שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מו · ח
ובהא דכבש שלם נראה ג"כ דהסברא כתבו הפוסקים שאין דרך ליתן לפני האורחים כבש שלם. ונראה שיסוד הסברא הוא כדאיתא בחולין כ"ח דבעוף צריך לשחוט הוורידין שצולהו כולו כאחד. ובבהמה א"צ מפני שדרך לנתחה אבר אבר. הרי דבבהמה אין דרך לבשלה כולה כאחד. ובזה מבואר הא דבטור איתא הלשון כבש או אווז שלם. ובש"ע השמיט אווז וכתב רק כבש. והיינו כמ"ש דרק בהמה איתא בש"ס שאין דרכה בכך. וגם בטור נראה דרק אווז שהוא עוף גדול לא היה דרכם אז לצלות כולו כאחד אבל בעוף קטן מודה. וכן מוכח בטוש"ע דנקיט שם דתרנגולת בנוצתה לא הוי חהר"ל. משמע דאף שהיא שלימה אם ניטלה נוצתה הוי חהר"ל. והיינו כמש"ל דתרנגולת דרכה לצלותה שלימה. והעיקר שזה תלוי במנהג. וממילא שפיר מיושב דפסח שלם מיקרי לכ"ע חהר"ל כיון שמצותו לצלותו שלם א"כ דרכו בכך. ופשטות לשונות הש"ס נראה שהיו נותנים אותו שלם לפני החבורה והם חותכים ממנו ואוכלין. וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מהמ"א ה"ט ובש"ע סי' ק"י ס"א שעיקר דבר חשוב וראוי להתכבד תלוי במנהג המקומות יעו"ש. וכן מצינו לדעת הרשב"א והר"ן דחתיכה גדולה יותר מדאי ואברים שלמים לא הוי חהר"ל. ומ"מ קיי"ל דאברי בע"מ שנתערבו באברי עולה לא בטלי בזבחים ע"ז וכ"פ הרמב"ם. והטעם משום דהוי חהר"ל וכמ"ש הכרו"פ בסי' ק"א. הרי דאברים שלמים ג"כ הוי ראוי להתכבד. ועכצ"ל הטעם משום דעולות דרכן בכך כדתנן בשקלים פ"ז מ"ג יעו"ש. וכן איתא שם דלאכילה דרך לחתוך לחתיכות ולא לאברים. ובשעת הרגל שהבשר מרובה דרכן לחתוך לאברים אף לאכילה יעו"ש. ואז וודאי לכ"ע הוי אברים חהר"ל כיון שדרכן בכך. ונראה דהא דקיי"ל שם בירושלים זבחי שלמים קאי גם על אברים מדלא מפרש דין אברים בירושלים. והיינו משום דעולה הוי קדשי קדשים ואין מוציאין אותה חוץ לעזרה. ושלמים תמיד מרובים בירושלים ודרכן לבשלם אברים שלמים וכמו בשעת הרגל בכל מקום. ולזה לא ביאר שאברים בירושלים הוי נבלות ורק בגבולין איתא זה שם: