שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נג · ב
אכן באמת גוף הדבר צ"ע טובא כיון דהטעם בזה משום דקשה לריחא ולצרעת כדאיתא בפסחים ע"ו ע"ב ע"ש בפירש"י. א"כ למה קרו לה סכנה. והלא יש בש"ס הרבה דברים שקשים לכמה מיני מחלות. ומ"מ לא מצינו שיהא איסור בזה ולדון בזה דיני ביטול כמו בכל האיסורים. ובפרט חולי צרעת שאינה מחלה מסוכנת ר"ל. ונהי דודאי אסור לאכול כל דבר המזיק לאיזה מחלה משום ונשמרתם לנפשותיכם. מ"מ אין שייך לקבוע דין מיוחד על דג עם בשר רק דין כולל וכהא דבח"מ סי' תכ"ו. וגם דבאמת יש הרבה דברים דאיתא בש"ס שקשה לאיזה מחלה. בכ"ז עושים זאת מצד שיש לזה רפואה או שהוא חשש בעלמא. וכעין זה איתא בהוריות י"ג ע"ב שחושב כמה דברים שקשים לשכחה. וקשה ל"ל פסקו הפוסקים לדינא שאסור לאכלם או לעשותם דהא קיי"ל במנחות צ"ט שהמשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו אם משכח במזיד מצד שיושב ומסירו מלבו. וא"כ אם אוכל דבר המשכח הרי גורם במזיד שישכח תלמודו. וע"כ צ"ל דאינו רק חשש שיזיק ואפשר שלא יזיק. או שיוכל לעשות לעומת זה דבר המועיל לזכרון וכדאיתא בהוריות שם איזה דברים. וכן בשבת דף צ' בציפורת כרמים שמועיל לחכמה ע"ש ואפשר שמועיל לחכמה ולא לזכרון] ומצינו שאמרו חז"ל קשואין קשים כחרבות לגוף. ובכ"ז מותר לאכלם. וכן איתא בברכות מ"ד שטחול קשה למעיים ובכ"ז לא מצינו שיהא אסור לאכול טחול. וכן איתא בגיטין ס"ט ע' ושבת ק"ט כמה דברים שקשים לחלאים שונים. ובכ"ז לא נזכר בפוסקים שיהא אסור לאוכלם. ונראה הענין שהוא רק מצוה דרך כלל שישמור כ"א את נפשו מדבר שיוכל להזיק לבריאותו. והכל לפי העת והאדם. והרמב"ם בפ"ד מה' רוצח מביא רק דברים הכוללים שנזכרים בש"ס השייכים בכל עת. ולזה לא הביא הא דדג עם בשר לפי שהוא דבר פרטי שמובא בש"ס שמזיק לאיזה חולי. ואין שייך לפרטו. ורק בדרך כלל שבכל עת צריך ליזהר מדבר שבדרכי הרפואה מזיק לגופו. ובאמת מוכח להדיא ברמב"ם פ"ט מה' מ"א הכ"ג דמותר דג עם בשר שהרי כתב שם דג שצלאו עם בשר אסור לאכלו בחלב. משמע להדיא דלאכלו בעצמו מותר. וכ"נ דעת הרי"ף שהביא זה ג"כ בפ' גיד הנשה ולא הביא דברי מר ב"ר אשי החולק עליו: