שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נט
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה יוסף אברהם נ"י מו"צ דק' אסטראווא
ע"ד שאלתו באשה שטבלה בנהר וחבירתה עומדת ע"ג וכשעלתה ראתה חבירתה שעלוקה שקורין פיאווקא דבוקה על יריכה והיא לא הרגישה. והפרישתה חבירתה ממנה בחוזק ויצא דם הרבה. ובלילה שמשה עם בעלה ולמחר מצאה דם הרבה על כתונתה. ונשאל כת"ר אם יכולה לתלות הדם במכת העלוקה. וכתב מעכ"ת שיש לתלות וכהא דריבדא דכוסילתא תוך ג' ימים. אכן נסתפק בגוף הטבילה דהעלוקה היא חציצה. ורק צידד דהא קיי"ל שטובלין בדבר שברייתו מן המים ועלוקה ברייתה מן המים. רק נסתפק לפמ"ש בגליון הרש"א דדבר שברייתו מן הרקק אין טובלין בו. א"כ אפשר עלוקה ג"כ ברייתה מרקק. ועוד צידד לומר שיעלה לה טבילה מפני שהמים מקדימין עכ"ד. ויפה התעורר מעכ"ת בכל צדדי הספק שיש להעיר בזה. והנני להודיעו דעתו בזה אך בקוצר מעוצם טרדותי:
א
והנה מצד שברייתו מן המים נראה פשוט דלא מהני והוי חציצה דלא עדיפא מכפור ושלג שבוודאי נעשה מן המים. ובכ"ז קיי"ל דבעינן שירסק עד שיהיו למים כמ"ש הש"ך בסי' ר"א ס"ק ע"א ובשו"ע א"ח סי' ק"ס סי"ב וע"ש במג"א ס"ק ט"ז. ובזה מיושב קושיית הב"י סי' ר"א והתוי"ט פ"ו דמקואות מ"ז ובפ"ב דידים מ"ב למה חוצץ דבר שברייתו מן המים. הא כשר כולו לעשות ממנו מקוה. ולפמ"ש א"ש דאינו כשר רק כשריסקו ונעשה מים. וכ"כ בהג"ה בא"ח סי' ק"ס ס"י דבדבר שברייתו מן המים טובלין דווקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ושוב ראיתי במג"א סי' קס"ב סקי"ז שכתב ג"כ בישוב קושיא הנ"ל כמש"ל. וכ"נ מפירש"י בזבחים כ"ב שפירש אהא דמטבילין בעינו של דג שנימוק שומן העין של דג בחורו ע"ש. משמע דדווקא כשנימוק: ונראה דאף רבינו שמריה דס"ל שטובלין בשלג כמות שהוא במרדכי ס"פ במה טומנין וכמ"ש בש"ע סי' ר"א. ס"ל דהיינו דווקא שלג שעכ"פ הוא לח וספוגי והאוחז בו מתלחלח. וגם מחום הגוף א"א שלא יפשר במשהו סביבות הגוף. אבל בריית המים כמו עלוקה שנכנסת בעומק קצת לגוף האדם. ודאי שחוצצת. דבעינן טבילה בדבר נוזלי ולא בגוש:
ב
ובאמת גוף הדבר צ"ע מנ"ל שטובלין בדבר גוש ומצטרף למקוה. הא מים כתיב. והרי בחולין ק"כ בעי קרא למשקה היוצא מהפרי אי הוי כפירי. ונראה דרק במשקה היוצא מהפרי בעי קרא משום שהעיקר הוא הפרי: וכשנשתנה למשקה שוב אינו יכול לשוב להעשות פרי. ובחלב ואינך משום דאכילה כתיב בהו כדאיתא בחולין ק"כ וע"ש בתוס'. אבל בדבר שברייתו מן המים. שפיר יכול לשוב ולהעשות מים. לזה הוי בכלל מים. אבל עדיין קשה דהא דגים א"א לעשות מהם מים ובכ"ז טובלין בהם כדאיתא בזבחים כ"ב. ודוחק לומר שזה דווקא בעינו של דג שנימוק כפירש"י שם. דנראה פשטות הש"ס דנקיט עינו של דג לפי שאפשר לטבול בו כמו במקוה. אבל אין שם שום לחלוחית של מים. משא"כ בדגים עכ"פ יש עליהם לחלוחית של מים אף להפוסקים דלא בעי ריסקו. והא דנקיט הש"ס בזבחים כ"ב יבחושים אדומים ולא נקט דגים. נראה הטעם משום שהיבחושים רגיל יותר שיהיו במקום הטבילה ושיתהפכו כל המים ליבחושים כשמתעפשים המים. אבל כולו דגים לא שכיח. ונראה דהנה המג"א כתב בסי' קס"ב סקי"ז דאף להפוסקים דבשלג לא בעינן ריסוק. מ"מ בדבר שברייתו מן המים מודה דבעינן ריסוק. וצריך להבין סברתו. ונראה שדעתו כמש"ל דבאמת הא בתורה מים כתיב. ורק שלג שדרכו לשוב ולהעשות מים הוי כמו מים. אכן יבחושים ודגים שאין סופן להיעשות מים. בעי ריסקן שיהא נוזליי כמים:
ג
ונראה ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות כ"א ע"א דאיתא שם אמר זעירי אר"א דם שבישלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. ל"ק כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר. ופירש"י דהדר להיות צלול כמות שהיה. הרי מפורש דהעיקר תלוי בזה שסופו להיות צלול כמו שהיה. ובחולין ק"כ פירש"י על הקפה את הדם שהקרישו על האור. והקשו התוס' דהא מוקמינן לה במנחות בהקפה בחמה. ובאור פטור. ונראה דהנה הש"ס מקשה שם בשלמא הקפה דם כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיב ביה והא לאו אכילה הוא. אר"ל א"ק נפש לרבות השותה. והנה קשה טובא נ"ל למימר דאחשביה וגם לשון הש"ס והא לאו אכילה הוא. הול"ל והא שתיה הוא. וכעין לשון הש"ס ביומא ע"ו ע"א שכר שתייה הוא וקרייה רחמנא ואכלת ועו"ק קושיית התוס' שם דהא קיי"ל שכל זכרא שתייה בכלל אכילה. והתוס' תירצו שם דזה דווקא במילי דשתייה ולא במידי דאכילה דממחי לה ושתי. ולענ"ד תירוצא צריך מובן דאדרבא משקה הבא מחמת אוכל מסתבר טפי לקראה אכילה. וכן מוכח בסוגיא דיומא ע"ו ושבועות כ"ב דמייתי ראיה דשתיה בכלל אכילה מדכתיב ואכלת וחשיב יין ושכר ומדחה דשתי ליה ע"י אניגרון והיינו מיא דסילקא ע"ש. ופירש"י בברכות ל"ה ע"ב וביומא ע"ו מים ששלקו בהם תרדין. והיינו המים לבדם בלא התרדין וכדאיתא לשון זה בברכות ל"ט ע"א ושם הכוונה המים לבדם וכדאיתא בפוסקים. ומה שפירש"י בשבועות כ"ג תבשיל של תרדין. הכוונה ג"כ על המים כן פירש"י בברכות ל"ט ג"כ. עכ"פ מבואר דכיון שהמים נתבשלו עם דבר מאכל ונבלע בהם הטעם של האוכל. שייך לקרוא זה אכילה יותר משתיית משקה גמור. וא"כ כ"ש באוכל שנמחה. ובנדה ל"ב כתבו התו' דקמ"ל דחלב מהותך שמיה חלב ואין לזה מובן לכאורה דבזה אין מתורץ כלל קושייתם על הש"ס. דמאי מקשה הא שתיה בכלל אכילה:
ד
ונראה ביאור הדברים דהנה התוס' הקשו בפסחים כ"ד ע"ב דכיון דמוקי הש"ס לברייתא במנחות כ"א בהקפה בחמה. א"כ למה חייב בהמחה חלב הא אוכל חלב חי פטור דהוי שלא כדרך אכילתן כדאיתא התם. ותרצו דלצדדין קתני והמחה איירי ע"י האור והוא דוחק. ונראה שעיקר קושיית הש"ס הוא בחולין דהוי שלא כדרך אכילתן. דחלב דרכו לאכלו ולא לשתותו. וכן בנבלת עוף טהור ואינך הכוונה כן הוא. (וכדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב שמשקה הבא מן אוכל מיקרי שלא כדרך אכילתו. ובחולין מדמה להו להדדי. וכבר האריכו בזה השער אפרים סי' ס"ט והח"צ סי' כ' ובפנ"י בפסק חדש ושאר אחרונים) וע"ז קאמר דהנפש מרבה שותה. ולזה כדמקשה קאמר בשלמא הקפה דם אף שדרכו בשתיה מ"מ הא אחשבה לאכילה. וכדתניא בתוספתא דטהרות פ"ב הובאה בירושלמי פ"ב דמע"ש ופ"ח דיומא דדם שקרש אינו אוכל עד שיחשוב עליו אלמא דמהני מחשבה לעשותו אוכל ודרכו בכך ול"א בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל גומע חלב הא לאו אכילה היא: ומשני נפש לרבות השותה. וא"כ אין הקושיא מצד דשתיה לאו בכלל אכילה רק מצד דלאו אכילה היא ומדוקדק לשון הש"ס בס"ד. וזהו כוונת התוס' בנדה ל"ב שהזכרנו דקמ"ל דחלב מהותך הוי חלב. ונראה לפ"ז דמרבה קרא שותה אף חלב חי. דרק בחתיכת חלב אין דרך לבשלו כשהוא חי אבל כשנימס ויהי למים אין חילוק בין חי למבושל:
ה
ולזה נראה דלהכי נקיט רש"י בחולין שם שהקפה הדם באור. דמקמי דידע דרשא דנפש לרבות שותה. א"כ הא דהמחה איירי ע"י האור. דאי בחלב חי א"כ למה מקשה מהא דמחוי הוי שלא כדרך אכילתו. תיפוק ליה דחלב חי הוי שלא כד"א. וע"כ איירי ע"י האור. והקפה דם איירי ג"כ ע"י האור. וס"ל דהעיקר תלוי אם דרך אכילתו בכך. ולא אם השינוי הוא באופן שישוב להיות כמקדם או לא. אכן כדמסיק דנפש לרבות שותה. שפיר איירי הא דהמחה אף בחמה כמש"ל דמתרבי בכל ענין מנפש. וא"כ ה"ה הקפה דם. דעיקר הא דחייב על דם קרוש ילפינן לה בירושלמי פ"ב דמע"ש ופ"ח דיומא ה"ג מדכתיב בקרא לשון אכילה גבי דם. וע"ש במפרשים שמסקנת הירושלמי דיליף לה מזה. ורק לגבי טומאה בעי מחשבה ע"ש שכן עיקר בפירוש הירושלמי (וע' במ"מ פ"ז מהמ"א הט"ז שכתב דלהכי אין לוקה על חוטי דם דדם הוי רק צלול ולא חוטים וקרומים. וקשה לכאורה דנימא דלהכי נקיט לשון אכילה בדם לרבות חוטים וקרומים. וצ"ל דטפי מסתבר דאתי לרבות דם קרוש. אבל בפשוטו נראה דשאני חוטים שהחוט לא נעשה מן דם ורק שכנוס ובלוע בו דם ודמי לטעם כעיקר שאינו לוקה. ולזה כ' הרמב"ם שם דהוי כחצי שיעור משום שאין כאן דם בעין ואין בו שיעור וממשות דם. וע' מל"מ פי"ג מה' שגגות בזה ואכמ"ל) ולזה כיון דחזינן דמרבה הכתוב מנפש אף דהוי שלא כד"א כל כך כמש"ל. א"כ ה"ה אכילה דכתיב גבי דם מרבה כשהקריש בחמה דהדר למילתיה ואף דהוי חי. אבל הקריש באור דלא הדר לא מרבינן דליכא קרא לזה. ומוקמינן במסתבר. ורק בדברי המקשה דסליק אדעתי' דקפיד קרא טובא על דרך אכילתו. מסתבר ליה טפי לאוקמא קרא בהקפה באור דהוי טפי דרך אכילה. ולמסקנא דחזינן דקרא מרבה שותה אף דלא הוי כ"כ דרך אכילתו. א"כ בדם מסתבר טפי לרבות הקפה בחמה דהדר ולא נשתנה כ"כ מברייתו: ו
ועפמ"ש מיושב קושיית התוס' בחולין ק"כ ד"ה אלא שהקשו דמאי פריך על המחה את החמץ דאכילה כתיב ביה. הלא מ"מ אסור בהנאה. והתוס' תרצו דאין כרת בהנאה. אבל כבר נתקשה המגיה במל"מ פ"ג מה' שגגות דמ"מ תיקשי למאי דס"ד דהתוס' בפסחים כ"א ע"ב דיש כרת בהנאה. והשעה"מ פ"א מהחו"מ נדחק בזה ויש לפלפל בדבריו ואכ"מ. אבל לפמ"ש א"ש דעיקר קרא דנפש איצטריך דלא נימא דהוי שלא כדרך אכילתן. ורש"י בפסחים ל"ה ע"א פירש באמת טעמא דאין יוצא י"ח מצה בהמחהו משום דהוי שלא כדרך אכילתן (ועי' מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת שנסתפק במ"ע אי בעי דרך אכילתן. ולא הביא פירש"י דהכא). ודקאמר הש"ס בחולין ק"כ הטעם משום דלא הוי לחם עוני. כבר כתבו התו' שם דהומ"ל משום דאכילה כתיב בה. ובאמת הוא דוחק גדול דל"ל להש"ס לחפש סברות אחרות. ונראה משום דאליבא דאמת בעינן להאי טעמא דכיון דגלי קרא נפש לחייב בחמץ א"כ ניליף מהיקישא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שיוצא בכה"ג י"ח מצה וכדילפינן כעין זה בפסחים ל"ה ע"א ושם ע"ב. ולזה איצטריך טעם דלחם עוני. ולפ"ז דברי רש"י בפסחים שם צ"ע. שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה הנו"ב במ"ת חי"ד סי' ל"ד ונדחק בזה ע"ש:
ז
ונראה סברת רש"י ותוס' דלענין שלא כד"א לא שייך לאקושי מצה לחמץ. דא"כ נקיש ג"כ דתיסגי במצה בהנאה כמו בחמץ. וע"כ צ"ל דאף שהתורה החמירה בחמץ בכ"ז במצה אכילה בעינן. וה"ה לענין זה. והנה התו' בפסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ כתבו דלר"א דס"ל כ"מ דכ' לא תאכלו אסור בהנאה א"כ גם בהנאה יתחייב כרת. ותירוצם לחלק בין אוכל לתאכלו דחוק. ולזה נראה יותר דבאמת אין ה"נ כמ"ש התוס' שם דהנאה בכרת. ומה שהקשו דלימא דהיינו דאיכא בין ר"א לחזקי'. י"ל דחדא נקיט. ועוי"ל דגם לחזקי' י"ל דגלי קרא דלא יאכל דכל אכילה דבחמץ איירי בהנאה וא"כ גם לדידיה הנאה בכרת. וכעין זה כ' התוס' בפסחים כ"ח ע"ב ד"ה וחד דלחזקיה גלי קרא דלא יאכל דאסור בהנאה תוך זמנו וה"ה דלפני זמנו ע"ש. וע' בחיבורי סי' כ"ד. והנה ריב"ל ור' יונתן ורב פפא בפסחים כ"ד מבואר דס"ל דאף לא יאכל לא משמע הנאה. ורק ילפי מקראי אחריני שם למיסר הנאה בשאר איסורים ע"ש. ולדידהו וודאי דאין כרת בהנאה כמובן. ונראה בדעת רש"י דלמ"ד דאין כרת בהנאה. כדמרבה מנפש את השותה שחייב כרת. ע"כ היינו משום דחשיב כאכילה גמורה. ולפ"ז יש ללמוד מזה בהקישא דשבעת ימים שהזכרנו שיוצא בזה ג"כ י"ח מצה. אבל אינימא דיש כרת בהנאה. י"ל דמרבה שותה משום דלא גרע מהנאה וכסברת התוס' בחולין שם. אבל במצה דבעי אכילה לא שייך למילף מהקישא וכמש"ל. ולזה בפסחים ל"ה שפיר פירש"י הטעם במצה משום דלא הוי כד"א משום דס"ל דהלכה כר"א בהא דכל לא תאכל אף הנאה במשמע. וא"כ הנאה בכרת או אף אי הלכה כחזקי' גם כן הנאה בכרת כמש"ל. ולזה פירש אליבא דהלכתא. אבל הש"ס דחולין ק"כ נקט טעמא דלחם עוני דא"ש לכ"ע כמש"ל. ואף דהמקשה אכתי לא ידע ריבויא דנפש. מ"מ נקיט המקשה טעם דאתי אף לפי המסקנא. וגם כיון דעכ"פ קתני שחייב אם גמעו. הרי מוכח שיש לתנא איזה ריבוי ע"ז. ותיקשי דנילף בהקישא. ולזה נקיט טעמא דלחם עוני דלא תיקשי וכמש"ל:
ח
ועוי"ל דכיון דר"ל משני לה נפש לרבות השותה. ור"ל ס"ל כחזקי' בחולין קט"ו. דיליף שם איסור הנאה בב"ח מבשל מבושל. ומקשה ר"י כעורה זו ששנה רבי דיליף מלא תאכלנו ומדחה דמ"מ לא נדע איסור הנאה ע"ש. הרי מפורש דס"ל דלא תאכלנו לא משמע הנאה והיינו כחזקי'. ולחזקי' אין כרת בהנאה. וא"כ מרבה שותה דליהוי כאכילה. ולזה הוצרך הש"ס לומר הטעם משום לחם עוני וכמש"ל. ולפמש"ל דגם לחזקי' יש כרת בהנאה י"ל דרש"י פירש בפסחים ל"ה דקאי שם אליבא דר"ל. ור"ל ס"ל כחזקי' כנ"ל. דלריב"ל ור"י ור"פ דילפי בפסחים איסור הנאה מקראי אחריני באם אינו ענין לכל איסורים שבתורה. א"כ גם בב"ח בכלל. וא"כ כיון דס"ל כחזקיה ס"ל דיש כרת בהנאה. לזה שפיר פירש"י הטעם במצה משום שאינו דרך אכילה. ושותה נתרבה משום הנאה כנ"ל. ואף דמקשה שם לר"פ ור"פ יליף לה בדף כ"ד באא"ע. מ"מ גם ר"פ איירי שם אליבא דר"ל ע"ש. אבל סוגיא דחולין נקטא טעמא דא"ש לכ"ע כנ"ל. ואקצר:
ט
ועכ"פ שמענו דהיכא דנשתנה באופן דהדר לברייתו. לא הוי שינוי ושמו עליו. והיכא דלא הדר לא הוי שמו עליו. וכעין זה קיי"ל בב"ק ס"ו גבי גזל דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וה"ה הכא במים אף לדעת הסוברים דשלג מותר לטבול בו בלי ריסוק. היינו משום שחוזר לברייתו ושם מים עליו. אבל דבר שברייתו מן המים כגון יבחושים ודגים שאין חוזר לברייתו. בעי ריסוק דאין שם מים עליהם. ומב"ק ס"ו אין ראיה כ"כ לנ"ד כמובן. ושם מהני שינוי השם ע"ש:
ולכאורה קשה לפ"ז מאי קאמר הש"ס בחולין ק"כ דמשקה היוצא מחדש ושביעית ילפינן מנבילה וחלב ואינך. דשאני בחלב ונבילה שאף שהמחהו בכ"ז הדר לברייתו שיקרש ויהי דבר גוש וכדרך כל דבר שמן שחוזר ונקרש. ואף ציר ורוטב ג"כ נקפא ונקרש. אבל משקה של פירות אינו חוזר להיות פרי. אבל באמת בלא"ה יש חילוק דבחלב ונבילה הוא גוף האיסור שנמחה משא"כ בפירות חדש ושביעית וכמ"ש התוס' שם ק"כ ע"ב ד"ה היכא. וכבר האריכו האחרונים בענין זה וביחוד הפנ"י בפסק חדש. ולבאר שיטה זו צריך אריכות גדול ואכ"מ:
י
ויש לדון בזה מדברי הר"ן ס"פ אין מעמידין והרא"ש פ' שלשה שאכלו סי' ל"ה לענין רגלי הדבורים שנשתנו לדבש והמוסק שנעשה מדם דאזלינן בתר השתא. אלמא דכל דבר שנשתנה דאזלינן בתר השתא. וא"כ תיקשי למה במים שנשתנו לשלג ולדגים ויבחושין אזלינן בתר מעיקרא. וע' מג"א סי' רט"ז סק"ג שהקשה ע"ז מבכורות ו' דבעי הש"ס לאסור חלב משום דדם נעכר ונעשה חלב. אלמא דאזלינן בתר מעיקרא. וכבר כתב שם הגר"א שהר"ן ישב זה משום שבנתיים מסריח ונעשה כעפר ע"ש. וא"כ בנ"ד א"ש דאזלינן בתר מעיקרא דהוו מים. ולעיל סי' ל"ח הארכתי בענין זה הרבה בס"ד ובסוגיא דבכורות הנ"ל ואכ"מ:
עכ"פ נראה לדינא דדבר שברייתו מן המים אם טבלו בו לא עלתה לו טבילה עד שיתרסק ויהי לדבר נוזליי. שוב ראיתי בנו"ב מ"ת חא"ח סי' נ"ז שכתב ג"כ לענין מלח וכפור שאף שחשוב כמים מ"מ אין טובלים בו עד שימס ויהי למים דהא ורחצו במים כתיב. ורק בשלג יש פוסקים שטובלים בו כמות שהוא מפני שהוא לח יעו"ש. והיינו כמש"ל בס"ד. ומכ"ש לענין יבחושים ודגים שאין סופו לחזור למים כנ"ל וזה ברור בס"ד:
יא
ובסוטה ט"ו ע"ב איתא דבעי בסוטה כלי חרס חדשה דברי ר' ישמעאל ויליף לה כלי כלי ממצורע. ובמצורע יליף דומיא דמים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה. וה"ה דבעינן בסוטה מים חיים לר"י. ופריך מה למצורע שטעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת אמר רבה א"ק בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר. אמר רבא ל"ש שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פסול דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה. בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו כיון דאידחו אידחו או כיון דהדור הדור ופשיט מעץ ארז שהפשיל בו קופתו דפסיל ר"א אף דהדר ומפשיט ומשני דאיקלוף איקלופי. והנה לכאורה קשה מסוגיא זו דמשמע שסתם מים בעינן שלא נשתנה מראיהן כלל וכ"ש גופן. וא"כ למה במקוה כשר כשנשתנה ליבחושין ודגים. והפמ"ג באו"ח במשבצות סי' ק"ס סקי"א הקשה למה כשר ביבחושין דהא נשתנה מראיתו. וצ"ל דקושייתו לדעת הטור דפסיל לנט"י אף בנשתנה מחמת עצמן. אבל לדעת הפוסקים דכשר לק"מ כמובן. אכן לפמ"ש דאיירי שנתרסק ונעשה מים א"ש. ואף דמיבעי ליה לרבא בסוטה שם היכא דנדחה ושוב הדר לכמו שהיה מקודם. היינו רק התם גבי מצוה שיש דיחוי אצל מצות ושייך לומר כיון דאידחי אידחי. משא"כ גבי מקוה. וכמ"ש התוס' בנדה ס"ו וקדושין כ"ה דלהכי ל"צ לכתחילה ביאת מים בבית הסתרים משום דלאו מצוה היא ע"ש. ועפמ"ש יש ליישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה דמהני החזרה לכבשן. והקשה הכ"מ דהא הוי איבעיא דלא איפשיטא. והמל"מ כתב שם דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' שם דזה הוי רק דרבנן. והוא דוחק דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי דהא דנתאכמו פניו הוא דרבנן. והרמב"ם כלל זה יחד עם הא דלא נעשתה מלאכה ע"ש. הרי מוכח דס"ל דהוי דאורייתא כמו נעשתה בו מלאכה. אבל לפמ"ש י"ל דס"ל דכיון דקיי"ל במקוה שכשר כל שברייתו מן המים כשנתרסק ונעשה כמים הרי מבואר דאמרינן במים כיון דהדר הדר. וכלי מדמה למים. ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואפשר לומר דרבא מיבע"ל שם לר' ישמעאל דאיירי בה בסוגיא שם. ור"י לטעמיה דס"ל ברפ"ז דמקואות ששלג אינו מצטרף למקוה וכ"ש דבר שברייתו מן המים. והיינו אף כשנתרסק ונעשה מים להפוסקים דס"ל דבשלג בעי ריסוק ע' מרדכי ס"פ במה טומנין. ועח"ס חי"ד סי' ר"א וסי' רי"ג בזה. וא"כ ס"ל דבמים כה"ג פסול. אך הספק של רבא הוא דאפשר שכיון שהחזירו לכבשן הו"ל כמי שבאו פנים חדשות לכאן וכמ"ש התוס' בזבחים צ"ו ע"א. ומיושב קושיית התוס' שם ד"ה אלא שהקשו מאי מיבע"ל הכא הא פנים חדשות באו לכאן. ולפמ"ש א"ש דמ"מ מיבע"ל דאפשר נילף ממים שפסול בכה"ג. ועכ"פ לדידן דמכשרינן בשלג ודברים שברייתם מן המים כשנתרסקו. ממילא שפיר הכא ג"כ מהני החזרה לכבשן. ולזה פסק הרמב"ם דמהני. ועוד יש לדון דהוי תרי ספיקי דהא דיש דיחוי אצל מצות ג"כ ספיקא הוא בע"ז מ"ז ע"א ואכמ"ל בזה. וגם י"ל דהא דנראה ונדחה איפשוט בסוכה ל"ג בדבר שבידו ע"ש בתו' ובתו' בסוטה שם ד"ה נתאכמו ובחיבורי ח"א סי' ל' ואכמ"ל בזה:
יב
ובאמת צ"ע טובא להסוברים שטובלים בשלג כמו שהוא הא אמרינן הכא דמים מיקרי שלא נשתנה. וצ"ל כמש"ל דכיון שהשלג ישוב ממילא להיות מים לא מיקרי שינוי כלל. ועוי"ל דס"ל דדבר שדרכו בכך לא מיקרי שינוי כלל. וכהא דבכורות ו' ע"ב דמבואר דכיון שדם נעכר ונעשה חלב הוי כדם כיון שדרכו בכך. ומיושב בזה קושיית המג"א סי' רט"ז מהך דבכורות על הא דדבש יעו"ש. דשאני גבי דבש שאין דרכו בכך. שוב ראיתי שכתב כעין סברא זו המקור חיים סי' תס"ז סק"ד ואקצר:
יג
ולענין מש"ל דהרמב"ם ס"ל דנתאכמו הוי מה"ת לפ"ז תיקשי קושיות התוס' בסוטה ד"ה ומה דהא מי מקוה שנשתנו מראיהן מחמת מי צבע כשר. וגם דהא בע"ז ל"ז ע"ב מסקינן דלא ילפינן מה מים שלא נשתנו. ונראה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מה' סוטה שהכלי נראה כבלוי מרוב ימים. ולא הזכיר שנתאכמו. ורש"י בסוטה פירש שנתאכמו ע"י האור. וא"כ הו"ל להרמב"ם להזכיר בפירוש דין זה. ונראה דעת הרמב"ם דבאמת אם נתאכם ע"י האור אין ללמוד ממים. דמים ע"י האור לא מיקרי נשתנו כלל דמ"מ שם מים עליהם. ובע"ז ל"ז דקאמרינן נשתנו מברייתן ע"י האור. היינו בגוונא שאפשר כגון שנתבשלו עם עוד איזה דבר מאכל וכדומה. וגם י"ל דזה הוי כבר בכלל נעשה מלאכה דיליף לה מקודם שפסול בכלי חרס לסוטה. ורק הרמב"ם מפרש שהושחר החרס מעצמו מרוב ימים וכדומה ולא בשביל סיבה חיצונית. ובירושלמי קרי לה מפוחם משמע מזה שנעשה ע"י האור מלשון פחם. וצ"ל דכל שחור קרוי כך. וכן בירושלמי פ"ק דתענית ה"ו ובב"ר פל"ו איתא יצא חם מפוחם. אף שלא היה מחמת האור. ובלא"ה יש לפלפל בדברי הירושלמי דסוטה כי שם לא הזכיר חזרה לכבשן. אך אכ"מ. ולזה יליף ממים שלא נשתנו לפי שמים אין להם מראה מיוחד וכל המראות כשירין בהם ואיקרו מים. וא"כ אין בהם שינוי. אבל שינוי מראה שע"י דבר אחר כמו מי צבע והדחת כלים לא מיקרי שינוי כלל. כיון שאינו פועל על עצמות המים ע' בתוי"ט פ"ז דמקואות פ"ג. משא"כ ביין ומוהל שזה מתערב בעצם המים ופועל בעצמות מי המקוה. ולפמ"ש הטוש"ע בא"ח ר"ס ק"ס דמים שנשתנו מראיהם פסולים יש לפלפל מסוגיא זו. וע"ש בט"ז ומג"א ושאר אחרונים. וברמב"ם פ"ה מה' ב"מ הי"ב כתב במי כיור שלא ישתנו מראיהן ע"ש. והטעם הובא בב"י או"ח ר"ס ק"ס בשם הרא"ה דיליף לה ממים יתירא ע"ש ולפ"ז מיושב קושיית התוס' דסוטה הנ"ל דבכיור באמת פסול שינוי מראה דחמיר ממקוה. וההכרח לקצר. וקושיית התו' מע"ז ל"ז לענ"ד לק"מ דשם דמסיק דאסמכתא בעלמא לא משום דלא ס"ל דרשא דמה מים. רק דלא ס"ל דקרא דאוכל בכסף אתי ללמוד. על בישולי נכרים. אבל בעלמא וודאי דרשינן דרש זה. שוב ראיתי בברכי יוסף סי' ק"ס שהאריך בענין זה וכתב ליישב קושיית התו' ע"פ דברי הרמב"ם דבכיור פסול שינוי. וגם דחה קושייתם מע"ז כמשכ"ל בס"ד וע"ש שהאריך בזה ואכמ"ל:
יד
ובגוף קושיית התוס' בסוטה שהקשו דהא מי כיור כשירים ממי מקוה. ומי מקוה כשירים בשינוי מראה. לענ"ד צ"ע. וכן פירש"י שפירש שם דיליף כלי חרס ממים שבסוטה ג"כ צ"ע טובא. דהא כיון דדרשינן מבכלי חרס דהיינו ככלי חרס הכתוב במצורע. א"כ בעי ממש ככלי חרס שבמצורע. ובמצורע שפיר דרשינן מה מים שלא נשתנו דשם בעינן מים חיים. וא"כ ממילא ילפינן ממצורע לסוטה דבעי כלי חרס שלא נשתנה. ולא הבנתי למה לרש"י לפרש דילפינן ממים שבסוטה. וקושיית התוס' נראה ג"כ שיסודה רק על זה שהלימוד הוא ממים של סוטה יעו"ש בלשונם להדיא. וזה צ"ע לענ"ד דהא זה נלמד ממים חיים שבמצורע כנ"ל. ולפ"ז מוכרח דעת הרמב"ם דהא דנתאכמו הוי פסול דאורייתא. ואקצר. וגוף דברי התו' צע"ק דמנ"ל דבמים חיים פוסל שינוי מראה. וצ"ל דמפרשי כרש"י דנשתנה מחמת דבר אחר דנתאכמו באור. ומפורש בפ"ח דפרה מי"א דנשתנה מחמת דבר אחר לא הוי מים חיים. ולפ"ז צ"ל דגם להרמב"ם איירי שנתאכמו מחמת האור. ומ"ש שנראה בלוי מרוב ימים. היינו משום דס"ל דלאו דווקא מחמת האור רק מאיזה דבר שהוא הוי שינוי כיון דלא הוי מחמת עצמו. וע' ברכי יוסף סי' ק"ס באורך בענין זה. ויש לפלפל הרבה בענין זה. אך אין הפנאי מסכים וגם כי אכ"מ:
טו
ועיין מל"מ פ"ג מה' סוטה שתמה על הכ"מ שכתב דהרמב"ם פוסק כר' ישמעאל דהא למאי דמסיק דיליף מבכלי חרס א"כ א"ש אף לרבנן. וכ"כ התוי"ט פ"ב דסוטה ג"כ ע"ש. ולענ"ד צדקו דברי הכ"מ דא"כ ניליף מים דבסוטה מכלי חרס מה כלי שלא נעשה בו מלאכה. וכמו דיליף כלי ממים לענין שלא נשתנה וכפירש"י שם דיליף ממים דסוטה. ובאמת נראה דאף ר"י דס"ל דמי כיור הוי מי מעין. ג"כ יליף מבכלי חרס. דהא הלימוד ממצורע מדחה הש"ס מה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו'. והיינו משום דהג"ש אינו מופנה כלל. וע' במל"מ שם בזה. וע"כ צ"ל דיליף דבעי חדשה מבכלי חרס כדרבה. והדר יליף מים מכלי חרס דבעי שלא נעשתה מלאכה. ושפיר הקשה הכ"מ. וראיתי בתוס' רעק"א במשניות שהקשה דנימא בכלי ול"ל בכלי חרס. ולענ"ד פשוט דהו"א דקאי על כלי שרת דאיירי בהו מעיקרא בפ' במדבר. ולא נצטרך לומר דקאי על כלי חרס דבפ' מצורע. וגם דכתיב מעיקרא מים קדושים ודרשינן בספרי שקדושים בכלי ע"ש. וראיתי בתפארת ירושלים שכתב דהו"א דקאי על כלי שבפ' שמיני. ובמחכ"ת ז"א דהא פ' מצורע סמוך יותר לפ' נשא ששם אמורה פ' סוטה:
טז
והנראה בישוב קושיית הכ"מ על הרמב"ם דס"ל דפלוגתא דר"י ורבנן במי כיור אין מקורה מהכא. רק פליגי באיזה דרש בפרשת מי כיור או בהל"מ. ומייתי לה הכא דממילא לרבנן לא שייך להקיש בסוטה כלי למים. כיון דלא בעי במי כיור מים חיים. ובסוטה כתיב מים קדושים ודרשו בספרי דהיינו מי כיור. ולפ"ז י"ל דאף דדרשינן בכלי חרס דקאי על כלי שלא נעשה בו מלאכה דומיא דמצורע מ"מ לא שייך להקיש בסוטה המים לכלי כיון דכתיב להדיא מים קדושים. ומבואר הכוונה על מי כיור. והיינו כדין מי כיור שכשרים לרבנן בכל המימות. ושם יש איזה דרש לרבות כל המימות:
יז
ואפשר לומר שזה תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש ביומא ל"ב דהנה איתא בפסחים ק"ט במים במי מקוה. ופירש"י שם ובחגיגה י"א מדכתיב בפתח קאי על מים ידועים וממעט שאובין. והקשו התוס' בחגיגה דזה ממעיט ממעין ובור ותירוצם דחוק. ובעירובין ד'. פירש"י דאתי לאורויי דל"צ מים חיים. וקשה דא"כ ל"ל לכתוב במים בבעל קרי דכבר למדה בתו"כ פ' מצורע דרק גבי זב בעי מים חיים. וגם מה לימוד הוא זה. דהא י"ל דגלי קרא בזה וה"ה בכל מקום דכתיב מים בעי מים חיים. והעיקר נלע"ד כפירש"י דפסחים. וקאי על קרא דמעין ובור דיליף שם בתו"כ דמרבה כל מימות יעו"ש וממעט שאובין. ומצאתי שכ"כ הרמ"ל בהתורה והמצוה פ' מצורע ע"ש. והנה בפ' אחרי כתיב ורחץ בשרו במים במקום קדוש. ופליגי רבי וראב"ש ביומא ל"ב אי קאי על קידוש או על טבילה. והנה אי קאי על קידוש. א"כ נדרוש במים ג"כ במים הידועים וקאי על קרא דמעין ובור. ומבואר שכשר לקידוש כל מימות. ואינימא דקאי על טבילה. א"כ כיון דבקידוש כתיב מים לחוד בפ' תשא. י"ל דבעי מים חיים. ואף דבפ' פקודי כתיב במים. זה י"ל דקאי על המים שנזכרו שם קודם שנתנו בכיור. אבל בפ' אחרי לא נזכרו כלל מי כיור. ויש להאריך בזה וגם לבאר דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' עבודת יה"כ דקאי האי קרא על טבילה ואח"כ בפ"ג כתבו על שניהם דבעו קידוש וטבילה במקום קדוש. ונראה דבעי קרא לקידוש במקום קדוש דהו"א כיון דקידושים דכה"ג ביה"כ קילי טפי שאינו מחלל עבודה כמ"ש הרמב"ם שם ובפ"ה מה' ב"מ. הו"א דקילי ג"כ דסגי שיקדש בחוץ. לזה בעי קרא. ולראב"ש דיליף לה מהיקישא לקידוש ביומא שם. י"ל דכיון דיליף שם קידוש מקו"ח ע"ש. א"כ פשוט דבעי קידוש כמו קידוש כל הכהנים דבעי שיהא בפנים כדאיתא בזבחים כ' ע"ב. וקשה דלפ"ז ניליף ג"כ שיחלל עבודה בכה"ג מקו"ח. אך ז"א דזה נלמד מקרא בזבחים י"ט ע"ב שאינו מעכב ע"ש. ובאשר אכ"מ אקצר: