אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן נג

סימן נב

א

ע"ד חתיכת דג שנפלה לקדירה של בשר עם מרק רותח והוציאוה תיכף ואין ששים בקדירה נגד החתיכה. הנה לכאורה יש לאסור דהא כתבו הט"ז והד"מ בסי' קט"ז שאף בששים אינו בטל כיון דהוי חשש סכנה. ונהי שהאחרונים חלקו עליהם ומקילים להתיר בס'. מ"מ בכה"ג דליכא ס' וודאי דאסור דהא אף באיסור קיי"ל שצריך ס' נגד כולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וכדאיתא בחולין צ"ז ובי"ד סי' צ"ח. וקו"ח בחשש סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא. אכן כבר צידד הח"ס סי' ק"א דכיון שהרמב"ם לא הביא דין זה משמע דס"ל שנשתנו הטבעים. ונהי דמ"מ אסור כיון שהסכימו לאסור והוי דבר שבמנין. מ"מ יש לסמוך על שיטת הראב"ד הובא בחי' הרשב"א חולין צ"ו דהיכי דלא ידעינן כמה נפק סגי באומד יפה. והנה בזה עדיין לא ידענו כמה הוא האומד יפה. ומי בקי בזה. וגם דא"כ בכל דבר הנאסר מצד דבר שבמנין נימא הכי דסגי באומד יפה וזה לא מצינו:

ב

אכן באמת גוף הדבר צ"ע טובא כיון דהטעם בזה משום דקשה לריחא ולצרעת כדאיתא בפסחים ע"ו ע"ב ע"ש בפירש"י. א"כ למה קרו לה סכנה. והלא יש בש"ס הרבה דברים שקשים לכמה מיני מחלות. ומ"מ לא מצינו שיהא איסור בזה ולדון בזה דיני ביטול כמו בכל האיסורים. ובפרט חולי צרעת שאינה מחלה מסוכנת ר"ל. ונהי דודאי אסור לאכול כל דבר המזיק לאיזה מחלה משום ונשמרתם לנפשותיכם. מ"מ אין שייך לקבוע דין מיוחד על דג עם בשר רק דין כולל וכהא דבח"מ סי' תכ"ו. וגם דבאמת יש הרבה דברים דאיתא בש"ס שקשה לאיזה מחלה. בכ"ז עושים זאת מצד שיש לזה רפואה או שהוא חשש בעלמא. וכעין זה איתא בהוריות י"ג ע"ב שחושב כמה דברים שקשים לשכחה. וקשה ל"ל פסקו הפוסקים לדינא שאסור לאכלם או לעשותם דהא קיי"ל במנחות צ"ט שהמשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו אם משכח במזיד מצד שיושב ומסירו מלבו. וא"כ אם אוכל דבר המשכח הרי גורם במזיד שישכח תלמודו. וע"כ צ"ל דאינו רק חשש שיזיק ואפשר שלא יזיק. או שיוכל לעשות לעומת זה דבר המועיל לזכרון וכדאיתא בהוריות שם איזה דברים. וכן בשבת דף צ' בציפורת כרמים שמועיל לחכמה ע"ש ואפשר שמועיל לחכמה ולא לזכרון] ומצינו שאמרו חז"ל קשואין קשים כחרבות לגוף. ובכ"ז מותר לאכלם. וכן איתא בברכות מ"ד שטחול קשה למעיים ובכ"ז לא מצינו שיהא אסור לאכול טחול. וכן איתא בגיטין ס"ט ע' ושבת ק"ט כמה דברים שקשים לחלאים שונים. ובכ"ז לא נזכר בפוסקים שיהא אסור לאוכלם. ונראה הענין שהוא רק מצוה דרך כלל שישמור כ"א את נפשו מדבר שיוכל להזיק לבריאותו. והכל לפי העת והאדם. והרמב"ם בפ"ד מה' רוצח מביא רק דברים הכוללים שנזכרים בש"ס השייכים בכל עת. ולזה לא הביא הא דדג עם בשר לפי שהוא דבר פרטי שמובא בש"ס שמזיק לאיזה חולי. ואין שייך לפרטו. ורק בדרך כלל שבכל עת צריך ליזהר מדבר שבדרכי הרפואה מזיק לגופו. ובאמת מוכח להדיא ברמב"ם פ"ט מה' מ"א הכ"ג דמותר דג עם בשר שהרי כתב שם דג שצלאו עם בשר אסור לאכלו בחלב. משמע להדיא דלאכלו בעצמו מותר. וכ"נ דעת הרי"ף שהביא זה ג"כ בפ' גיד הנשה ולא הביא דברי מר ב"ר אשי החולק עליו:

ג

וגוף הדבר שכתבו כמה פוסקים בלשונם שדג עם בשר הוי סכנתא וכן איתא לשון זה במרדכי. הוא תמוה לענ"ד דלא נזכר זה בש"ס כלל רק שקשה לריחא ולצרעת ובשניהם אין חשש סכנה. וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' קט"ז שצריך ליזהר בדג עם בשר מפני שקשה לצרעת. ולא נזכר לשון איסור כלל. אך בטוש"ע או"ח סי' קע"ג איתא הלשון ע"ז דחמירא סכנתא מאיסורא. וצ"ל דשם כתבו זה אגב שיטפא לפי שיש בזה חשש חולי. ואף דאיתא בכתובות ס"א דרב אשי חזא דרוח צרעת פרחא עליה ונתן למר זוטרא לאכול ממאכל המלך ע"ש. ופירש"י שם שראה שפרחה על מר זוטרא. ומבואר שהוא חולי שיש בו סכנה שהרי נתן לו מאכל טריפה. וברש"י שם איתא שהיה המאכל של חזיר ע"ש. וכ"כ בשטמ"ק שם בשם הרא"ה דהיה בו סכנה. מ"מ יש לחלק דהא שם איתא שראה דחוור אפיה דמר זוטרא מחמת רעבון והצרעת ג"כ ראה שהתחילה לפרוח בו מחמת רעבון. וכן מבואר בשטמ"ק שם. וזה וודאי הוי סכנה דהוי כחולי בולמוס חזק דהוי סכנה כדאיתא ביומא דף פ"ג. ובלא"ה הא איתא בשטמ"ק שם עוד פירוש שראה שפרחה צרעת על המאכל. ועוד יש שם פירוש שהמאכל הי' מאכל כשר ע"ש. וזה נראה ברור דצרעת לא הוי חולי שיש בו סכנה. ומצינו גבי עוזיהו המלך שחיה כמה שנים בבית החפשית:

ד

וריחא וודאי אין שייך בזה סכנה. והטור בסי' קט"ז השמיט הא דדג עם בשר קשה לריחא. ואפשר לומר טעמו משום דאיתא בברכות מ"ד ע"ב א"ר יצחק אסור לאכול ירק חי קודם ד' שעות ואר"י אסור לספר עם אדם שאכל ירק חי קודם ד' שעות משום שקשה לריח הפה ע"ש. ושם איתא דרב אשי ואמימר לא ס"ל הא דר' יצחק. ומוכח מזה דלא חיישינן לריחא דקיי"ל כרב אשי בזה שהרי לא הובא דין זה דירק חי בפוסקים. וכ"כ בתו' ר"י חסיד בברכות שם דקיי"ל כאמימר ורב אשי דלא ס"ל הא דר' יצחק. ודוחק לומר שיחלוקו במציאות ויסברו ר"א ואמימר שאינו קשה לריחא. ומהכא ג"כ מוכח שבדברים כאלו אינו איסור גמור רק זהירות בעלמא. ומ"ש קצת אחרונים ראי' מהא דכילכית באילפס בחולין צ"ז כבר כתבו הח"ס ושאר אחרונים לישב זה:

ה

ועוד י"ל בטעם דעת הרמב"ם והרי"ף דס"ל שמותר דג עם בשר כמש"ל. דהנה רבא מפרזיקיא התיר בפסחים ע"ו ע"ב לאכול דג שנצלה עם בשר. רק עם חלב אסרו: ומר בר רב אשי קאמר שם שאסור לאכלו. ולזה אף דקיי"ל דהילכתא כמר ב"ר אשי בכל הש"ס כדאיתא ברש"י ותו' בחולין ע"ז וסנהדרין כ"ט ובכמה דוכתי. מ"מ הכא דרבא מפרזיקיא הורה כן להלכה למעשה. ומר ב"ר אשי אמרה רק למימרא בעלמא ולא בהוראה למעשה. פסקינן כרבא מפרזיקא דהלכה למעשה עדיפא. וכן איתא בכמה דוכתי דמעשה רב: וכבר פלפלו האחרונים אי אמרינן זה היכא שהוא נגד הכללים הקבועים. וע' יד מלאכי סי' תכ"ג תכ"ד באורך בזה. ופשטות הדברים משמע דמעשה רב אף נגד הכלל הקבוע דבלא"ה א"צ כלל לסברא דמעשה רב. ואין העת מסכמת להאריך בזה. ועכ"פ בנ"ד דלא הוי מצד איסור רק מצד חשש חולי וס"ל לרבא מפרזיקא שאין בדג עם בשר חשש חולי י"ל דבזה לא שייך הכלל דהלכה כמר ב"ר אשי. ובפרט דחזינן דבהא דקשי לריחא לא קיי"ל כמר ב"ר אשי וכמש"ל ממילא גם בהא שיש בו חשש חולי אמרינן מעשה רב מה שהורה רבא מפרזיקיא להקל. ועוד דהא כתבו התו' ביומא דף פ"ג ע"א שדעת רבינו האי ורבינו גרשום דאין הלכה כמר ב"ר אשי רק במיפך שבועה ואודיתא ע"ש. ונהי דאנן לא קיי"ל הכי. מ"מ יש לצרף זה לנ"ד. ועוי"ל דהא בלא"ה לדעת כמה פוסקים לא קיי"ל בדין זה שנצלו בתנור אחד כמר ב"ר אשי וכמ"ש הרמ"א בסי' קט"ז ס"ב דבדיעבד מותר. וממילא לדעתם שפיר י"ל שאין הלכה כמותו גם בדין זה דס"ל שיש לאסור בשר ודג משום דקשה לצרעת. וכן מצינו בכמה דוכתי דהיכא שנדחו דברי האמורא בפרט אחד. אמרינן שכל דבריו אינם אליבא דהילכתא. ועוד דהא הר"ן פ' גה"נ גרס בפסחים רב אשי ולא מר ב"ר אשי וכן הגירסא בהג"מ פ"ט מהמ"א ובאו"ה כלל ל"ט דכ"ז. ורק ברא"ש פ"ה דע"ז הגירסא מר ב"ר אשי:

ו

עכ"פ שמענו שהרמב"ם והרי"ף ורש"י לא ס"ל דין זה. וכבר בארנו שיש לדעתם טעם ויסוד. וגם הטוש"ע שהביאו דין זה י"ל שזה הוא רק לזהירות בעלמא כי אין בזה חשש סכנה כלל אף לדברי מר ב"ר אשי. ובפרט דבזמנינו ידוע שאין בזה חשש חולי ונשתנו הטבעים וכמ"ש הח"ס סי' ק"א. וכ"כ המג"א להדיא בסי' קע"ג סק"א שבזמנינו אין בזה סכנה יעו"ש. ומש"ש הח"ס שנאסר משום דבר שבמנין. הוא תמוה לענ"ד דכיון שאין בזה איסור וגזירת חז"ל. רק הוא נצמח מצד מ"ע ונשמרתם לנפשותיכם. א"כ אם ידוע שאינו מזיק בודאי אין בזה שום איסור. ויש הרבה דברים שהם סם המות ומזיקים לגוף. ובכ"ז יש עת שמשתמשים בהם לרפואה לאיזה חולי. ולפי דבריו נימא שהוא אסור מצד דבר שבמנין. אבל הדבר כמ"ש. וכ"כ התו' גבי גילוי בע"ז דף ל"ה ע"א דהיכא שאין מצוי נחשים שאין לאסור גילוי משום דבר שבמנין. והפר"ח ושאר אחרונים הבינו הטעם משום דמצינו בש"ס שחילקו להקל היכא שאין שייך חשש נחש. ובאמת א"צ לזה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח מ"ש בזה. ועוי"ל דשאני גילוי שגם היום יש נחשים בכמה מקומות. אבל היכא שנשתנה הטבע לגמרי פשוט שאין חשש. ויש מורים שתופסים להקל בשביל כבוד שבת ע"פ הא דאיתא שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולדעתי זה טעות בידם דסברא זו שייך רק גבי רוח רעה כגון בזוגות בפסחים דף ק"י וכדומה. וכן גבי מים שבשכונת המת שבסי' של"ט. וכן גבי תקופה. עש"ע או"ח סי' תנ"ה. אבל הכא שלפי המבואר בש"ס הוא דבר המזיק בטבע. לא שייך סברא זו. וכעין הא דאיתא בקדושין ל"ט ופסחים ח' דהיכא דשכיח הזיקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין. וכן קיי"ל במרור דבעינן חרוסת משום קפא. ולא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע. ורק גבי רוח רעה שאינו בטבע אמרינן סברא זו. וגם זה הוא רק קודם שחל חשש הסכנה וכמ"ש האחרונים שם דאיירי במת בשבת. אבל היכא שמת בע"ש פשוט שאסור להשתמש במים שבבית ההוא אף בשבת. ומכ"ש הכא שבטבע מזיק דבר זה לריחא ולצרעת. וודאי שאף בשבת לא תשתנה הטבע בזה וז"ב. ובגוף הדבר דשומר מצוה יש להאריך מהא דברכות דף ג' דאיתא שם שאסור להתפלל בחורבה ואיתא שם חד טעמא מפני מזיקין. וכן הא דקיי"ל בפ"ק דחולין שלא ישחוט בקנה איתא בב"ר פנ"ו הטעם משום רוח רעה. וע' בתב"ש ואחרונים בי"ד סי' ו' ואכמ"ל בזה. ורק מסברות שכתבנו יש לצדד להקל לענ"ד:

ז

וכן משמע להדיא בחולין קי"א ע"ב דאיתא שם דפליגי רב ושמואל בדגים שעלו בקערה אי מותר לאכלם בכותח ואיתא שם דשמואל נתנם לר' אלעזר לאכול. משמע להדיא דלא חשו כלל לזה שנבלע טעם הבשר בדגים ויאסר לאכלם אף בלא כותח. וזה לא הוי נ"ט בר נ"ט. דהא טעם הבשר נבלע בדגים. וכפירש"י שם שאסור לאכול חלב בקערה שנבלע בה בשר דהוי חד טעם. וא"ל דטעם בעלמא קיל טפי וליכא סכנה. דנראה ודאי דריחא בעלמא קיל טפי מבליעת טעם. ומ"מ אסר לה מר ב"ר אשי. אלמא דכל הני אמוראי לא ס"ל כמר ב"ר אשי. וכן איתא שם ברש"י דדגים שנתבשלו עם בשר אסור לאכלם עם כותח. משמע להדיא דבפני עצמם מותר לאכלם. וזה דוחק לומר דלא איירי באיסור סכנה. דהא הלכה למעשה אשמעינן הכא. ודיוק זה יש לדקדק מכמה פוסקים שהובאו בי"ד סי' צ"ה שלא הזכירו שם דהוי סכנה. וראיתי בספר באר שבע סי' ל"ה שהרגיש בזה. וכתב דרש"י וכל הנהו פוסקים שהביאו דין זה ס"ל דרק בצלי הוי סכנה ולא בבישול. והוא דוחק לחלק בכך:

ח

והנה עוד כתב הב"ש שם לתרץ דהתם לא איירי באיסור סכנה וכמש"ל. והביא ראיה מהמחבר שפסק בי"ד ס' צ"ז דדגים שנצלו בתנור אחד עם בשר אסור לאכלן בחלב: משמע דלבדן מותרים הם. ובסי' קט"ז פוסק בש"ע שאסור דג עם בשר. וע"כ צ"ל הכוונה משום דבסי' צ"ז לא איירי בזה. וכבר כתבנו שאין לומר כן דמשום דלא איירי בזה יתנו מקום לטעות ולהתיר דבר שיש בו סכנה. ומ"ש מהמחבר. לענ"ד לק"מ דהא המחבר סי' קט"ז באמת לא אמר בהחלט רק לכתחילה כתב שצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת. אבל איסור גמור ס"ל שאין בו ומטעמים שבארנו. וגם לא אסר רק בשר ודג ביחד. אבל לא בליעת טעם:

ט

והנה רמ"א בסי' קט"ז כתב שאין לצלות דג ובשר בתנור אחד מיהו בדיעבד מותר. ומקורו מאו"ה כלל ל"ט שכתב שם דאין אסור רק אם נבלע בדג גוף שמנונית הבשר. אבל בשביל ריחא או טעם מכלי אין לחוש. והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דדגים שנצלו עם בשר אסור לאכלן בחלב אבל לבדן משמע דמותר וכן הביא מהא דדגים שעלו בקערה. והדבר תמוה דכיון שפוסק כרב אשי [כ"ה גירסת האו"ה שם דין כ"ז] בפסחים ע"ו. א"כ יש לאסור אף בנצלו בתנור אחד דהא רב אשי אסר שם אף בדיעבד. והגר"א כתב בטעם הרמ"א משום דריחא מותר בדיעבד כדאיתא בסי' ק"ח. אבל בד"מ מפורש מקורו מאו"ה דבריח ליכא סכנה. ואפשר לומר דס"ל דהלכה כרבא מפרזיקיא מכל ההוכחות שבארנו. אך ס"ל דרבא פליג על ר"א רק בזה דבריחא אין חשש סכנה. אבל בגוף הדבר שדג עם בשר יש חשש סכנה מודה לר"א. ולמעט במחלוקת עדיף. אך ז"א דבאו"ה שם דין כ"ז משמע שפוסק כרב אשי. ועו"ק דמנ"ל לחדש זה ולומר דרבא ס"ל הך סברא דיש חשש סכנה בזה:

י

ולזה לענ"ד העיקר בזה דהרי"ף והרמב"ם ורש"י לא ס"ל כלל שיש בו סכנה או חשש חולי. או משום דס"ל כרבא מפרזיקיא מכל הטעמים שבארנו או משום שנשתנו הטבעים וכמ"ש המג"א סי' קע"ג וכעין זה כתבו התו' במ"ק דף י"א וביומא דף ע"ז ועוד בכמה דוכתי. והנה הב"ש שם כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י הוא דרק בבבל היה זה חשש סכנה ולא בשארי מדינות. או דס"ל דרק במין דג שקורין ביניתא הוי סכנה לא בשאר דגים וכעין מ"ש התוס' במ"ק י"א לענין לשתות מים אחר דגים שכתבו דהש"ס איירי רק במין ביניתא. ומין זה אינו מצוי במדינותינו. וסברא זו כתב ג"כ הח"ס שהזכרנו ולא ראה שהקדימו הב"ש. והנה גם לפי סברא זו יש להתיר אצלינו. אך לענד"נ העיקר כמש"ל. כי ידוע דרך הרמב"ם להביא הכל אף מה שנוגע למדינה אחת או למין אחד כיון שהאיסור נזכר בש"ס:

יא

והב"ש שם הביא דברי המהרש"ל שכתב שהרמב"ם ברוב חכמתו ברפואה ידע שבריח אין חשש סכנה. והקשה ע"ז דהא כתב הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה שכל הטריפות המוזכרים בש"ס אף שלפי דרכי הרפואה שבידינו אפשר שתחיה מ"מ אסור לאכלם דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך. והקשה דכיון דגבי איסורא החמיר לאסור אף שלפי דרכי הרפואות אצלינו אינה טריפה. כ"ש במקום סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא. ודבריו תמוהים לענ"ד דגבי איסור כיון שהתורה אסרתו לעולם אין שייך לומר שישתנה הדין כשתשתנה הטבע. והתורה לא תשתנה. אבל בזה שאינו איסור רק מצד שצריך ליזהר מדבר המזיק. כיון שאינו מזיק בדור זה או במדינה זו. וודאי שמותר. וכעין מ"ש לעיל דלהכי לא הוי דבר שבמנין וע' שו"ת בשמים ראש סי' רנ"ט מ"ש בזה ואקצר:

יב

עכ"פ למעשה נראה לענ"ד פשוט דנהי דוודאי אסור לבשל בשר עם דגים כמפורש בטוש"ע שצריך ליזהר מזה. וכן אם בישלו להדיא בשר עם דגים וודאי שאסור. כיון שבשאט נפש עברו על דין מפורש בטוש"ע. וגם כי יש בזה חשש חולי ר"ל. אבל כהא דנ"ד שנפל חתיכה דג לתוך קדירה של בשר והסירוה מהקדירה. שיש בזה ספק שמא יש ששים נגד הטעם דנפיק מן הדג. וגם יש בזה הפסד ומניעת כבוד שבת. בוודאי שיש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם ורש"י דלא ס"ל לאסור דג עם בשר. ועל המג"א ושאר אחרונים שכתבו שבזמנינו אין שום חשש חולי בזה שנשתנו הטבעים ויש לזה יסוד בתו' מ"ק י"א ויומא ע"ז וחולין מ"ז ושאר דוכתי. וכן על סברת הב"ש דרק בבבל יש בזה חשש חולי או דרק במין ביניתא הוי סכנה ולא בשאר מינים. ולסברא זו הסכים הח"ס שם. ויש לזה יסוד בתו' מ"ק דף י"א. ולזה יש להקל במקום מניעת כבוד שבת בפשיטות:

יג

והנה כשנתבשלו דגים ובשר כתב התפארת למשה לאסור הכלי. והנלע"ד שאין לאסור לגמרי. רק להשהות מעל"ע דכשהטעם פגום שוב אין בו סכנה. ולכאורה י"ל דרק באיסור שלא נאסר רק כשנותן טעם לשבח שיהנה מהאיסור. בזה שרי כשנפגם הטעם. אבל בסכנתא דקים לן שטעם המעורב מבשר ודגים מזיק לאדם. בזה אין חילוק בין טעם משובח לטעם פגום. אבל באמת ז"א דכיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי. ולא מיבעיא לשיטת הרא"ה בבדק הבית שהטעם שבקדירה שאב"י הוי כעפרא בעלמא דודאי שרי גם בסכנתא. אלא אף להרשב"א שם שכתב דלא הוי כעפרא. מ"מ הרי ס"ל שם שאינו נותן טעם ואבד טעמו. שהרי כתב הרשב"א שם שהטעם בטל ברוב וא"צ ששים נגדו משום דהוי כמין במינו שאינו נותן שום טעם בתערובתו. וביאר שם שלזה מותר מדאורייתא לבשל בקדירה שאב"י לפי שהטעם יתבטל ברוב בשעת בישול. [וראיתי בכו"פ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב. לישב דברי המהרי"ל שהצריך להגעיל הקדירה שבישלו בה אפר כירה משום שהאפר בלוע מבשר וחלב. והקשו עליו דהא אפר פוגם. ותירץ הכרו"פ דכיון שנבלע באפר בשר וחלב שנתבשלו יחד על הכירה. שוב הוא אסור אף כשנפגם מפני דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילתן כדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב. ותמהני דהכא כשבלוע בכלי שוב לא יתן טעם ושפיר בטל ברוב. וכאן אין שייך לאסור הכלי כמו שאסור כלי של איסור שאב"י. דשם הטעם גזירה אטו ב"י כדאיתא בע"ז דף ע"ו. והכא לא שייך לגזור אטו בלועה מטעם משביח. דלא מצינו גזירה זו כלל ומפורש בסי' ק"ג בקדירה שבלעה מאיסור פגום מותרת. וכעין זה כתבו התו' בע"ז שם דאין הכלי איסור רק כשנקרא שם איסור עליו. ויש להאריך בזה אך אקצר באשר בגוף סברת הכרו"פ בזה כבר חלקו עליו האחרונים וע' בחוו"ד סי' ק"ג סק"א בזה.] ואף דבאיסור גזרו שאינו ב"י אטו ב"י. מ"מ בסכנתא לא מצינו שיגזרו גזירות. וכל אדם נזהר מדבר המזיק לו:

יד

ואף שיש לומר דאף שנפגם הטעם מ"מ הארס לא יצא ממנו. בכ"ז נלע"ד שיש להקל דבלא"ה דברי התפל"מ צ"ע דהרי כתבו הפוסקים דלא חיישינן בזה לבליעת כלי. ועט"ז סי' צ"ה סק"ג בזה ובאחרונים שם. ומה שחילק התפל"מ בין מה שבלע טעם בשר לחוד או טעם בשר ודגים יחד. צ"ע לענ"ד דמאי שנא כיון דקיי"ל דטעם כעיקר. ועוד דהרי עיקר מה שאסור לבשל בקדירת איסור הוא משום שאין במה שבקדירה ששים נגד כל הקדירה. ולשער נגד מה שבלעה לא ידעינן כמה בלעה. וכבר כתב הפמ"ג בהנהגת האו"ה דעכ"פ יש שלשים פעמים נגד הכלי. והנה בנ"ד א"צ לבטל רק את הטעם שנבלע מהמועט מהם או הבשר או הדגים. דממילא שוב ליכא ארס. ושפיר יש ששים במה שבקדירה נגדו. וא"ל דכיון שכבר נתאחדו הטעמים ונעשה הטעם ארסי לא מהני ביטול רק כשיבטל כל הטעם. ז"א דהא כבר כתבו האחרונים להקל כשנפל בשר לתוך דגים המתבשלים להוסיף עד ששים. אלמא אף שכבר נבלע טעם הבשר בדגים. בכ"ז מהני ביטול נגד הבשר לחוד. וה"ה בנ"ד. ולבד כל אלה הרי הח"ס בסי' ק"א היקל לגמרי בטעם דגים ואף במרק דגים שנשפך לשומן. ובפרט לפי מה שצדדנו בס"ד למעלה להקל בכלל ענין זה נראה פשוט שיש להורות להשהות הכלי מעל"ע ושלא להטריח כלל בהגעלה ומכ"ש בכלי שא"א בהגעלה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה