שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סח · יב
והנה הרא"ש כתב בנדרים בפי' ובפסקיו ס"פ קונם דבקונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר אף באכילה ושתייה. כי מה שהוציא בפיו לא כיון לאסור ומה שכיון לאסור לא הוציא בשפתיו. ושאני מקונם שהיא נהנית. שאישות בכלל הנאה היא ע"ש. ולכאורה קשה דבכלל טיפת צונן הוי וודאי שתיה ג"כ. ודוחק לחלק בין צונן לחמין. וכן בכלל כניסת הבית לאכול בביתו ולשתות בביתו. ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שנתקשה בזה. וכתב שבאמת כוונת הרא"ש חוץ לביתו. ויישב בזה מה שהקשו עליו מהתוספתא ע"ש. והוא דחוק מאוד. וגם דמה יענה על טיפת צונן שאני טועם. ונראה שהבין המהרי"ט דקאמר תרווייהו בהדדי לביתך כי' טיפת כו'. אבל מבואר דאו או קתני. וע' במהרי"ט סי' ק"י שמתבאר מדבריו שם ג"כ בדעת הרא"ש דלא שרי רק חוץ לביתו שכ' שם לדעתו שישמשנו חוץ לביתו ע"ש. ולפלא שאח"כ הקשה על הרא"ש מהתוספתא [ובעיקר קושיא זו הקדימוהו הפוסקים ע' כ"מ פ"ח מה' נדרים] והלא לפי הבנתו בהרא"ש ל"ק מהתוספתא וכמ"ש בסי' נ"ה. וראיתי במל"מ פ"ה מה' שבועות שהרגיש בסתירת דבריו מסי' נ"ה לסי' ק"י ולא הרגיש שבסימן ק"י סותר א"ע בדבריו כנ"ל. אבל נראה שהמהרי"ט הבין בתוספתא דבתוך המשתה אסור אף בכניסה לביתו בלי אכילה ע"ש שמבואר כן להדיא בלשונו. והיינו דנתקשה בזה. ובסי' נ"ה הבין כפשוטו דאינו אסור בתוך המשתה רק באכילה וכן עיקר. עכ"פ דברי הרא"ש קשים כנ"ל: