שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · כז
וההיא דנדרים פ"ט דשבשיה ר"א בר"ה ואנסביה. נראה לישב עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט סקל"ג דלא מיקרי שוגג רק אם ברור לו הדבר בדעתו. אבל אם אין ברור לו הדבר לא מיקרי שוגג. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דרב אחא לא פסק ליה בבירור שיהא מותר. וגם דנראה שהיה אז עדיין בגדר תלמיד דהא אתייה אח"כ לקמיה דרב חסדא. והיינו משום דלא יאלי למישרי בדוכתא דרביה כדאיתא בדף ח' ע"ב. וא"כ הוי כהא דריש הוריות שכשאין שם מופלא שבב"ד היחיד חייב אם עשה ע"י הוראתם וכן בהוראת תלמיד לפי שלא היה לו לסמוך עליהם ע"ש. וה"נ הורה לו ר"א היתר קצת בדרך ספק לפי שלא היה לו להורות הלכה במקום רבו. ולזה הוצרך אח"כ היתר. ובהא דמהרי"ט סי' י"ט דמיירי שחכמים הורו לו היתר. נראה שהחכמים היו ראוים לסמוך עליהם: