שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מו
להרב הגאון הנ"ל:
א
ע"ד אשר הביא מעכ"ת בשם הישועות יעקב בי"ד סי' ק"א שהביא ראיה להפוסקים דכבש שלם מיקרי חתיכה הראויה להתכבד מפסחים פ"ח דאיתא שם חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. וקשה דליבטיל הפסול ברוב ויהיו כולם מותרים. וע"כ צ"ל משום דכבש שלם הוי ג"כ חהר"ל. וכן מוכח מזה דאינה מבושלת ג"כ הוי ראויה להתכבד. וע"ז הקשה מעכ"ת דהא כתבו התו' ושאר ראשונים ביבמות פ"א ע"ב דקדשים שאין ראויים אלא לכהנים לא מיקרי חהר"ל. ורש"י כ' שם דבטל משום הפסד מרובה א"כ ה"ה הכא לא הוי חהר"ל וגם דהא איכא הפסד מרובה. ולזה כתב דלזה לא בטל משום דהוי קבוע בכה"ג כמ"ש הש"ך בסי' ק"י סקי"ד והוכיח מזה מעכ"ת דאיסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת דהא איתא שם דקודם זריקה מיקרי לא חזי לאכילה בשעת זריקה. אף שכתבו הרבה פוסקים דבכה"ג הוי קבוע רק מדרבנן. וא"כ מדאורייתא בטל ברוב. וכן להישועות יעקב ג"כ מוכח זה דהא חהר"ל הוי דרבנן עכ"ד:
ב
והנה יפה התעורר מעכ"ת בזה. אבל באמת אדרבא מזה תיקשי עוד על הראשונים הנ"ל דהא מוכח מזה דאף בקדשים הוי חהר"ל. וכן הקשה החוות דעת בסי' ק"א והבית מאיר בשער הקבוע והבית יצחק בפתח השער. וא"א לומר שמכולם נעלמו דברי הראשונים הללו: והנראה בזה דרק בכהנים דמשולחן גבוה קזכו כתבו התו' דלא מיקרי ראויה להתכבד שאין מחזיקים טובה זה לזה. אבל בפסח שממונם הוא שפיר ראוי להתכבד שיכבדו את אחד מחבורתם בחתיכה ומנה יפה. ולשיטת רש"י ג"כ לק"מ דרש"י כתב שם זה רק לשיטתו דס"ל דלא אמרינן חתיכה ראויה להתכבד רק באיסורי הנאה כהא דע"ז ע"ד. וס"ל דפליגא על המשנה דפ' גה"נ ע' בחי' הרשב"א ביבמות פ"א וחולין ק' ובר"ן שם שכ"כ בדעת רש"י. והכא הוי רק משום דהוי כל שדרכו למנות והקילו בזה בהפ"מ יעו"ש בחי' רשב"א. וא"כ א"ש דהך דפסחים ס"ל כמתניתין דפ' גה"נ דחתיכה ראויה להתכבד לא בטלה אף באיסורי אכילה. והרשב"א בחי' שם והר"ן שם שכתבו דכיון שאינו ראוי רק לזכרי כהונה לא מיקרי ראויה להתכבד. עליהם בלא"ה קשה מהא דפסחים דהא הם כתבו שם דכבש שלם לא הוי חהר"ל ולשיטתייהו ע"כ צ"ל דבפסחים אין הטעם משום חהר"ל. ובאמת יש מקום לחלק גם להרשב"א והר"ן דשם האיסור מצד הגוף שזרים ונשים אסורים בקדשים אלו משא"כ הכא כל ישראל מותרים בפסח. ורק פסח זה נאכל למנויו לפי שהוא שלהם והתורה אסרה להם למכור או ליתן לאחר. אבל מתחילה היו יכולים כל ישראל להמנות עליו. והרי מבואר בהרשב"א והר"ן שם דבשר שלמים שמותר אף לזרים שפיר מיקרי ראוי להתכבד אף שאסור לטמאים וערלים. ועכצ"ל דכיון שאין האיסור על הגוף רק מצד סיבה מקריית שיש בו כגון שנטמא או שלא מל שפיר מיקרי זה ראוי להתכבד. ואף שיש לחלק. בכ"ז נראה כמ"ש. וכן מצאתי בכרו"פ סי' ק"א שהקשה בפסחים פ"ט דליבטיל החזה ושוק של פסח בין של שלמים. ותירץ שם דאף דחזה ושוק של שלמים לא הוי ראוי להתכבד משום שאינו ראוי רק לכהנים מ"מ של פסח שראוי לבני חבורה מיקרי ראוי להתכבד יעו"ש ולא ביאר הסברא. וע"כ צ"ל כמ"ש ואצטמיד להו דברי הגאונים הנ"ל:
ג
ומ"ש מעכ"ת דבכה"ג הוי קבוע. אמת שכ"ה דעת הרמב"ן והרשב"א. אבל התו' בנזיר י"ב ובגיטין ס"ד והר"ן שם והר"ש מקינון בס' הכריתות ס"ל דלא הוי קבוע אף מדרבנן. והביא שיטה זו בפרמ"ג בסי' ק"י בש"ד ס"ק י"ד. והא דבנזיר י"ב דאסור בכל הנשים ס"ל דהוי רק קנס על שהכניס א"ע לספק. ודפריך מקנים הוא ג"כ בתורת קנס. אבל הכא גבי פסח לא שייך זה שיקנוס למנוע מהם מצות אכילת פסח. וגם דהא כתבו התו' שם דלא קנסינן רק לדידיה שהוא פשע ולא לעלמא ע"ש. וה"ה הכא הרי נתערבו העורות בעזרה. ואפשר שפשעו הכהנים והלוים העוסקים בעזרה או שפשע רק אחד מן המנויין ולמה יקנסו כל המנויים. וע' דה"י א' כ"ג וברש"י שם ודה"י ב' כ"ט ול"ה שהלוים היו מפשיטים את הפסחים ושאר קרבנות. ובחיבורי הלכות לוים הארכתי בזה בס"ד. ובלא"ה איתא בגיטין נ"ג דקנסא מקנסא לא ילפינן לשמואל וקיי"ל כוותיה שם. וע' ש"ך ח"מ ר"ס שפ"ה שפ"ו בזה. ודפריך בנזיר מקינין. י"ל דבעי לאוקמא דר"י דהתם אף לרב דיליף קנסא מקנסא. משא"כ לדינא לא קיי"ל הכי ובב"ק קי"ז נחלקו רב יוסף ורהב"ח אי ילפינן קנסא מקנסא. וקשה שלא הובא שם דהוי פלוגתא דרב ושמואל ויש ליישב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זה וודאי דהכא לא שייך טעם קנס כמש"ל. וע' גיטין נ"ד ע"א גברא לכפורי קמכוין ואנן ניקום ונקנסיה. והבית יצחק בפתח השער והבית מאיר בשער הקבוע כתבו להוכיח מסוגיא דפסחים דלשיטת הסוברים דכבש שלם או אינו מבושל לא הוי חהר"ל צ"ל דהוי קבוע אף באין ניכר האיסור. ובאמת א"א לומר כן דהא התו' ס"ל דלא הוי קבוע וביבמות פ"א ע"ב כתבו דכבש לא הוי ראוי להתכבד. וכן הר"ן ס"ל דכבש שלם לא הוי חהר"ל כמש"ל וס"ל בגיטין ס"ד דלא הוי קבוע. ע"ש שכתב דאזלינן בנשים בתר רובא. ולבסוף שם דלא נקיט טעם זה. נקיט רק חד מתרי ותלתא טעמי ע"ש בלשונו. וכ"נ בר"ן פ' גה"נ דף צ"ה יעו"ש. והבית יצחק שם כתב לישב דשם הוי אפשר לברר שיביאו כולם פסח אחד בתנאי. ותמהני דהא מסקינן בש"ס בפסחים פ"ט דלא אפשר למעבד הכי ע"ש. והחוו"ד בסי' ק"א שהקשה מהא דפסחים ולא הזכיר כלל סברת קבוע. נראה דלטעמיה אזיל בסי' ק"י סק"ג דס"ל דבכה"ג לא הוי קבוע לכ"ע אבל כבר חלקו שאר אחרונים עליו בזה:
ד
והנה החוו"ד שם הקשה מהא דקודם זריקה חייבים לעשות פסח שני למה חייבים ליבטיל ברובא והוי חזי לאכילה בשעת זריקה. וא"ל משום דם שנתערב בדם. הא משנה מפורשת בזבחים אם לא נמלך ונתן כשר. וע"כ צ"ל שהטעם משום חהר"ל עכ"ד. ולענ"ד ז"א דהא דעת הרמב"ם פ"ב מה' פסוה"מ הכ"ג דרק בדם התמצית או בניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה לא נמלך כשר. אבל בבעלי מומין בתמימים פסול אף בלא נמלך. וע"ש בלח"מ שתמה מנ"ל להרמב"ם זה. ולענ"ד מקורו מהא דזבחים ע"ג ע"ב דאמר רבא דהיכא דאמור רבנן דלא נקריב משום דלא בטל אם הקריב אינו מרצה ע"ש דמסיק הכי משום דנדחה ואינו חוזר ונראה. וגוף ענין זה דורש אריכות לבאר למה באמת בדם תמצית וניתנין למעלה כשר בלא נמלך וכבר הרגיש בזה בקרן אורה ע"ט ע"ב ולא העלה ארוכה ע"ש:
ה
אכן בלא"ה בגוף הדבר לא ידעתי למה לא נפרש הש"ס כפשוטו שאם נודע קודם זריקה חייבים בפסח שני לפי שאסור לזרוק וכדקיי"ל שישפכו לאמה. ואף דלשון רש"י שם משמע דמפרש שעברו וזרקו. בכ"ז הפוסקים דס"ל דכבש שלם או אינו מבושל לא הוי חהר"ל. י"ל דמפרשי כפשוטו. וכ"נ ברמב"ם שמפרש כן. ולא קאמר שאין זורקין משום דנקיט כלשון הברייתא דאיירי בחיוב פסח שני. ובאמת תמוה למה לא הקשה בפשוטו מהא דכולם יצאו לבית השריפה. וכמו שדקדקו שאר מפרשים שהזכרנו:
ו
והנה החוו"ד שם בסי' ק"א תמה על קושיית הכרו"פ דליבטיל חזה ושוק של פסח ברוב. דכיון דהספק על גוף הדבר ואינו בא מכח תערובות לא שייך ביטול ברוב. ומייתי ראיה מחולין י"ב דפריך הש"ס ר"מ היכי אכיל בישרא. אף דרוב כשירות ור"מ מודה דבטל ברוב. וע"כ צ"ל דשאני התם שהספק על כל בהמה אם היא כשירה או טריפה עכ"ד. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא דבטל ברוב לר"מ היינו משום דמודה ברובא דאיתא קמן כדאיתא בחולין י"א. אבל רוב כשירות מיקרי רובא דליתא קמן כדמוכח בסוגיא שם דרובא דעלמא מיקרי ליתא קמן ולא ס"ל לר"מ. ולהכי מקשה לר"מ דחייש למיעוט טריפות היכי אכיל בישרא. ומה שייך להקשות שיבטל ברוב. אבל לרבנן באמת בטל ברוב. וממילא אמרינן כל דפריש מרובא פריש]. וע"ל אות כ"ה כ"ו:
ז
ובגוף קושיית האחרונים הנ"ל נראה דעל שיטת הפוסקים דאינו מבושל לא הוי חהר"ל וודאי לק"מ. דהנה מצינו גבי דשיל"מ שצריך שיבוא ההיתר ממילא. ואם מחוסר מעשה צריך שתהא מצוה לעשות המעשה וכדאיתא בנדרים נ"ט. וכבר האריכו הפוסקים בזה עי"ד סי' ק"ב. וכן מצינו לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי קיי"ל במנחות ק"א וכריתות כ"ד דהיינו רק היכא שמצוה לזרוק או לפדות. והרמב"ם כתב הכ"מ דס"ל כר"ש וע' שעה"מ פ"ד מה' גירושין ואחרונים באהע"ז סי' קכ"ד. ובחלק ראשון סל"ג בארנו בענין זה בס"ד ואכ"מ. עכ"פ שמענו שכל דבר שמצוה לעשותו חושבים אותו כאלו כבר נעשה משא"כ היכא שאין מצוה הוי מחוסר מעשה. וכן בדשיל"מ כתב הר"ן בנדרים נ"ב הטעם דהוי כהיתר בהיתר. הרי מבואר דלענין ביטול הוי מה שעתיד לבוא מאליו או ע"י מצוה הוי כאלו כבר נעשה. וא"כ י"ל דה"ה באינו מבושל לא הוי חהר"ל לפי שאינו ראוי לאכילה. ואף שאח"כ יבשלנו מ"מ מי יימר שיבשלנו דאפשר שיאכילנו לכלבים וכדומה. ולזה בפסח שמצותו בצלי וגם בשאר קדשים כתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ומצוה לאכלם מבושלים. ועי' תו' חולין קל"ב ע"ב ומל"מ פ"ט מה' מעה"ק ה"י וע' מנחות צ"ט ע"ב. לזה שפיר הוי חהר"ל אף באינו מבושל דכיון דהוי מצוה לבשלו או לצלותו כצלוי דמי. ולזה בפסח הוי חהר"ל. וכ"כ הפוסקים בי"ד סי' קי"א דבעתיד להתערב מצטרפים לבטל. ורק שם נחלקו הפוסקים אי רק בדרבנן מצטרפים או אף בדאורייתא וגם גבול עתיד להתערב צריך ביאור. ובנ"ד א"צ לזה וכמש"ל:
ח
ובהא דכבש שלם נראה ג"כ דהסברא כתבו הפוסקים שאין דרך ליתן לפני האורחים כבש שלם. ונראה שיסוד הסברא הוא כדאיתא בחולין כ"ח דבעוף צריך לשחוט הוורידין שצולהו כולו כאחד. ובבהמה א"צ מפני שדרך לנתחה אבר אבר. הרי דבבהמה אין דרך לבשלה כולה כאחד. ובזה מבואר הא דבטור איתא הלשון כבש או אווז שלם. ובש"ע השמיט אווז וכתב רק כבש. והיינו כמ"ש דרק בהמה איתא בש"ס שאין דרכה בכך. וגם בטור נראה דרק אווז שהוא עוף גדול לא היה דרכם אז לצלות כולו כאחד אבל בעוף קטן מודה. וכן מוכח בטוש"ע דנקיט שם דתרנגולת בנוצתה לא הוי חהר"ל. משמע דאף שהיא שלימה אם ניטלה נוצתה הוי חהר"ל. והיינו כמש"ל דתרנגולת דרכה לצלותה שלימה. והעיקר שזה תלוי במנהג. וממילא שפיר מיושב דפסח שלם מיקרי לכ"ע חהר"ל כיון שמצותו לצלותו שלם א"כ דרכו בכך. ופשטות לשונות הש"ס נראה שהיו נותנים אותו שלם לפני החבורה והם חותכים ממנו ואוכלין. וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מהמ"א ה"ט ובש"ע סי' ק"י ס"א שעיקר דבר חשוב וראוי להתכבד תלוי במנהג המקומות יעו"ש. וכן מצינו לדעת הרשב"א והר"ן דחתיכה גדולה יותר מדאי ואברים שלמים לא הוי חהר"ל. ומ"מ קיי"ל דאברי בע"מ שנתערבו באברי עולה לא בטלי בזבחים ע"ז וכ"פ הרמב"ם. והטעם משום דהוי חהר"ל וכמ"ש הכרו"פ בסי' ק"א. הרי דאברים שלמים ג"כ הוי ראוי להתכבד. ועכצ"ל הטעם משום דעולות דרכן בכך כדתנן בשקלים פ"ז מ"ג יעו"ש. וכן איתא שם דלאכילה דרך לחתוך לחתיכות ולא לאברים. ובשעת הרגל שהבשר מרובה דרכן לחתוך לאברים אף לאכילה יעו"ש. ואז וודאי לכ"ע הוי אברים חהר"ל כיון שדרכן בכך. ונראה דהא דקיי"ל שם בירושלים זבחי שלמים קאי גם על אברים מדלא מפרש דין אברים בירושלים. והיינו משום דעולה הוי קדשי קדשים ואין מוציאין אותה חוץ לעזרה. ושלמים תמיד מרובים בירושלים ודרכן לבשלם אברים שלמים וכמו בשעת הרגל בכל מקום. ולזה לא ביאר שאברים בירושלים הוי נבלות ורק בגבולין איתא זה שם:
ט
ובאמת כל התירוצים הנ"ל דחוקים ואין בהם די ליישב קושיא גדולה כזו. ואף אי נימא דהוי חהר"ל. מ"מ כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם דהא כבר הקשה הישועות יעקב סי' ק"י שאם נשרף אחד יאכלו הנותרים. ותירץ דבעי עיבור צורה. ועדיין קשה דהו"ל להש"ס לפרושי שאם קרה כן שנשרף אחד יאכלו השאר. וגם לפני זריקה יקשה כמ"ש מעכ"ת דהא הוי רק דרבנן ונידון מהכא דאינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת. וכן הקשה הבית מאיר בשער הקבוע. ושם הביא ראיה דאינו ראוי מדרבנן לאכילה מיקרי ראוי מה"ת מפסחים פ"א דלר' יוסי אם שחטו וזרקו על שומרת יום כנגד יום ואח"כ ראתה פטורה מפסח שני דאינה מטמאה למפרע רק מדרבנן. הרי דאף דמדרבנן היתה טמאה בשעת זריקה מ"מ הוי זריקה ראויה. ולענ"ד שם ס"ל דלענין פסח לא העמידו דבריהם שכ"ה לשון רש"י שם להדיא דלגבי פסח טהורין מעליא הוו ע"ש. והיינו דלא העמידו דבריהם כלל. וכעין זה כתב הצל"ח שם לחד תירוצא דלר' יוסי שזב מטמא למפרע מדרבנן. מותר לאכול הפסח דלא העמידו דבריהם בזה. ועוי"ל דהכא כיון שבשעת זריקה לא היה עליה שום טומאה רק כשראתה אח"כ גזרו שכל מה שנגעה בהם יטמאו למפרע. א"כ בשעת זריקה היתה טהורה גמורה וראויה לאכילה. ולא דמי להיתה טמאה ולא נודע לה שאז היא טמאה ממש בשעת מעשה. ובשיטה זו יש להאריך הרבה בענין דרבנן ודאורייתא בקדשים ואכ"מ:
י
אבל הנלע"ד שעיקר קושיא זו לק"מ ובחנם נתחבטו כל הגדולים הללו בזה. דביטול שייך בדבר איסור שנתערב ברוב היתר דאמרינן שהאיסור נתהפך להיתר כי המיעוט הולך אחר הרוב. אבל היכא שאף אחר הביטול א"א שהמיעוט יהא כמו הרוב אז וודאי לא שייך כאן דין ביטול. וה"נ הא כל פסח מאלו הפסחים אינו נאכל אלא למנויו. וחבורה אחת אסורה לאכול מפסח של חבורה השנית. א"כ גם אם נבטל הפסח הבעל מום בכ"ז לא יוכלו לאכלו כמו ארבע הפסחים באשר הארבע פסחים בעצמם אינם שוים ונאכלים לחבורות שונות. ולזה לא שייך כלל ביטול בזה. והא דאמרינן בזבחים ע"ח בפיגול נותר וטמא שנתערבו דאיסורים מבטלים זא"ז. היינו משום שאם יבטל מיעוט פיגול ברוב נותר וטמא כמ"ש התו' שם. אף שהנותר והטמא אסורים כ"א משם אחר בכ"ז י"ל שזית פיגול יבטל חציו בזית נותר וחציו בזית טמא ושפיר יהא דינם כמבטל. ורק שא"א לברר איזה החצי בטלה בזה ואיזה בזה. וכעין זה כתב הכרו"פ סי' צ"ח דכלאים שנתערב בחמץ פרח איסור כלאים ונקרא עליו שם איסור חמץ. אבל בנ"ד לא שייך זה כלל. וגם דשם בטל לענין מלקות ששאר האיסורים אין בהם מלקות של איסור זה. וכ"כ הכרו"פ סי' צ"ח והשער אפרים דרק לענין מלקות הוא:
יא
ועפ"ז מיושב מה שקשה טובא מהא דפ"ב דערלה מ"ג דתנן התם הערלה מעלה את הכלאים ומצייר כגון שנפלה ערלה למאתים היתר ואח"כ נפלה סאה ועוד כלאים. ומבואר שם ברמב"ם ור"ש והוא מירושלמי דדווקא בכה"ג שכבר בטלה הערלה. וע' רמב"ם וראב"ד פט"ז מהמ"א בזה. וקשה כיון דקיי"ל דאיסורים מבטלים זא"ז. ואף שגם המבטל אסור מ"מ אמרינן שהאיסור המתבטל כמאן דליתא דמי. א"כ ה"נ יבטלו הכלאים והערלה זא"ז וליהוי כמאן דליתא. ולפמ"ש א"ש דאין הסברא דהוי כמאן דליתא. ורק שמתהפך להיות כהמבטל. ולזה כיון שהערלה לא נתבטלה עדיין ונאסרו כל הפירות. א"כ אף ששם איסור כלאים בטל. בכ"ז אסור בהנאה כהמבטל. אכן זה יש לדחות דגם באיסורים שנתערבו אסרו לאכלו וכמ"ש הכרו"פ סי' צ"ח. ובלא"ה הא פסק הרמב"ם פי"ח מה' פסוה"מ שאיסורין אין מבטלין זא"ז ואכמ"ל בזה וע' אחרונים בי"ד סי' צ"ח ובשו"ת שער אפרים סי' נ"ג נ"ד בזה. וזה וודאי אין שייך לומר שהבעל מום יתבטל לענין זה שיהא מותר למנויו כשאר הפסחים. ז"א דבבע"מ באמת בטל כל ענין מנוין כיון שאינו פסח כלל. והעיקר דהמבטלין אינם דומים בהתירן זה לזה לפי שכ"א נאכל רק למנויו. ולא שייך כלל רוב בזה כיון שהרוב בעצמו אינם שוים כלל זל"ז:
יב
ויש לפלפל בענין זה מהא דמנחות כ"ג לענין אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן. דמסוגיא הנ"ל מוכח שהבטל נהפך להיות כמבטל. וע' בכורות כ"ב בענין זה. ובאשר עיקר סוגיא דמנחות הנ"ל הוא רק לענין מין במינו ע"ש וגם מקוצר הפנאי אקצר בזה. וגם יש להעיר מדברי הרא"ש פ' גה"נ שכתב שהאיסור שנתבטל נהפך להיתר. ועב"י י"ד סי' ק"ט שהרשב"א ועוד פוסקים חולקים ע"ז ואכמ"ל בזה:
יג
[וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ד' שתירץ על קושיית החוו"ד מהא דנמצא יבלת. דע"כ אין מועיל ביטול רק לסלק האיסור שיש על דבר הבטל. אבל לא לענין שישיג הדבר הבטל המעלה שיש במבטל. ולזה הכא לא מהני הביטול שעי"ז ישיג הפסח הבעל מום המעלה ככל קרבן פסח שיועיל לו זריקתו להתירו באכילה. והביא שם ראיה מרש"י מנחות כ"ג שפירש דאף שהשיריים בטלים בטבל. בכ"ז לא מהני הביטול רק דליהוי כמאן דליתא אבל לא שיתהפך לטבל ויהא כריבה סלתה עכ"ד. ולענ"ד אף שעצם הסברא נכונה מאוד. אבל בנ"ד אין זה מועיל כלל לתרץ הקושיא. דאטו החוו"ד מקשה שגם החבורה שהפסח הבע"מ הוא שלה תצא בו ידי חובת פסח זה וודאי אינו. דהבעל מום לא יתהפך להיות קרבן כשר. רק הקושיא שיסולק האיסור מן הבעל מום ויהא מותר באכילה כמו שאר הפסחים. ולזה א"צ שום מעשה ומעלה. וכמו שהביא בעצמו מרש"י דמנחות דהוי כמאן דליתא. ואף שהיתר הפסחים בא ע"י מעשה הזריקה. בכ"ז שפיר עכשיו הם מותרים ויתבטל הבע"מ להיות מותר ג"כ. וכעין זה קיי"ל במנחות שם דטבל של מנחה בטל בשירים של מנחה אחרת. אף שהשיריים הותרו ע"י הרמת הקומץ. והטבל שנתערב עדיין מחוסר מעשה זו. בכ"ז אמרינן שבטל כיון שעכשיו על השיריים יש שם היתר. וכן בטבל דעלמא אי לאו טעמא דדשיל"מ וכהיתרו כך איסורו הוי בטל ברוב. חולין ע' ע"ז ע"ג ע"ב ובתו' שם. אף דהחולין הותרו ע"י מעשה הפרשת התרומה. בכ"ז בטל הטבל והיינו כמש"ל דמ"מ השתא הוא היתר ונהפך הטבל להיות היתר. וכן נבילה בשחוטה דהוי כאלו נשחטה שהרי הותר הבשר ע"י שחיטה. וא"כ ה"ה הכא בפסחים שפיר הקשו שיהו מותרים באכילה ולא יצאו לבית השריפה. ובגוף הסברא של הגאון הנ"ל יש לי ג"כ לפלפל אך אכ"מ]:
יד
והנלע"ד עוד בישוב קושיית האחרונים הנ"ל. דהנה בזבחים ע"ז תנן שאם נתערבו אברי בעלי מומים באברי תמימים רא"א אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולם. וחכ"א אפילו קרבו כולם חוץ מאחד יצא לבית השריפה. וקשה טובא למה לא יבטלו ברוב. והתו' כתבו בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא שהטעם משום שדרכו למנות. וקשה לדידן דקיי"ל דרק ששה דברים לא בטלי. ובכ"ז קיי"ל דאברים באברים לא בטלי. וראיתי בכרו"פ סי' ק"א שכתב הטעם דהוי חתיכה הראויה להתכבד. דאף הראוי למזבח שייך בו ראוי להתכבד יעו"ש. ולענ"ד צ"ע טובא דבשלמא גבי הדיוט שייך דחתיכה קטנה אינה ראויה ליתן לפני אורח וגדולה ראויה. אבל לגבוה אפילו כזית מחויב להקטירו לגבוה ואין שייך בזה חשיבות כלל. והרי אף באכילת כהנים כתבו התו' דלא הוי חהר"ל מפני דמשולחן גבוה קזכו וכמש"ל. וא"ל דא"כ אף בקדשים קלים לא יהא שייך חהר"ל. כיון שאף כזית מצוה לאכול ולא להניחו ליעשות נותר. ז"א דשם המצוה מוטלת על הבעלים. ואם ירצה לכבד בזה איזה אורח. יבוש לכבדו בכזית בשר רק בחתיכה הראויה לכך. אבל בעולה אף כזית בע"כ יעלה לגבוה:
טו
והנראה דהנה תנן בזבחים ע"ח ע"א נתערב בדם פסולים ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה ר"א מכשיר. אם לא נמלך ונתן כשר. ומפורש בש"ס ע"ט ע"ב הטעם דגזרינן מיעוט פסולים אטו רוב ור"א ס"ל דלא גזרינן. ור"פ קאמר שם דר"א ס"ל דרק בדם התמצית לא גזר דלא שכיח שיהא רוב נגד דם הנפש. ובמשנה ע"ט ע"ב איתא דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן ישפך לאמה. הניתנין למטה בניתנין למעלה רא"א יתן למעלה ורואה אני התחתונים כאלו הם מים וחכ"א ישפך לאמה. ואם לא נמלך ונתן כשר. ונלע"ד ברור דגם באברים הא דלא בטיל הוא משום גזירה אטו רוב בעלי מומין. דמאי שנא מדם וגם חזינן דתנן לה במשנתינו זה אחר זה. ואף דלרב זביד שם לא ס"ל לר"א הך גזירה. וא"כ קשה ל"ל אם קרב אחד מהם. י"ל משום דלהקריב כולם כאחד מאיסי לגבוה וכמו בדם בכוס בכוסות קאמר ר"א ג"כ אם קרב אחד. ובנתערב להדיא שרי לזרוק בבת אחת דכיון שאינו זורק דם פסול לבדו לא מאיסי כמ"ש התוס' ע"ז ע"ב ד"ה בדם וע"ט ע"ב ד"ה במאי. ובלא"ה איתותב רב זביד בש"ס שם. ולפ"ז נראה דהא דתנן בדף ע"ז אברי חטאת באברי עולה יצאו לבית השריפה ולא בטלי הוא ג"כ מטעם גזירה זו. וה"ה אברי עולה באברי חטאת אף דחטאת לא הוי חהר"ל כמ"ש התו' ביבמות פ"א ע"ב. מ"מ לא בטל משום גזירה:
טז
והא דלר"א בעי אם קרב אחד נראה יותר דס"ל לר"א דדבר שדרכו למנות לא בטל. ואף דבליטרא קציעות בתרומות פ"ד וזבחים ע"ג ס"ל לר"א דבטל. שם הוי כל שדרכו למנות וגם רק בדרבנן כדאיתא בש"ס שם. אבל בדאורייתא ואת שדרכו למנות ס"ל דלא בטל. ולזה אם קרב ראש אחד תלינן שקרב הפסול. וכ"נ בתו' זבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא שכתבו בפשיטות דהטעם משום שדרכו למנות והיינו אף לר"א ע"ש. ולר"פ דס"ל דגם ר"א ס"ל הך גזירה. י"ל דכיון דבעינן דווקא שכבר קרב אחד שוב אין מקום לטעות. דגם אם נתערב אבר אחד של עולה בשני אברים של בעלי מומין וכבר קרבו מזה שני אברים. שפיר שרי לר"א להקריב השלישי לכתחילה. ואדרבא הכא עדיף טפי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש וכבר קרבו הבעלי מומין. ואף למאי דאיתא בש"ס דלר"א מקריב שנים שנים. י"ל דבכה"ג שרי אף באחד. ועכ"פ לגזור ודאי אין מקום. ורבנן ס"ל דמכל מקום אסור משום גזירה. דכיון דקודם שקרב היו כולם אסורים. כבר נדחו מהקרבה. ובשחוטין יש דיחוי כדאיתא בזבחים ע"ג. וגם י"ל דס"ל דאף משום גזירה אסור אף בקרב אחד מהם. וכן מוכרח לומר לפי מה שפסקו הרמב"ם וטוש"ע י"ד סי' ק"י דנפל אחד מהם תולים שהאיסור נפל. והיינו כר"א כדאיתא בזבחים ע"ד. וגבי אברים שנתערבו פסק הרמב"ם בפ"ו מה' פסה"מ כרבנן דר"א. וכבר הרגישו הפוסקים בזה. והראב"ד והרשב"א כתבו באמת לפסוק דלא מהני נפלה אחת דלא כר"א ע' תשובת הרשב"א סי' שכ"ה. וע"כ צ"ל כמ"ש דלרבנן ג"כ תולים בעלמא באיסור. רק הכא הטעם משום שנדחו או משום גזירה כמש"ל. ומצאתי בכ"מ פ"ז מה' ע"ז ה"י שכ"כ. וע' בכ"מ פט"ו מה' תרומות ה"ב ושעה"מ פ"ד מה' ק"פ. ויש להאריך הרבה בדבריו שם ואכ"מ. ולרבנן דברייתא בדף ע"ז בזבחים איתא שם בסוגיא הטעם משום דבע"מ מאיסי למזבח ע"ש. וע' מנחות מ"ח ע"א דיקשה ל"ל משני שם דבאברים הטעם משום גזירה ושכבר נדחו כמש"ל וכמו שתרצו התו' שם ד"ה חטא על קושייתם שם מדם פסולים. וי"ל דעדיפא משני ועוי"ל דכיון שבידו לא הוי דחוי ואקצר
יז
עכ"פ שמענו דקדשים שנתערבו אחר שחיטה פסולים בכשרים לא בטלי מדרבנן משום גזירה. וא"כ מיושבת קושית המפרשים הנ"ל מהא דפסחים בפשיטות. דלהכי יצאו כולם לבית השריפה משום דלא בטלי. ובזה מיושב ג"כ קושיית הישועות יעקב בסי' ק"י בזה דכיון שנשרף פסח אחד נתלה שנשרף הבע"מ ויאכלו הנשארים. ולפמ"ש א"ש דבקדשים לא מהני זה לרבנן דר"א וכמש"ל. ויש להאריך עוד בזה אך מקוצר הפנאי ההכרח לקצר:
יח
ומ"ש מעכ"ת לישב קושית התו' בזבחים ע"ב על רש"י שפי' ביבמות פ"א הטעם דחתיכה טמאה בטהורות בטלה משום הפסד מרובה. דהא מצינו דאיסורי הנאה ג"כ לא בטלי. וכתב מעכ"ת לתרץ דמלשון רש"י ביבמות משמע דבעי תרתי הפסד מרובה והפסד קדשים. לדעתי הא דנקיט רש"י הפסד קדשים הוא משום דאיירי בקדשים דהא כתב מפורש שם פ"א ע"ב ופ"ב ע"א דלהכי טהורה בחולין לא בטלה משום דאפשר למכור לכהן. ולדברי מעכ"ת קשה דתיפוק ליה דליכא הפסד קדשים. וגם דנראה עיקר מה שהכריח לרש"י לפרש כן מדלא נקיט טמאה בחולין וכמ"ש התו' להדיא ביבמות פ' ע"ב ד"ה דברי דלרש"י לא בטלה. וכן פירש"י בסוגיא פ"ב ע"א דטהורה בטהורות עדיפא ליה דהוי רבותא טפי. ואי נימא שהטעם משום הפסד קדשים. וא"כ אף טמאה לא בטלה. א"כ אדרבא בטמאה הוי רבותא טפי דלא בטלה אף דאיכא הפסד מרובה. ולדברי מעכ"ת יקשה למה נקיט רש"י כלל סברא דהפסד מועט. ונראה דרש"י נקיט בלשונו הפסד קדשים לרבותא דהו"א דבקדשים שאינם ממונו של כהן רק משולחן גבוה קזכו לא שייכא כלל סברא דהפסד מרובה דרק לגבי הדיוט שייך חשש הפסד ולא לגבי גבוה. לזה קמ"ל דאף בקדשים חוששים להפסד. ובזבחים ע"ב דעביד צריכותא להיפוך דניחוש בקדשים להפסד טפי מבהדיוט. שאני שם בקדשים חיים שיופסדו שלא יקרבו כלל למזבח. משא"כ הכא שלא יפסלו רק מאכילה. וגם י"ל דבאמת יש סברא לכאן ולכאן. ויש להעיר מכמה מקומות בש"ס ואכמ"ל בזה. ועפמ"ש מיושב הא דנקיט טמאה בחתיכות חטאת טהורות ולא בחולין כמו בסיפא ולפמ"ש א"ש דסברת הפסד מרובה בקדשים הוי רבותא ואקצר:
יט
ועפמש"ל דטעם דרבנן באברים באברים דלא בטלי הוא משום גזירה. נראה לישב דברי התו' זבחים ע"ד ע"א ד"ה רב שהקשו שם מה קאמר רב דאמר כר"א הא טעמא דר"א משום דדריש מקרא דבתערובות מרצה אף בע"מ כדאיתא ביומא ס"ד. ותירצו דקרא אצטריך לחד בחד והש"ס מייתי לה דכיון דהכתוב התיר כל כך אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה. ודבריהם צע"ג דמ"מ קשה מאי קאמר שם דרב ס"ל כר"א. דשאני בדר"א דגילה הכתוב להקל בזה. משא"כ בטבעת של עכו"ם. ולפמ"ש י"ל דבאמת ר"א ס"ל ג"כ טעם דגזירה כדאמר ר"פ בדף ע"ט. ורק באברי בע"מ שמן התורה מרצה אף חד בחד לר"א. לזה ס"ל דעכ"פ בקרב אחד מהם לא נגזור מדרבנן דכיון שיקריב שנים שנים כדקאמר התם א"כ מדאורייתא שפיר דמי דהוי חד בחד ורק מדרבנן יש לגזור. וכולי האי לא החמירו לגזור. ורק בשלא קרב אף אחד מהם גזרו אטו אם יהא הרוב של בע"מ דבכה"ג לא מרצה מדאורייתא. והנה כ"ז הוצרכנו בקדשים דשייכא הך גזירה כמש"ל. אבל בעלמא וכגון בטבעת של עכו"ם דלא שייכא הך גזירה. בפשיטות תלינן לר"א שנאבד האיסור. ובזה מדוקדק לשון התו' שדקדקו בלשונם להחמיר לגבוה. והיינו דלגבוה שהיה שייך להחמיר משום גזירה כנ"ל. ומ"מ לא החמירו. אבל להדיוט דלא שייך הך גזירה. לא שייך כלל להחמיר:
כ
והנה הלח"מ הקשה בפ"ג מה' שגגות ה"ח על הרמב"ם שפוסק דבע"ח אינן נדחין ופוסק כרבנן דר"א שאף אם קרבו כל הראשין חוץ מאחד יצא לבית השריפה. וביומא ס"ד איתא דלרב צ"ל כר"א דבם ממעט דבע"מ ע"י תערובות מרצה. ותירץ דס"ל כמ"ש התו' שם דלרבנן דמתניתין ס"ל בזה כר"א דמה"ת מרצה. ודבריו צ"ע לענ"ד דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי דמה"ת מרצה בכל תערובות אף חד בחד. כיון שזה מפורש בש"ס. וצ"ל דכיון דקיי"ל דשחוטין נדחין. ממילא אינו מרצה אף מה"ת כדאיתא בזבחים ע"ג ע"ב וכמש"ל אבל לענ"ד נראה בישוב דברי הרמב"ם בפשיטות. דהנה רב יליף שם דבע"ח אין נדחין מקרא דמשחתם בהם מום בם. הא עבר מומם ירצו. ור' יוחנן יליף ממשחתם בהם בהם הוא אם עבר מומם ירצו אבל בעלמא בע"ח נדחין. ורב מוקי בהם למעט דבתערובות ירצו. ולכאורה קשה דהא משחתם בהם דרשינן בתמורה כ"ח ע"ב לנרבע ונעבד. ובנרבע ונעבד לא שייך כלל שיעבור איסורם. וא"כ לא שייך כאן כלל דרשא דר' יוחנן. וצ"ל דר"י ס"ל כהאי תנא דדריש בתמורה שם נרבע ונעבד ממן הבהמה וקרא דמשחתם איירי רק בבעל מום. ולמ"ד דמשחתם אתי לנרבע ונעבד צ"ל דבהם אתי לחלק דלא נימא שאינו פסול עד שיהא משחתם ומום. ויש לתלות זה בהא דאי בעינן או לחלק. וא"ש דר' ישמעאל דדריש משחתם לנרו"נ בתמורה שם לטעמיה אזיל בזבחים ק"ז ע"א דס"ל שם דבעינן או לחלק ע"ש בתו'. וע' שבועות כ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה. והתו' בחולין כ"ג ע"א ד"ה כי כתבו דכ"ע ס"ל דקרא דמשחתם איירי בנרו"נ ע"ש. ודבריהם צ"ע מסוגיא דהכא. וצ"ל דבהם דרשינן לבע"מ ודחוק. ואף לדבריהם הנה כתבו שם דלמ"ד דנרו"נ ממעיטו ממן הבהמה אצטריך משחתם לאקושי לבע"מ דחל עליו מעשר בהמה ע"ש. וא"כ בהם יתירא הוא דלחלק ל"צ דהא ידעינן ממן הבהמה שנרו"נ פסול לבדו. ועפ"ז י"ל דברי התו' הנ"ל דלהכי דריש ביומא בהם לבע"מ באא"ע דלנרו"נ אין לדרשו דהו"ל לכתבו גבי קרא דמן הבהמה ששם עיקר איסור נרו"נ והכא בא להתיר במעשר בהמה כנ"ל ואקצר. ולפ"ז הו"מ הש"ס לשנויי על רב בפשיטות דס"ל לרב כתנא דבי ר"י דמשחתם אתי לנרו"נ. וצ"ל דבעי לאוקמא דרב אף כאידך תנא. וממילא שפיר י"ל ג"כ דרב ס"ל כרבנן דר"א. וס"ל דמשחתם אתי לנרו"נ. רק דמשני דס"ל כר"א משום דהכי איתא ג"כ בזבחים ע"ד דס"ל לרב כר"א בזה. וגם דבעי לשנויי דאף לדעת ר"י דדריש משחתם על בעל מום. ג"כ יש לדחות ולדרוש מבהם כדר"א דמרצה בתערובות:
כא
וממילא מיושבים שפיר דברי הרמב"ם דהרמב"ם פסק בפ"ג מהא"מ ה"ו דממעטינן נרבע ונעבד ממשחתם. וא"כ לא שייך כלל למעט מזה שידחו בעלמא בע"ח וכן לענין תערובות דהא ברובע ונרבע איתא בזבחים ע"ז דאף ר"א מודה שאינו מרצה. ולזה שפיר פסק כרב דבע"ח אין נדחין וכרבנן דר"א. ובאשר הארכתי הרבה ההכרח לקצר במקום שיש עוד להאריך:
כב
ובגוף דברי התו' הנ"ל שכתבו דלרבנן דמתניתין ס"ל ג"כ דתערובות מרצה קשה דא"כ לרבנן דברייתא נמי נימא דלא יקרבו הוא רק מדרבנן. ומנ"ל להש"ס בזבחים ע"ז דס"ל לרבנן דאינו מרצה מה"ת. ונראה הטעם דבברייתא בזבחים ע"ז איתא דברובע ונרבע לכ"ע לא יקרבו ובבע"מ פליגי ר"א ורבנן. משמע דלא יקרבו דרבנן הוי דומיא דלא יקרבו דרובע ונרבע דהוי מדאורייתא אף לר"א. ועוד דר"א קאמר שם הטעם שרואים אברי בע"מ כאלו הם עצים. ופריך הש"ס שם דהא טעם ר"א הוא משום דמרצה בתערובות מה"ת. ומשני דלדבריהם דרבנן קאמר דס"ל דאין מרצה בתערובות דמ"מ ליהוו כעצים. ואי נימא דלרבנן ג"כ מרצה בתערובות. א"כ למאן קאמר ר"א הא דלשם עצים. כיון דהוי רק חומרא מדרבנן. ומזה הוכיח הש"ס דלרבנן דברייתא ס"ל דאין מרצה מדאורייתא. ורק רבנן דמתניתין כתבו התו' דאפשר ס"ל כר"א דמרצה מה"ת:
כג
ומצאתי בשעה"מ פ"ג מה' ק"פ שהקשה קושייתינו על התו' דיומא דלמה לא נימא דרבנן דברייתא ג"כ ס"ל בזה כר"א דמרצה מה"ת. ותירץ משום דהש"ס קאמר הכי בזבחים ע"ז ע"ב דרבנן פליגי בזה על ר"א. והביא שם שהריטב"א בחידושיו כתב באמת דרבנן דברייתא ס"ל ג"כ כר"א דמן התורה מרצה בתערובות. והקשה עליו השעה"מ דהא בזבחים ע"ז מפורש דרבנן פליגי בזה על ר"א ובם בהם לא דרשי ונשאר בצ"ע. ולענ"ד ראייתו מהש"ס תמוה דאדרבא על הש"ס גופא תיקשי מנ"ל דפליגי בזה על ר"א וכמש"ל. וכן על הריטב"א לק"מ דהריטב"א כתב זה שם לרב. דע"כ ס"ל כר"א דמרצה מה"ת. ולזה כתב הריטב"א דלדידיה י"ל דגם רבנן ס"ל הכי. אבל לר' יוחנן דס"ל בע"ח נדחין שפיר י"ל דאינו מרצה בתערובות. וא"צ לדחוק דרבנן ס"ל דרק מדרבנן לא יקרבו. ולזה אמרו בש"ס דס"ל דאין מרצה. אבל לפמ"ש מיושב בס"ד דהש"ס מוכיח דרבנן ס"ל דאין מרצה כמש"ל. והריטב"א כבר כתב שם דאף דמשמע דלא יקרבו דרבנן הוי דומיא דלא יקרבו דרובע ונרבע. מ"מ הוי הא כדאיתא והא כדאיתא. וכן הא דלשם עצים אפשר לדחוק דקאמר ר"א דלא מסתבר שיגזרו חכמים בזה כיון דאפשר שיעלו לשם עצים. ומ"מ סוגיא דזבחים ע"ז אזלא לר' יוחנן דלדידיה שפיר נימא דלרבנן אין מרצה וא"צ לדחוק כ"כ. ועוד דהא מ"ד דמשחתם איירי בנרבע ונעבד א"כ ע"כ דס"ל דבע"מ בתערובות אין מרצה. וכמש"ל דבנרו"נ כ"ע מודו שאינו מרצה ובהם אצטריך לחלק כמש"ל ובם בהם לא דריש. ולזה נקיט הש"ס בזבחים ע"ז בפשוטו דרבנן נמי הכי ס"ל. אבל באמת שפיר י"ל דס"ל לרבנן דברייתא דמרצה מה"ת וכמ"ש הריטב"א:
כד
ולכאורה קשה לפ"ז מהא דיבמות פ"א ע"ב דחתיכה חטאת טמאה בטילה בטהורות. ולא גזרינן אטו רוב טמאות. וכן במשנה פ"ב דערלה יקשה כן. ונראה דרק בעל מום דשכיח בקדשים כדאיתא בבכורות כ"ה ע"ב וגם דהא טריפות הוי מיעוט המצוי כידוע דלהכי תקנו לבדוק הריאה ולזה שפיר גזרו. וכן בשארי פסולים המצויים. אבל טומאה במקדש לא שכיחא כדאיתא ביומא כ"ב שקשה עליהם טהרת כלים במקדש יותר משפיכות דמים. וכן מצינו בכמה דוכתי בש"ס שכהנים זהירים מאוד בטומאה. וכ"כ התוס' בפסחים פ"ה ע"א ד"ה משום שטומאה היתה חמורה אף לרשעים. וע' תוס' סנהדרין מ"ח ד"ה משמשיו. וכן איתא בחגיגה כ"ד שעל טומאת קדשים אף ע"ה נאמנין. ובזבחים ע"ח גבי נתערב דם פסולים דפירש"י רובע ונרבע או נשחט חוץ לזמנו ומקומו. ומ"מ גזרינן אטו רוב פסולים. הא משמע שם בש"ס ע"ט ע"ב דמיקרי מילתא דשכיחא. וגם י"ל שהתערובות גופא לא שכיחא בטומאה לפי שנזהרים להרחיק קדשים טמאים מן הטהורים כדי שלא יטמאו זא"ז. משא"כ בשאר פסולים. ואף שיש פסולים שטמאים ג"כ וכדתנן בפסחים ק"כ. מ"מ זה הוי רק טומאה דרבנן. ומשמע שם דמטמא רק ידים ולא קדשים אחרים וע' פסחים ט"ו ע"ב. וכן איתא בשבת י"ג ע"א בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה וכו' הרי שהיו נזהרים מאוד בטומאה ואין מקום לגזור גזירות בזה. ומכ"ש גבי קדשים:
כה
והנה אח"כ הקשה לי הגאבד"ק פיקעלי נ"י איזה קושיות על מש"ל אות ו' וישבתים ואין מכתבי הלז ת"י כעת. ועתה נדפס חיבורו הנעלה דלתי תשובה ח"ב וראיתי שם בסי' ק"א סק"ד שהביא דברי בזה. והרואה יראה שדברי שם נכונים בס"ד. רק ע"ז הקשה שם עוד הג' המחבר ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' רע"ב דלא אמרו שבטל ברוב רק כשאין האיסור ניכר ובדאיכא ודאי רוב בהיתר או שנסתפק אם פירש מן ההיתר כהא דט' חנויות דבנמצא הלך אחר הרוב. ומוכח מזה דבעינן שיהא הרוב היתר מבורר לפנינו כמו בט' חנויות ולא כשיש ספק לפנינו על כאו"א עכ"ד. ובמחכ"ת המעיין בגוף תשובת הרשב"א יראה שאין זה שייך לנ"ד. דשם הקשה לו אחד למה חייב אשם תלוי בשתי חתיכות ליבטיל החלב ברוב היתר והוכיח דאיירי בשתיהן שוות. וע"ז השיב דבעינן דווקא שלא יהא האיסור ניכר ושיהא ודאי רוב וכדמסיק שם שיהו שני חתיכות של היתר ואחת של איסור. אבל לא איירי כלל שם לענין אם יש ספק על כאו"א. וכן מפורש בפמ"ג דבכה"ג בטל ג"כ ברוב והובא ג"כ בדלתי תשובה שם. ומש"ש הרשב"א דאיירי שאין האיסור ניכר. חוזר למש"ש מקודם שאם ניכר איזה חתיכה היא של חלב לא שייך דין ביטול ע"ש:
כו
ועוד ראיתי בספר הנ"ל לענין מש"ל דאיתא בחולין י"א דר"מ מודה ברובא דאיתיה קמן. שהקשה שם דליתא זה בחולין שם. רק כ"כ התו' בבכורות י"ט. לדעתי הוא מפורש שם דבעי הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא ופריך הא כתיב אחרי רבים להטות. ומשני רובא דאיתא קמן לא מיבעי' לן כי קא מיבעיא לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה. ופירש"י דפליגי רבנן על ר"מ ביבמות דף ס"א. ושם הוא המקור הא דאמרינן בעלמא דר"מ חייש למיעוטא. וממילא מפורש דלא פליג ר"מ רק על רובא דליתא קמן דהיינו קטן וקטנה. אבל באיתא קמן אין חילוק באשר הוא פסוק מפורש בתורה. ולזה נקיט הש"ס כגון קטן וקטנה משום דבזה פליג ר"מ. ועפ"ז יש לבאר הא דקאמר הש"ס שם מנה"מ דאמור רבנן זיל בתר רובא. וקשה טובא דהא מדאורייתא אזלינן בתר רובא ומאי קאמר הש"ס דאמור רבנן. וגם מה מקשה מקרא דאחרי רבים דילמא הא גופא בעי אי ילפינן מהכא דהא אפשר לומר דגזה"כ הוא רק בדיינים לילך אחר הרוב ולא בעלמא. ועו"ק למה נקיט כגון קטן וקטנה ולא נקט מילתא דאיירינן בה בחולין ברוב כשירות. וביותר קשה על לשון רש"י שכתב דפליגי רבנן על ר"מ. דלמה לו להזכיר מחלוקת ר"מ ורבנן והו"ל לפרש בקוצר דלא חיישינן שמא הוא סריס או היא איילונית. אבל לפמ"ש א"ש דקאי על רבנן דר"מ. והמקשן לא הבין כן וסבר דקאמר דהוי רק מדרבנן. וע"ז מקשה והא זה נלמד מן התורה. ומשני דקאי על רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה. ודקאמר רבנן היינו רבנן דר"מ. וזהו כוונת רש"י בדקדוק לשונו הקדוש. וכן מוכח ביבמות קי"ט דס"ד דר"מ פליג אף באיתיה קמן. והקשו התו' דהא מפורש בתורה אחרי רבים להטות. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דסלקא דעתיה דרק בדיינים גזה"כ הוא כן דבלא"ה לא יתברר שום דין. וגם כי בדבר התלוי בשכל י"ל שדעת רבים עדיפא. אבל לענין ביטול איסור ברוב אפשר שלא נלמוד מזה. ומה שהקשה הג' המחבר שם על הפמ"ג שכתב בשער התערובות בלשון ספק אם ר"מ מודה ברוב דאיתיה קמן דהלא כתבו התו' בבכורות י"ט בפשיטות כן. הנה באמת ביבמות דף קי"ט ובבכורות י"ט משמע להדיא דר"מ פליג אף בדאיתיה קמן וכן הבינו התו' ביבמות שם ד"ה כגון. ורק בתירוצם כתבו שם ושמא לאו דווקא נקיט ט' חנויות וכו' ע"ש. הרי דגם להתו' היה ספק בדבר. ולזה כתב הפרמ"ג בלשון אולי. אכן באמת הוא רק בס"ד דסוגיא שם דלרבנן ג"כ לא אזלינן בתר רובא רק באיתיה קמן. אבל למסקנא שם דמייתי מהא דקטן וקטנה דרבנן ור"מ פליגי בליתיה קמן. ממילא מוכח דבאיתיה קמן גם ר"מ מודה. והתו' שם הקשו על הס"ד דסוגיא שם דהא כתיב אחרי רבים להטות. וע"ז כתבו ושמא לאו דווקא נקיט ט' חנויות. אכן סוגיא דחולין אזלא אליבא דאמת וכפי המסקנא ביבמות שם וכמש"ל. ובתו' יבמות ס"ז ע"ב כתבו בפשיטות בד"ה אין דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ע"ש: