שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מא · כד
אבל בחמץ שפיר מסתפק הירושלמי שכיון שהגיע שעת ביעור חמץ. א"כ אין בידו לבטל עכשיו החמץ כיון שנתחייב בהשבתתו וצריך לבער כולו. או י"ל דכיון דאמרינן שמתבטל לעריבה והוי כעץ דעלמא וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה בפסחים מ"ה ע"ב א"כ היינו השבתתו ושפיר סגי במיעוט בעלמא. ולפ"ז צ"ל דאיירי קודם זמן איסורו בהנאה. שאם נאסר כבר בהנאה פשוט שא"י לבטלו לעריבה דליהוי כעץ. דמ"מ הרי הוא נהנה מזה שמחזק בו העריבה כיון שמבטלו מעכשיו. וכ"נ בש"ע סי' תמ"ב ס"ח דאיירי קודם האיסור ע"ש במג"א סקי"ב ובט"ז סק"ז ובח"י שם ושאר אחרונים ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי בשו"ת רעק"א סי' ר"ח שישב קושיית הש"ק קרוב לזה אך דברינו מבוארים יותר בס"ד ע"ש בד"ה ועיקר. ושם מצאתי ג"כ שפירש הירושלמי דכלאים כמש"ל בישוב דברי הש"ך דהמיעוט או התוספת אינו מצד ביטול ורק מצד שנסתלק איסור מה"ע יעו"ש בד"ה ואך מ"מ. אכן נתקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב לוקה וכתב שהיה לו איזה הוכחה דלא קיי"ל כהירושלמי שכתב דהטעם משום מה"ע ולא ביאר שום טעם בזה. וכן נתקשה שם למה לא הביא הרמב"ם תירוץ הש"ס בב"ב צ"ד דהא דברובע ימעט הוא רק משום חומרא דכלאים ע"ש. ולפמ"ש מיושב הכל בס"ד: