שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נט · ד
ונראה ביאור הדברים דהנה התוס' הקשו בפסחים כ"ד ע"ב דכיון דמוקי הש"ס לברייתא במנחות כ"א בהקפה בחמה. א"כ למה חייב בהמחה חלב הא אוכל חלב חי פטור דהוי שלא כדרך אכילתן כדאיתא התם. ותרצו דלצדדין קתני והמחה איירי ע"י האור והוא דוחק. ונראה שעיקר קושיית הש"ס הוא בחולין דהוי שלא כדרך אכילתן. דחלב דרכו לאכלו ולא לשתותו. וכן בנבלת עוף טהור ואינך הכוונה כן הוא. (וכדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב שמשקה הבא מן אוכל מיקרי שלא כדרך אכילתו. ובחולין מדמה להו להדדי. וכבר האריכו בזה השער אפרים סי' ס"ט והח"צ סי' כ' ובפנ"י בפסק חדש ושאר אחרונים) וע"ז קאמר דהנפש מרבה שותה. ולזה כדמקשה קאמר בשלמא הקפה דם אף שדרכו בשתיה מ"מ הא אחשבה לאכילה. וכדתניא בתוספתא דטהרות פ"ב הובאה בירושלמי פ"ב דמע"ש ופ"ח דיומא דדם שקרש אינו אוכל עד שיחשוב עליו אלמא דמהני מחשבה לעשותו אוכל ודרכו בכך ול"א בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל גומע חלב הא לאו אכילה היא: ומשני נפש לרבות השותה. וא"כ אין הקושיא מצד דשתיה לאו בכלל אכילה רק מצד דלאו אכילה היא ומדוקדק לשון הש"ס בס"ד. וזהו כוונת התוס' בנדה ל"ב שהזכרנו דקמ"ל דחלב מהותך הוי חלב. ונראה לפ"ז דמרבה קרא שותה אף חלב חי. דרק בחתיכת חלב אין דרך לבשלו כשהוא חי אבל כשנימס ויהי למים אין חילוק בין חי למבושל: