שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נח
הנה בש"ע סי' קצ"ח סל"ו וסי' ר"א סעיף ס"ו קיי"ל שצריך שיהו מי המקוה גבוהים ממעל לטיבורה כזרת. וכתב הלבושי שרד והובא בפ"ת שם ג"כ דהיינו ח' גודלים או י"ב גודלים כידוע שיש זרת שהוא שליש אמה ויש שהוא חצי אמה. וכתב הלב"ש להחמיר בזה דהא לדעת הש"ך ס"ק מ"ט לא עלתה טבילה אם שחתה יותר מדאי. ואם אין המים כשיעור הנ"ל צריכה לשחות יותר מדאי וכמ"ש הרשב"א בתשובה שממנו מקור דין זה והובא בב"י שם. והנה העולם אין נזהרים בזה השיעור. וגם כי הוא בלתי אפשר דהא יש נשים גבוהות בקומה. ואם נעשה המקוה שיהיו המים זרת מעל לטבור לנשים בעלות קומה א"כ יהי לנשים שפלות הקומה ממעל לראשן. ולא יוכלו לטבול כראוי מצד שיפחדו לטבול וכידוע טבע האדם לפחוד כשהמים גבוהים יותר מקומתו. וקיי"ל בנדה ס"ז ובש"ע סי' קצ"ח סל"ג דהיכא שמפחדת אסור לטבול. ואף שאפשר לעשות מדריגות רחבות במקוה והקטנות בקומה יעמדו על המדריגה. בכ"ז הוא דבר קשה לצמצם. וגם כי אנו רואין שאין מדקדקים בזה כ"כ וחלילה לומר על עם קדוש שמזלזלין בטבילה ח"ו. והלב"ש שם כתב שאם אין במקוה שיעור זה תשכיב א"ע במקוה כעין דף. ולענ"ד דבר זה קשה למוסרו לנשים. כי צריך שתשכב על קרקע המקוה דווקא. ואין מועיל שתשכיב עצמה באלכסון באמצע המים כי בזה קרוב שתבוא לידי מכשול. שוב מצאתי שכ"כ הלבושי שרד בחידושיו לה' נדה ס"ק ר"א שבאמצע המים א"א שתשכיב א"ע. וצריך שתשכיב על הקרקע. ולענ"ד גם ע"ז קשה לסמוך לכתחילה. וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתי"ח להדיא שיש לחוש שמא לא תשתטח כראוי על קרקע המקוה. וראיתי בלבש"ר שם סק"כ שנסתפק בשיעור זרת הנזכר ברשב"א בזה אם הוא טפח או שליש אמה או חצי אמה ועשה פשרה שם שיהיו עשרה גודלין. והנה פשרתו תמוה דאטו ספק ממון הוא שבספק אמרינן שיחלוקו. אבל באמת במחכ"ת לא ראה תשובת הרשב"א סי' תתק"י שמבואר להדיא דזרת הוי שני טפחים ומחצה. והיינו עשרה גודלים. וקורא אני על הלבש"ר מאמרם חכם עדיף מנביא שכיון לשיעור י' גודלים אף שטעמו תמוה כנ"ל: והחכ"א כתב להלכה שצריך שלש טפחים מעל הטבור. ולא ראה דברי הרשב"א הנ"ל:
ולזה כדי ללמד זכות על אשר לא נהגו לדקדק בשיעור זה בצמצום. נלע"ד דבאמת הא כבר הקשה הט"ז בסי' קצ"ח ס"ק ל"ח למה לדעת הי"א לא עלתה טבילה אם שחתה ביותר בשביל שמתקמט הבשר. הלא המים מקדימים לתוך הקמטים. ותירץ שהחשש הוא שמא יתהוו הקמטים בבשר קודם שנכנס למים. ואח"כ לא יכנסו המים לקמטים לפי שנדבקו בחוזק ולזה כתב הט"ז שאם תכניס א"ע מקודם במים עד צוארה. שוב אין חשש אם תשחה ביותר קצת. ולכאורה קשה דהא לעולם כשטובלת היא מכנסת מקודם גופה עד הצואר ואח"כ ראשה. וא"כ היכי משכחת לה הא דלא עלתה לה טבילה אם שחתה ביותר לדעת הי"א. וצ"ל דאיירי כגון שבשעה שטבלה לא השפילה א"ע לתוך המים כדרך גדילתה ועמידתה רק כפפה ראשה וגופה ושחתה לפניה על פני המים. ועי"ז אפשר שיתהוו קמטים למעלה מן המים קודם שיגיעו המים לתוכם. אבל אם היא משפלת א"ע לתוך המים כמו שהיא עומדת. רק ראשה כופפת מעט. אז נעשים הקמטים בחלק הגוף שכבר מכוסה במים וכמובן. ושפיר עלתה לה טבילה אף אם אין במים השיעור שקצב הרשב"א. ואף שהש"ך בנה"כ כתב דהכא לא שייך לומר שהמים מקדימין לפי שהקמטים מתדבקים בחוזק ואין חיבור למים שבתוכם עם מי המקוה. מ"מ כבר בארנו בס"ד בסי' ס"א שהעיקר לענ"ד כהט"ז דאף שדבוק בחוזק מ"מ מועיל מה שהמים מקדימין. והנה הט"ז כתב שראוי ונכון להנהיג כן שהנשים יכניסו מקודם גופם עד הצואר כדי שאף אם ישחו ביותר מ"מ לא יהי חשש בטבילתם. כי באמת אף שיהי שיעור המים כדעת הרשב"א בכ"ז אפשר שתשחה יותר מדאי בכריעה פתאומית. ולפי מה שבארנו שכוונתו רק שלא יטבלו בכפיפת הגוף והשכבת חלק גוף שממעל למים. רק בהשפלת הגוף וכפיפת הראש והעורף. וכן הוא אופן הטבילה אצלינו. א"כ שוב אין חשש אף אם יהיו המים פחותים מזרת ממעל לטבור וכנ"ל. וכ"כ הסד"ט להדיא בסי' קצ"ח ס"ק ע"ג שאם אין במי המקוה כשיעור זרת ממעל לטבור יש לסמוך על הט"ז דסגי במה שתכניס מקודם במים את גופה עד צוארה. ולפלא על הלבש"ר שהחמיר בדבר כ"כ ולא הזכיר דעת הט"ז בזה וכתב שאם אין במים שיעור הנ"ל תטבול בהשכבת גופה. וכבר הזכרנו שכתב הרשב"א שבאופן כזה יש חשש גדול. ובפרט היכא שהמים מרובים שטבע המים להגביה הגוף. ולא תוכל להשכיב א"ע על הקרקע כראוי. וגוף הדבר הוא חומרא דהא העיקר הוא כהפוסקים דס"ל שאף אם שחתה ביותר עלתה לה טבילה. וכ"נ דעת הש"ע סי' קצ"ח סל"ה וכ"כ הסד"ט ס"ק ע"ו שם. ובפרט דהא הרבה ראשונים ס"ל דכל הנהו הלכות דבנדה דף ס"ז הם רק לטהרות וכבר כתב הש"ך סקי"ג שבמקום דלא אפשר יש לסמוך על שיטה זו. ואף להיש מי האומר שהובא בש"ע דלא עלתה לה טבילה. מ"מ הא דעת הט"ז שם דהיכא שהמים מקדימים וכגון היכא שהכניסה מקודם גופה למים עד צוארה כ"ע מודו דעלתה לה טבילה. וגוף שיטה זו דלא עלתה לה טבילה צ"ע טובא דהא איתא בתוספתא בפ"ח דמקואות והובא להלכה ברמב"ם ובש"ע סי' ר"א סעיף ס"א הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו המים דרך כולו עלתה לו טבילה. ואף שהב"י הביא לפרש שצריך לבדוק. מ"מ הא חזינן שמועיל בדיקה. והגר"א בסי' קצ"ח ס"ק מ"ב הביא ראיה מתוספתא זו דסגי אף אם המים מרודדים יעו"ש: אכן לפמש"ל בסימן ס"א לישב קושית הט"ז דמ"מ לענין בית הסתרים אין מועיל סברא זו שהמים מקדימין לפי ששם לא יבואו המים ורק שצריך שיהא ראוי לביאת מים. וע"י מה שיתהוו לא יהא הביה"ס ראוי לביאת מים כלל יעו"ש. א"כ הדר קושיא לדוכתא על מה שאין מדקדקים בשיעור המים וכנ"ל. ואף שהרשב"א בתשובה כתב שע"י שתשחה ביותר יתהוו קמטים בבטנה וירכותיה. צ"ל כוונתו דבבטנה קאי על הטבור ששם הוי ג"כ בית הסתרים וירכותיה קאי על מקום דיבוקן וכמ"ש הפוסקים בזה דזה הוי ביה"ס ועב"י סי' קצ"ח שהביא לשונות הראשונים בזה. ולפ"ז אין מועיל כלל מה שתכניס א"ע במים עד צוארה. דמ"מ יש לחוש שהביה"ס יתהוה באופן שלא יהא ראוי לביאת מים. ובביה"ס אין המים מקדימין:
אבל באמת נלע"ד שאין השיעור דזרת ממעל לטבור לעיכובא כלל. דצ"ל דהרשב"א איירי הכא בזרת שהוא רק טפח וכדעת הבית הלל בלשון זרת והובא בלבושי שרד בה' נדה סק"ר. ואף שכתב הרשב"א בתשובה בח"ב סי' רכ"ד שצריך שיהיו המים עד חצי החזה. י"ל דהיינו משום ששיעור זרת כתב הרשב"א שהוא על צד הפחות. ועל צד ההידור והחומרא צריך שיהא עד חצי החזה. וכן מוכח מדאמרינן בנדה דף ס"ז שהאיש נראה כמוסק זתים. ומייתי לה שם דהיינו לענין טבילה דרך גדילתו. ופירש"י שם שלענין בית הערוה צריך לשוח כמי שמלקט זתים על הארץ ע"ש. הרי שצריך לשוח הרבה בעת טבילתו. ואף אם יהיו המים רק עד הטבור. ג"כ לא יצטרך לשוח יותר מכפי ששוחה בעת שמלקט פירות מהקרקע. ואף ששאר ראשונים מפרשים הא דכמוסק זתים דקאי לענין בית השחי בשעה שמלקט זתים מהאילן. מ"מ בגוף דין זה שרשאי לכוף ולשחות כ"כ בעת טבילתו לא מצינו דפליגי על רש"י. ואי לא ס"ל דין זה הו"ל להוכיח מזה שאין הפירוש כדבריו. וכן איתא שם שהאשה נראית כמניקה את בנה. וכתבו התו' שם בד"ה פתחה שהוא לענין הגבהת הדד מעל החזה. ורש"י פי' דקאי לענין בית הערוה. ומוכח מזה ג"כ שכופפת א"ע הרבה עד שנפתח קצת בית הערוה. ואף לפי' התוס' מוכח ג"כ שכופפת א"ע למטה ממקום דדים. וזה הוא פחות משיעור חצי אמה ממעל לטבור כמובן. וגם כיון שאנו רואים שהתו' קורים חזה את המקום שתחת הדדים. א"כ חצי החזה יעלה ג"כ פחות משיעור חצי אמה ממעל לטבור:
ועוד דהא הי"א דלא עלתה טבילה הוא התשב"ץ בשם הראב"ד שהובא בב"י. והוא בתשב"ץ ח"א סי' י"ז. ושם כתב דסגי שיהא גובה המים מעט יותר מאמה ומחצה לפי שהנשים הם קצרות יותר מהאנשים. והשיעור השוה לכל בנ"א הוא שיהיו במקוה יותר מחצי קומתו עד קרוב לשני שלישי קומתו. וכתב שם ששיעור זה הוא קרוב לשיעור הרשב"א זרת ממעל להטבור ושדעתו מכוונת לדעת הרשב"א ע"ש. ובאמת יש הפרש גדול כי ידוע אשר אמה וחצי גובה או קרוב לשני שלישי קומת האדם הוא פחות מכפי עשרה גודלים ממעל לטבור. וע"כ צ"ל ששיעור הרשב"א אינו בדווקא. ורק על צד הקירוב ובערך. וכ"נ מהתשב"ץ שכתב שכשרה המקוה כשגבוהה יותר מאמה וחצי. אף שבודאי יש קצת נשים גבוהות הקומה. והו"ל לפרש שהם לא יטבלו עד שיוסיפו עבורם מים בגובה. וע"כ צ"ל שאין השיעור בצמצום ובדווקא. ורק ע"צ הקירוב וכנ"ל:
ובאמת הוא דבר קשה לכוין השיעור כי לא כל הנשים שוות בקומה. ואם יהיו המים יותר מהשיעור. אזי יש לחוש שתזקוף ביותר דג"כ לדעת הי"א לא עלתה טבילה ואף שאנו מצוים לה שתשחה קצת. מ"מ א"א להעומדת עליה לראות איך היא שוחה תחת המים וגם כי כשהמים עד צואר האשה אזי ע"כ רוב המים מגביהים קצת גופה. וא"א לה לעמוד על הקרקע בעת טבילתה כראוי ובאופן כזה לא תטבול כראוי וכמש"ל וכמ"ש ג"כ הלבש"ר ס"ק ר"א. ואף דאמר רב יוסף ביומא ע"ח שצריך שתעמוד האשה עד צוארה במים ומשמע דשרי בכה"ג י"ל דבאמת להכי דחי הש"ס שם דלית הילכתא כוותיה. ולעשות מדריגות בתוך המקוה שיעמדו עליהם הנשים הקצרות. איזה מספר המדרגות אשר נעשה שם כי לא כל הקומות שוות. וגם כי צריך שתהא רוחב המדרגה ד' טפחים כדקיי"ל בסי' קצ"ח. ואיפוא נמצא מקוה רחבה כזו שיוכלו לעשות בה שנים או שלשה מדריגות רחבות כאלה. וע"כ צ"ל שהשיעור הלז אינו לעיכובא רק על צד הקירוב וכנ"ל:
אכן לכתחילה בודאי צריך לעשות כשיעור הנזכר ברשב"א ובשו"ע שיהא זרת היינו ב' טפחים וחצי ממעל לטבור וחלילה להקל בזה. וכן לעשות מדרגה אחת למטה רחבה ד' טפחים שהנשים הקצרות יעמדו עליה. ועובי המדריגה יהא בערך ב' או ג' גודלים. ויש נשים קצרות ביותר אשר להן יעלו המים מעל לראשן. ומצד שמפחדות ליכנס במים עמוקים הדרך שהאשה העומדת עליהן מחזקת אותן בידיהם. ולזה צריך להזהיר האשה המשגחת ע"ז שתזהיר אותן הנשים שישוחו קצת במים אף דבלא"ה המים מעל לראשן כדי שיהיו הביה"ס ראוים לביאת מים כמבואר בש"ס ובש"ע סי' קצ"ח סל"ה. וכן צריך להזהיר שהאשה שמחזקת את הטובלת תטביל מקודם ידה במקוה כדי שלא יהא חציצה וכדקיי"ל בסי' קצ"ח סכ"ח. ובשעת טבילתה לא תאחוז בה כ"כ בחוזק וכמש"ש קצת אחרונים להחמיר בזה. ויותר טוב לעשות מדריגה עבור הנשים הקצרות כי קשה להזהר בכל זה. וגם דאפשר שלא תשחה כראוי. כי לפי שכל גופה במים אף בזקיפתה. לא תדע לדקדק בזה וגם האשה העומדת ע"ג אינה יכולה לראות אם היא שוחה בתוך המים כדין. ובזה החשש יותר גדול מהחשש של הרשב"א אם המים מועטים. כי כשהמים מועטים וצריכה לשחות יותר מדאי י"ל שהמים מקדימים כמש"ל מהט"ז. אבל כשטובלת בזקיפה ולא נתגלו כלל עדיין איזה חלקי בית הסתרים. יש חשש שלא עלתה לה טבילה כלל. וגם כי כאשר המים עד ראשן. יקשה לה להחזיק גופה במים כראוי ע"פ דין כידוע טבע המים שמגביהים גוף האדם כשהם מרובים ולא תוכל לטבול כראוי וכמש"ל. וגם כי מפחדת קצת ולא תטבול כראוי. ועכ"פ כשיהיו המים עד ראשן צריך להזהירם שיעמדו כראוי שלא יוגבה גופם למעלה ושישוחו קצת כדין בתוך המים בשעת הטבילה:
וכן ראוי לכל מורה להזהיר את האשה המשגחת על הטבילה שתשגיח שהנשים הטובלות יפרידו בהיותם במקוה את אצבעות רגליהן כדי שיכנסו בהם מים. כי טבע אצבעות הרגלים להיות מהודקים זה על זה. וראוי שיהא עכ"פ המים מקדימין שם ושוב לא יהא חציצה וכמש"ל ובסי' ס"א בזה. ורציתי לישב עפ"ז דברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' מקואות שאם נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליה מלמטה חוצצים. והקשה הכ"מ דהא מפורש בתוספתא פ"ח דאין חוצצים. ותירץ משום דקתני לה שם בשם ר"ע. משמע דרבנן פליגי עליה. והוא תמוה שיחדש זה הרמב"ם מדעתו לדחות סתמא דתוספתא מהלכה. ועוד כתב הכ"מ דר"ע ס"ל שא"צ שבה"ס יהיו ראוים לביאת מים. ואנן קיי"ל שצריך שיהו ראוין. והוא דוחק ג"כ דא"כ ל"ל לר"ע למינקט סדקי הרגל. הול"ל דרך כלל שא"צ ראוי לביאת מים. אבל לפמש"ל י"ל דהתוספתא איירי שנכנסו אח"כ בתוך המים לזה אינו חוצץ. אבל ז"א דהא בתוספתא מסיק שם הטעם שהוא כבית הסתרים. הרי שהטעם הוא כמ"ש הב"י דס"ל לר"ע שא"צ שיהא ראוי לביאת מים. ובב"י ובכ"מ לא העתיק סוף דברי ר"ע. והנה החכ"א ואחריו נמשכו עוד אחרונים כתבו שצריך להזהר שלא יכנסו צרורות וקסמים במקוה בין אצבעות רגליה. והראו המקור לדין המבואר בסי' קצ"ח סמ"ב. ובמחכ"ת לא העתיקו יפה. דבש"ע איירי כשנכנסו הצרורות קודם שנכנסה למקוה. וכן נראה ברמב"ם ובתוספתא יעו"ש. אבל לאחר שנכנסה למקוה שוב אין חשש דהמים מקדימין כנ"ל. ואף שכתבו הפוסקים שלא תטבול בטיט מפני שנכנס בין אצבעותיה וחוצץ וע' סי' קצ"ח סל"ג. זה רק בטיט שנדבק מאוד ע"ש וכמש"ל בסי' ס"א אבל לא בצרורות וקסמים שאינם נדבקים. וגם בטיט הקשה שם הרא"ש בפ' בתרא דנדה דהא המים מקדימין. וכתבתי זה באשר הוא דבר בלתי אפשר ליזהר שלא יכנס שום דבר במקוה לתוך האצבעות או לשאר סדקים שיש בגוף האדם וכידוע אשר במים נמצאים צרורות ועשבים ויבחושים וכדומה וא"א כלל ליזהר בזה. אך העיקר שאין חשש בזה מפני שהמים מקדימין. אבל קודם שנכנסת למקוה צריכה לבדוק היטב בין אצבעות רגלי'. וזה צריך כשעומדת סמוך ממש למי המקוה. כי בדרך הילוכה ממקום החפיפה עד המקוה. אפשר שיכנס איזה דבר לתוך האצבעות או לתוך סדקי רגליה מלמטה. וצריך להזהיר ע"ז שישגיחו ע"ז היטב:
ואגב אזכיר מה שק"ל בסנהדרין מ"ה ע"ב בתוד"ה אין לו שהקשו אהא דמייתי שם דתנאי פליגי אי בעינן קרא כדכתיב מהא דמצורע שאין לו בוהן יד ורגל. והקשו דדילמא שאני הכא דכתיב תהיה דדרשינן מינה במנחות לעכב כל מילי. וקשה לי טובא דהא מעיקרא מוכיח הש"ס מהא דעיר הנדחת דס"ל לר"י ור"ע דבעינן קרא כדכתיב. ועל זה קאמר הש"ס תנאי היא ומייתי מדר"א ור"ש דס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב. וכ"נ ברש"י שם שדקדק לפרש כן ע"ש. וכה"ג איתא בקדושין דף נ"ז ע"א דמייתי תנאי היא מתנא דבי ר"י דפליג על ר"י ור"ש דמייתי שם מקודם. וכן איתא כה"ג בכ"ד בש"ס. וגם גוף קושייתם צריכה ביאור דהא שם קאי אהא דנקטעה יד העדים. ושם כתיב ג"כ תהיה. וזה קשה ג"כ בסוגיא שם דפריך עלה מהא דאתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול דדילמא הכא שאני דכתיב תהיה. וכל סוגיא דהתם צריכה ביאור. וגם צריך לבאר החילוק בין עדים גדמים לנקטעה. אך לברר שיטת קרא כדכתיב דורש אריכות ואכ"מ: