שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · כו
וכן הא דנזיר י"א שהזכרנו נראה לדחות דכיון דקיי"ל בנזיר אף שנזר מאחת מהן ה"ז נזיר ודרשינן לה בדף ד' מקרא. ומפורש ברמב"ם פ"א מה"נ דאף כשאומר בפירוש שלא היה בדעתו רק לא' מהם. מ"מ ה"ז נזיר. א"כ מבואר מזה דבענין זה הוי גזה"כ דהוי נזיר. אף דבכל נדרים בכה"ג וודאי לא הוי נדר דבעי פיו ולבו שוים וכמש"ל. ובפרט כשאומר כן בפירוש. והנה עיקר טעם נדרי שגגות הוא מצד דליביה אנסיה ואין פיו ולבו שווים וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' נדרים ע"ש. וא"כ כיון דגלי קרא בכה"ג בנזיר דלא בעי פיו ולבו שוים. וודאי אסור אף שסבור להיות מותר ביין. רק בסיפא שסבור שיתירו לו חכמים. ס"ד דהש"ס בשינויי קמאי דזה הוי ג"כ בכלל זה כנוזר מאחד מהן. ובשינויא בתרא לפירש"י והרמב"ם מסיק דלא דמי. דזה מיקרי שוגג מצד אחר ולא בגוף הנזירות לאסור בדבר אחד ולהיות מותר באחרים. רק שיודע שיאסר בכ"ד ואח"כ יתירו לו באחד מהם. וזה מיקרי שפיר גם בנזירות שוגג. זה נראה ברור בדעת הרמב"ם. ודעת התוס' והראב"ד דמפרשי. משום נדרי אונסין. נראה ג"כ דשפיר ס"ל דאומר מותר הוי שוגג. רק דס"ל דהכא לא מהני זה כיון דגזה"כ הוא דסגי שיזיר בא' מהם. וכמו שצ"ל אף להרמב"ם בשנויי קמאי דבש"ס שם כמש"ל. ובברכת ראש ראיתי שכתב דבאמת אם נזר מן החרצנים ואמר שאם ידע שאסור בכולן לא היה נוזר. הוי כנדרי שגגות. ולענ"ד אינו כן דמשמע דגזה"כ הוא בזה בכל גוונא וכמש"ל מלשון הרמב"ם. וגם זיל בתר טעמא דבעינן פיו ולבו. ובזה גלי קרא דלא בעינן וכמש"ל. ובגוף הדבר יש מקום עיון אי מיקרי שוגג או אונס וכן בדברי התו' שם ואכ"מ. וע' מהרי"ט חיו"ד סי' כ"ז בענין זה. עכ"פ כיון שאין לנו ראיה דאומר מותר לאו שוגג. הדרן לכללן בכל מקום דהוי שוגג וכמש"ל: