שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סח · יא
והנלע"ד בביאור דברים הללו דהא קיי"ל. בנדרים הלך אחר לשון בנ"א. ולזה כינויין הוי נדר דאורייתא כמ"ש הר"ן ריש נדרים. וכן בידות וכן בכל מילי שדרך בני אדם לדבר כן. ה"ז כאומר בפירוש. ולזה בנדרי הבאי ג"כ אזלינן בתר לשון בנ"א. לפי שדרך לדבר כן. וכן בכ"מ שיש אומדנא דמוכח על כוונתו. צריך שיהא הלשון מה שהוציא בשפתיו סובל לפרש כוונתו באופן שנאמר שכן דרך בנ"א לדבר כן במקום אומדנא כזאת. וכמו בנדרים דף פ"ד דאמדינן דעתה דמהתירא אסרה נפשה. וכן בנזיר עובר לפניו ואומר אהא או תפוס בשערו ואומר אהא נוה ואינך שם. ולזה באוסר פירות דווקא באנס מהני כשחושב בלבו היום. שאז הוי אומדנא דמוכח והדרך אז לדבר כן. אבל לא במקום אחר. וכן בפת כיון שאין שום דרך לקרוא פת חטים פת סתם. אסור בכולהו אם כיון להוציא פת סתם וכמש"ל בשם הב"ח ושאר פוסקים. רק שדעת התו' דפת חטים מיקרי פת סתם. וממילא מבואר הא דעד שיהא הצום ואינך כיון שכן דרך בנ"א לדבר. וכן בהא דקונם טיפת צונן ביארו בנדרים כ"א דצדיקים אומרים מעט וכו' ע"ש וברש"י ור"ן ורא"ש והוא דרך הפלגה. וכן מבואר הא דנעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם ואינך שהזכרנו. לפי שדרך בנ"א כן לדבר בקוצר ולכוין באופן המועיל. וכן גבי שדי שאני חורש בה ג"כ הדרך לקרות שלוחו כמותו בלשון אני. אם לא במקום שדרכו לחרוש בעצמו דוודאי לא אסיק אדעתיה כלל על שלוחו. והיינו דאמרינן בנזיר ט' דנוזר מן הבשר ה"א דמועיל משום דאורחא בבשרא וחמרא ע"ש בתוס'. והיינו דהכל הולך אחר לשון בנ"א וכמ"ש. והוא ממש כהא שכתבו הפוסקים דלא אזלינן בתר דברים שבלב רק היכא שהדבר מוכח וגלוי לכל וכמו שהאריך בזה המהרי"ט סי' מ"ה. וה"נ צריך שיהא גלוי לכל שזהו כוונתו. או שאינו גלוי רק שלשונו סובל פירש זה בפשיטות. כמו הנודר בעצמו ואומר שכיון בעצם שהניח לו בנדרים דף כ' וכן קרבנות מלכים ואינך דהתם. שזהו דבר שסובל לשונו בלי שום דוחק. וא"צ לזה לאומדן דעת השומעים. אבל במקום שאין זה מפורש בלשונו. צריך לזה דרך לשון בנ"א כנ"ל. וזה ברור. אכן במקום שלשונו מוכח ממש ההיפוך מכוונתו. בזה אין מועיל כלל שום אומדנא והוכחה. זה כללות הדברים אשר בזה מבוארים כל הסוגיות על מכונם בע"ה: