר. ועיקר התירא דשגגה ילפינן לה משבועה וכמ"ש התוס' בשבועות כ"ח ע"ב ושאר ראשונים דהיינו משום האדם בשבועה. וא"כ כ"ש בשבועה גופא דשרי בכה"ג. והא דירושלמי דאסור. היינו מדרבנן כמ"ש הרא"ש בדף כ"ד גבי שבועות הבאי ע"ש. או משום שבועות שוא כמש"ש הר"ן גבי הבאי. ולכאורה י"ל דדווקא גבי נדר שתולה לאסור דבר אם אכל כבר. א"כ כשסבור שלא אכל. הוא טועה בגוף הנדר שבאמת אינו רוצה לקבלו על עצמו. משא"כ בשבועה שלא אכל. שהוא כטועה מחמת דבר אחר כמש"ל. אבל ז"א דמשמע דהירושלמי איירי שם בשבועות דומיא דנדרים. וגם דבכה"ג לא שייך לומר אסורות. לפי שבשעה שנשבע סבור שנשבע באמת. ואח"כ כשנזכר כבר עבר. והיה צ"ל חייב. והיינו בקרבן כנ"ל. ולזה ע"כ צ"ל כמ"ש דהיינו רק דרבנן. וכן מוכח מקושיית הירושלמי שהזכרנו ואם כסבור שאכל וכו' רבא בשם ר"י וכו' וכמש"ל. וגם יותר נאות לומר דל"פ הירושלמי אש"ס דילן. ועפמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בב"י סי' רל"ב דבשבועות שוגג עונש מיהא איכא. מבואר בפשיטות ירושלמי דנדרים שהזכרנו. ואף התוס' בגיטין ל"ה ושבועות כ"ו שכתבו דליכא עונש. היינו רק למאי דתני מותרים ע"ש. עכ"פ נתבאר הירושלמי לדעת הפוסקים דאומר מותר שוגג הוא בשבועה. ולדעת הריטב"א צריך לבאר באופן אחר והמשכיל יבין. ועפמ"ש מבואר ג"כ הך דנדרים פ"ט. דשם שבשיה לומר דבכה"ג חל הנדר ושיהא מותר מצד אחר. ולזה הוצרך התרה: