שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מו · כ
והנה הלח"מ הקשה בפ"ג מה' שגגות ה"ח על הרמב"ם שפוסק דבע"ח אינן נדחין ופוסק כרבנן דר"א שאף אם קרבו כל הראשין חוץ מאחד יצא לבית השריפה. וביומא ס"ד איתא דלרב צ"ל כר"א דבם ממעט דבע"מ ע"י תערובות מרצה. ותירץ דס"ל כמ"ש התו' שם דלרבנן דמתניתין ס"ל בזה כר"א דמה"ת מרצה. ודבריו צ"ע לענ"ד דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי דמה"ת מרצה בכל תערובות אף חד בחד. כיון שזה מפורש בש"ס. וצ"ל דכיון דקיי"ל דשחוטין נדחין. ממילא אינו מרצה אף מה"ת כדאיתא בזבחים ע"ג ע"ב וכמש"ל אבל לענ"ד נראה בישוב דברי הרמב"ם בפשיטות. דהנה רב יליף שם דבע"ח אין נדחין מקרא דמשחתם בהם מום בם. הא עבר מומם ירצו. ור' יוחנן יליף ממשחתם בהם בהם הוא אם עבר מומם ירצו אבל בעלמא בע"ח נדחין. ורב מוקי בהם למעט דבתערובות ירצו. ולכאורה קשה דהא משחתם בהם דרשינן בתמורה כ"ח ע"ב לנרבע ונעבד. ובנרבע ונעבד לא שייך כלל שיעבור איסורם. וא"כ לא שייך כאן כלל דרשא דר' יוחנן. וצ"ל דר"י ס"ל כהאי תנא דדריש בתמורה שם נרבע ונעבד ממן הבהמה וקרא דמשחתם איירי רק בבעל מום. ולמ"ד דמשחתם אתי לנרבע ונעבד צ"ל דבהם אתי לחלק דלא נימא שאינו פסול עד שיהא משחתם ומום. ויש לתלות זה בהא דאי בעינן או לחלק. וא"ש דר' ישמעאל דדריש משחתם לנרו"נ בתמורה שם לטעמיה אזיל בזבחים ק"ז ע"א דס"ל שם דבעינן או לחלק ע"ש בתו'. וע' שבועות כ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה. והתו' בחולין כ"ג ע"א ד"ה כי כתבו דכ"ע ס"ל דקרא דמשחתם איירי בנרו"נ ע"ש. ודבריהם צ"ע מסוגיא דהכא. וצ"ל דבהם דרשינן לבע"מ ודחוק. ואף לדבריהם הנה כתבו שם דלמ"ד דנרו"נ ממעיטו ממן הבהמה אצטריך משחתם לאקושי לבע"מ דחל עליו מעשר בהמה ע"ש. וא"כ בהם יתירא הוא דלחלק ל"צ דהא ידעינן ממן הבהמה שנרו"נ פסול לבדו. ועפ"ז י"ל דברי התו' הנ"ל דלהכי דריש ביומא בהם לבע"מ באא"ע דלנרו"נ אין לדרשו דהו"ל לכתבו גבי קרא דמן הבהמה ששם עיקר איסור נרו"נ והכא בא להתיר במעשר בהמה כנ"ל ואקצר. ולפ"ז הו"מ הש"ס לשנויי על רב בפשיטות דס"ל לרב כתנא דבי ר"י דמשחתם אתי לנרו"נ. וצ"ל דבעי לאוקמא דרב אף כאידך תנא. וממילא שפיר י"ל ג"כ דרב ס"ל כרבנן דר"א. וס"ל דמשחתם אתי לנרו"נ. רק דמשני דס"ל כר"א משום דהכי איתא ג"כ בזבחים ע"ד דס"ל לרב כר"א בזה. וגם דבעי לשנויי דאף לדעת ר"י דדריש משחתם על בעל מום. ג"כ יש לדחות ולדרוש מבהם כדר"א דמרצה בתערובות: