שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נט · ז
ונראה סברת רש"י ותוס' דלענין שלא כד"א לא שייך לאקושי מצה לחמץ. דא"כ נקיש ג"כ דתיסגי במצה בהנאה כמו בחמץ. וע"כ צ"ל דאף שהתורה החמירה בחמץ בכ"ז במצה אכילה בעינן. וה"ה לענין זה. והנה התו' בפסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ כתבו דלר"א דס"ל כ"מ דכ' לא תאכלו אסור בהנאה א"כ גם בהנאה יתחייב כרת. ותירוצם לחלק בין אוכל לתאכלו דחוק. ולזה נראה יותר דבאמת אין ה"נ כמ"ש התוס' שם דהנאה בכרת. ומה שהקשו דלימא דהיינו דאיכא בין ר"א לחזקי'. י"ל דחדא נקיט. ועוי"ל דגם לחזקי' י"ל דגלי קרא דלא יאכל דכל אכילה דבחמץ איירי בהנאה וא"כ גם לדידיה הנאה בכרת. וכעין זה כ' התוס' בפסחים כ"ח ע"ב ד"ה וחד דלחזקיה גלי קרא דלא יאכל דאסור בהנאה תוך זמנו וה"ה דלפני זמנו ע"ש. וע' בחיבורי סי' כ"ד. והנה ריב"ל ור' יונתן ורב פפא בפסחים כ"ד מבואר דס"ל דאף לא יאכל לא משמע הנאה. ורק ילפי מקראי אחריני שם למיסר הנאה בשאר איסורים ע"ש. ולדידהו וודאי דאין כרת בהנאה כמובן. ונראה בדעת רש"י דלמ"ד דאין כרת בהנאה. כדמרבה מנפש את השותה שחייב כרת. ע"כ היינו משום דחשיב כאכילה גמורה. ולפ"ז יש ללמוד מזה בהקישא דשבעת ימים שהזכרנו שיוצא בזה ג"כ י"ח מצה. אבל אינימא דיש כרת בהנאה. י"ל דמרבה שותה משום דלא גרע מהנאה וכסברת התוס' בחולין שם. אבל במצה דבעי אכילה לא שייך למילף מהקישא וכמש"ל. ולזה בפסחים ל"ה שפיר פירש"י הטעם במצה משום דלא הוי כד"א משום דס"ל דהלכה כר"א בהא דכל לא תאכל אף הנאה במשמע. וא"כ הנאה בכרת או אף אי הלכה כחזקי' גם כן הנאה בכרת כמש"ל. ולזה פירש אליבא דהלכתא. אבל הש"ס דחולין ק"כ נקט טעמא דלחם עוני דא"ש לכ"ע כמש"ל. ואף דהמקשה אכתי לא ידע ריבויא דנפש. מ"מ נקיט המקשה טעם דאתי אף לפי המסקנא. וגם כיון דעכ"פ קתני שחייב אם גמעו. הרי מוכח שיש לתנא איזה ריבוי ע"ז. ותיקשי דנילף בהקישא. ולזה נקיט טעמא דלחם עוני דלא תיקשי וכמש"ל: