שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נב
ע"ד מ"ש הרשב"א בחידושיו בקדושין נ"ו להקשות למה המקדש בערלה אינה מקודשת הא כל איסורי הנאה אפרן מותר. וא"ל דאיירי שאין שו"פ באפרו. דהא קתני בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעה"נ ויושביה במרקוליס ובמה שעליה וכ"ד שחל איסור ע"ז עליו כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת. אלמא אף שאלו מן הנשרפים ויש באפרן יותר מש"פ. מ"מ אינה מקודשת עכ"ד. והקשה השעה"מ פ"ג מה' חו"מ דהא גבי ע"ז קיי"ל שאפרן אסור כדתנן סוף תמורה וכתבו התוס' שם משום דכתיב לא ידבק בידך. וא"כ ה"ה בעה"נ דשם כתיב האי קרא. וכ"ה בחולין פ"ט להדיא דפריך אהא דקאמר מכסין בעפר עה"נ והא אה"נ נינהו. ופירש"י שם דס"ד באפר שריפתה:
והנה באמת מחולין שם אין ראיה דבעה"נ אפרן אסור. ואף דרש"י פירש כן שם. בכ"ז בפשוטו יש לפרש דס"ד דהש"ס שם דאיירי בעפר תלוש שמונח בבתי עה"נ. ופירש"י צ"ע למה דחק לפרש דקאי על האפר. ואי משום דקרא דלא ידבק כתיב בעה"נ. הנה בזה לאו כ"ע מודו שהטעם משום זה דהא כבר הביא השעה"מ שם ובפ"ז מה' ע"ז שיש פוסקים דס"ל דאפר ע"ז אסור רק מדרבנן. וממילא י"ל דבעיר הנדחת אפרן מותר. וכ"נ פשטות לשון הש"ס סוף תמורה חוץ מעפר אשירה משמע דרק אשירה. ואף שיש לדחות משום דאיירי שם באשירה של עכו"ם כדאיתא בש"ס שם. ועה"נ לא שייכא בעכו"מ. ונקיט של עכו"ם לרבותא כמ"ש התוס' שם דהו"א שתבטל כמ"ש התוס' בפסחים כ"ז ע"ב דליהוי כנשתברה מאליה. אכן באמת בחנם הביא השעה"מ מהא דחולין פ"ט. דמגוף התוספתא שהביא הרשב"א שם מוכח דעה"נ דמי לאשירה. דאיתא שם דכולהו שאם קידש בדמיהן אינה מקודשת. והיינו דחליפין אסורים כדאיתא בע"ז נ"ד מקרא דוהיית חרם יעו"ש. אך עדיין יש לחלק בין חליפין לאפרן וכמובן. וכ"נ ברשב"א שם שדימה זה לסאה פירות של ערלה. נראה דס"ל דעה"נ וערלה איסורם שוה:
והנראה בזה דלכאורה יש לי תמיהה גדולה מזו על הריטב"א שכתב בחידושיו בע"ז מ"ט לענין אפה בגחלת והסיק תנור בעצי אשרה דכל הנשרפין אפרן מותר. והוא נפלא דהא מפורש בש"ס חוץ מעצי אשירה. והנראה לפום ריהטא בישוב דעתו דהנה הא דכל הנשרפים וכו' הוא ברייתא בסוף תמורה ובפסחים כ"ז. אבל בירושלמי פ"ג דערלה ה"ג איתא זה בשם ר' יוחנן. ועפ"ז מיושב קושיית התוס' בפסחים כ"ז שהקשו הא אפר לא גרע מנשתברה מאלי' דמותר. וכוונתם שיקשה מהבריי' לר"ל דס"ל הכי בע"ז מ"א. אבל לגירסת הירושלמי א"ש דר"י לטעמיה בע"ז מ"א דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה. לזה ס"ל אפר אשירה אסור. אבל לר"ל באמת מותר. ועפ"ז מיושבים שפיר דברי הריטב"א הנ"ל מקושייתי וכן הרשב"א הנ"ל מקושיית השעה"מ. די"ל שהריטב"א רוצה לישב סוגיא דע"ז מ"ט וכן הרשב"א רוצה לישב התוספתא אליבא דכ"ע אף לר"ל. ואפשר שהיתה הגירסא לפניהם גם בש"ס דילן ר' יוחנן בסוף תמורה. אך יותר נראה שיש מקום אף לר"י שאפרן יהא מותר. דהנה הריטב"א כתב בחי' בע"ז מ"ב ע"א דאף לר' יוחנן היכא ששחק ע"ז וזרה לרוח בטל לגמרי דהנכרי מתיאש ממנה ומאיסורה ומבטלה. והא דפריך שם מדר' יוסי דשוחק וזורה לרוח. היינו משום דשם שחקה שלא בפני העכו"ם. והו"ל כיאוש שלא מדעת יעו"ש. ולפ"ז שמענו דהא דאיתא בש"ס דאפרן אסור. היינו רק שנשרפה שלא בפני עכו"ם. אבל אם שרפה בפני עכו"ם. בטלה ושרי:
ועפ"ז מיושבים דברי הרשב"א בפשיטות דשפיר יש מקום לומר דהמקדש בפירות אשירה יהיו קדושיו קדושין. דהא יכולה לשרוף בפני עכו"ם ויהא אפרן מותר. והרשב"א שם לא קאי על עיר הנדחת רק על אשירה דחשיב לה שם בתוספתא ועדיין קשה דהא כבר זכתה האשה. וע"ז ביד ישראל אין לה ביטול. אך כבר כתבו הפוסקים דזה הוי רק מדרבנן. ואפר ע"ז הוא מדרבנן כמש"ל. וא"כ הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן כתב הרשב"א בחי' בקדושין נ"ח דמקודשת באה"נ. וכן י"ל לפמ"ש הר"ן רפ"ג דע"ז בחד תירוצא דבשברי שברים אף ר' יוחנן מודה דנשתברה מאליה שרי ולא אסר רק בשברים גדולים ע"ש. וא"כ מכ"ש בנשרפה לאפר דשרי. ורק האיסור הכא שכבר זכתה האשה. וזה הוי דרבנן כמש"ל. ובאפר הוי תרי דרבנן ומקודשת להרשב"א כנ"ל:
ועוד י"ל דהא קיי"ל בי"ד סי' קמ"ו דמשמשי ונויי עכו"ם בטלים אף כשזכה בהם הישראל [ורק הב"ח חולק שם] וא"כ י"ל דהרשב"א מקשה מבימוס ומה שעליה דאיתא בתוספתא שם דהוי רק משמשים ונויי הע"ז ושפיר בטלים אף ביד ישראל. וגם דהא כתב הרשב"א בסוכה כ"ט דסתם אשירה איירי במשמשים שהע"ז תחתיה יעו"ש. [ודבריו צ"ע קצת ואכמ"ל בזה]. וא"כ גם מאשירה הוי ראיה דהא משמשים בטלים ביד ישראל ג"כ. ועוד דהא כתב הרשב"א בחי' בקידושין נ"ח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה רק מדרבנן. וא"כ בעורות לבובין ויי"נ הוי אפרן תרי דרבנן ומקודשת כנ"ל. ועוד יש לדון דאף שע"ז וכל הבאים מכוחה תופסים דמיהן. מ"מ אם שרף הדמים. אפרן מותר: