שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נג · ג
וגוף הדבר שכתבו כמה פוסקים בלשונם שדג עם בשר הוי סכנתא וכן איתא לשון זה במרדכי. הוא תמוה לענ"ד דלא נזכר זה בש"ס כלל רק שקשה לריחא ולצרעת ובשניהם אין חשש סכנה. וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' קט"ז שצריך ליזהר בדג עם בשר מפני שקשה לצרעת. ולא נזכר לשון איסור כלל. אך בטוש"ע או"ח סי' קע"ג איתא הלשון ע"ז דחמירא סכנתא מאיסורא. וצ"ל דשם כתבו זה אגב שיטפא לפי שיש בזה חשש חולי. ואף דאיתא בכתובות ס"א דרב אשי חזא דרוח צרעת פרחא עליה ונתן למר זוטרא לאכול ממאכל המלך ע"ש. ופירש"י שם שראה שפרחה על מר זוטרא. ומבואר שהוא חולי שיש בו סכנה שהרי נתן לו מאכל טריפה. וברש"י שם איתא שהיה המאכל של חזיר ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הרא"ה דהיה בו סכנה. מ"מ יש לחלק דהא שם איתא שראה דחוור אפיה דמר זוטרא מחמת רעבון והצרעת ג"כ ראה שהתחילה לפרוח בו מחמת רעבון. וכן מבואר בשטמ"ק שם. וזה וודאי הוי סכנה דהוי כחולי בולמוס חזק דהוי סכנה כדאיתא ביומא דף פ"ג. ובלא"ה הא איתא בשטמ"ק שם עוד פירוש שראה שפרחה צרעת על המאכל. ועוד יש שם פירוש שהמאכל הי' מאכל כשר ע"ש. וזה נראה ברור דצרעת לא הוי חולי שיש בו סכנה. ומצינו גבי עוזיהו המלך שחיה כמה שנים בבית החפשית: