שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · ל
והנראה דאף לדעת הפוסקים דס"ל דאומר מותר לא הוי אנוס בשבועה. זה דווקא באומר שמותר לישבע בשקר. אבל כשטועה באיזה פרט וסבור שבאופן זה יהא מותר לו. שפיר מיקרי שוגג וכמו בנזיר י"א שסבור שיתירו לו חכמים. דהא עיקר הסברא כתבו ברמב"ן ורשב"א דבעי שיהא אנוס בגוף השבועה. משא"כ כאן שיודע השבועה ע"ש. והנה זה שייך דווקא בנשבע לשקר לשעבר וסבור שהוא מותר. אבל בנשבע להבא. ובשעת התנאי שאז חלות השבועה סבור שבאופן כזה לא תחול שבועתו או יהא מותר בה וודאי הוי אנוס גמור. ומה בין זה למי שהיה שסבור שגנבה אשתו כיסו. וכן כשלא ידע שאביו ואחיו בתוכם דנדרים כ"ה. ודווקא גבי נשבע לשעבר אינו אנוס בשבועתו שהרי ידע שנשבע לשקר רק שסבור שמותר לעשות כן. והוא נכון. וההיא דנדרים פ"ט י"ל ג"כ דאיירי דשבשיה שיהיה מותר לעבור על שבועתו ולא שהורה לו היתר מצד אחר. ולזה הוצרך להתירו אח"כ. ומה שלא הטעה אותו באופן שלא יוצרך התרה כלל. י"ל שלא היה יכול. או שיותר נכון שיהא צריך התרה כדי שיותר בבירור. וגם דהא בהנהו ארבעה נדרים איכא מ"ד בדף כ"ב דבעו התרה ופליגי בה תנאי נמי בנזיר י"א ע"ב ע"ש. ובזה מבואר מ"ש הרא"ה בחי' הר"ן בשבת דבעי דומיא דלהבא דידע עיקר שבועה. אשר לכאורה אין לו מובן. ולפמ"ש א"ש דבלהבא שפיר אומר מותר בכה"ג הוי אנוס: