אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן מא

סימן מ

ח

והנה מ"ש כבודו לסמוך על מ"ש המרדכי דהא דאין מבטלין איסור הוא רק במידי דאכילה והנאה והכא הוי רק איסור בישול. לדעתי אין לסמוך על זה דפשטות כל הפוסקים בי"ד סי' צ"ט מבואר דלא ס"ל לחלק בזה ולא הביאו כלל בש"ע ומפרשים דיעה זו. וכ"כ הפמ"ג בסי' צ"ט בש"ד סקי"א בפשיטות שאסור לבטל לכתחילה אף לענין בישול בב"ח. וכבר הביא כת"ר בעצמו הירושלמי רפ"ב דכלאים דמייתי לה לענין איסור כלאי זרעים והובא ירושלמי זה בהגר"א סי' צ"ט סקי"ג. וכבודו דחה ראיה זו. ולהלן יבואר שהיא ראיה ברורה ונוכיח עוד זה להלן אי"ה. ועוד דהא אף המרדכי ואגודה שהביא הב"ח ס"ס תרכ"ו דלא שייך אין מבטלין איסור רק באכילה והנאה. כתבו להדיא שם דזה רק משום דאין מבטלין איסור הוא רק דרבנן יעו"ש בלשונם בב"ח שם. וזוהי ג"כ דעת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה ועב"ח סי' תק"ז בזה. והטעם נראה דלהכי אסרו לבטל דא"כ ישהה כל האיסורים עד שיזדמן לו לבטלם ולא יפרוש משום איסור שבתורה. וגם יש לחוש לתקלה. וכעין שאסרו גידולי תרומה משום שמא ישהה כדאיתא בשבת י"ז ע"ב. אבל בדבר שאינו לאכילה והנאה. לא שייך גזירה זו. ואם כן מבואר דלהפוסקים. דסבירא להו שאסור לבטל מדאורייתא. לא שייך חילוק זה. ואף דיסוד הדין הוא מזרוע בשילה. מכל מקום מנ"ל לחלק בזה וכדמוכח מלשון המרדכי הנ"ל דרק אי נימא דהוי מדרבנן כתב חילוק זה ע"ש. וא"כ מבואר שהסוברים דהוי דאורייתא לא ס"ל סברא זו. ואף הסוברים דהוי דרבנן רובם לא ס"ל סברא זו:

ט

כ"ז כתבתי לפי הבנת כבודו בדברי המרדכי הנ"ל וכפי שהבין הב"ח בסי' תק"ז ובשארי אחרונים בסי' תרכ"ו בכוונתו. אכן בשלטי גבורים פ"ה דע"ז כתב שכוונת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה דהא דאיתא שם דהיכא דמיקלא קלי איסוריה שרי לבטל לכתחילה זה דווקא במידי דלאו בר אכילה. אבל במידי דאכילה אסור לבטל אף אי ליתיה בעיניה יעו"ש. וממילא מבואר דהיכא דאיתא בעיניה אסור לבטל אף שאינו מידי דאכילה. והב"ח סי' תק"ז נראה שלא ראה דברי השלט"ג מדלא הביאו. והמרדכי והאגודה שהביא הב"ח בסי' תרכ"ו נראה כוונתם דהנה שם איתא דרק במידי דאכילה והנאה אין מבטלין. אבל גבי סכך פסול מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש. הכוונה כיון שאין כאן ענין איסור והיתר רק אנו מדברים בענין קיום מצות סוכה. א"כ אין על הסכך פסול שם איסור כלל. דהא שפיר מותר ליהנות בו ולעשות כל צרכו. ורק סוכה מצותה כך שיהא הסכך ממינים מיוחדים. וסגי שיהא רוב ממינים הללו כדקיי"ל דרובו ככולו. רק בעינן שיהא הרוב והמיעוט מעורב דבלא"ה אין מצטרף הפסול והכשר ומקום הסכך פסול אין עליו שם סוכה. וה"ז דומה לשאר מצות התורה דרובו ככולו. ושרי לעשות כן לכתחילה. וכמו במקוה שמותר לעשות לכתחילה רובה ממים כשירים ומיעוטה מפסולים כדאיתא במסכת מקואות וברמב"ם פ"ד מה' מקואות. וכן לענין מי פירות קיי"ל בפ"ז דמקואות דנתן סאה ונטל סאה כשר ואיתא ביבמות פ"ב עד רובה. ולא הוי מבטל איסור לכתחילה. והיינו כמש"ל דאין נופל ע"ז שם איסור כי כן הוא שיעור המצוה של טבילה במקוה. וקרוב לזה כתב הר"ן בפ"ק דסוכה והט"ז בסי' תרכ"ו בתירוץ הראשון:

י

ונראה שזהו כוונת הירושלמי בפ"ה דתרומות ה"ב דמקשה שם למה אם הוסיף תרומה לבטלה אסור ובמקוה אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובה. ונראה כוונת הקושיא דהא אם ביטל במזיד אסור. ומשני תמן היה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה. ופי' הפ"מ דשם שרי ליתן אף במתכוין מפני דכל סאה וסאה אין פוסלת המקוה עד רובו: משא"כ בתרומה כל סאה צריכה מאה כנגדה. ופירושו תמוה לענ"ד דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דלמה שרי לבטל לכתחילה. ואטו יבש ביבש בשאר איסורים שבטל ברוב שרי לבטל ולהוסיף האיסור בהיתר עד רובו מפני שאין ההיתר נאסר כל זמן שיש רוב היתר. אבל הכוונה כמ"ש שמצות מקוה שיהא רובה מים כשרים. ולזה כשנותן סאה ראשונה ונוטל סאה הכשר המקוה הוא מצד הרוב. וכן כשמוסיף מי פירות ג"כ קיים הרוב ואין עליו שם איסור כלל. אבל תרומה שם איסור עליה כי כל סאה צריכה מאה כנגדה. וא"צ להצטרפות סאה הקודמת. אבל במקוה אין שייך לפסול מקוה בת מ' סאה עד שיהו כ' סאה מי פירות. ובאיסור יבש ביבש ג"כ שם איסור על כל חתיכה וכל חתיכה צריכה רוב כנגדה. אבל במקוה הפסול מפני שאין בה שיעור מקוה וכנ"ל:

יא

ובזה מיושב קושיית התו' ביבמות פ"ב ע"ב ד"ה אר"י ובכמה דוכתי למה פסול בנתן סאה ונטל סאה ברובו נימא קמא קמא בטיל. דהכא באמת לאו מדין ביטול אתינן עלה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה וכדמקשה הירושלמי כנ"ל. ורק מצד שכך הוא שיעורה של מקוה שיהא רוב מים כשרים. וא"כ לא שייך כאן קמא קמא בטיל. ולכאורה קשה דא"כ היכי קאמר הש"ס ביבמות שם לחד שינויא דסגי במחצה מים כשרים לר' יוחנן משום דמים שאובים דרבנן. וקשה דהא מ"מ שיעור מקוה הוא ברוב מים כשרים ומה מהני מחצה. אבל באמת הדבר נכון דלכאורה קושיית הש"ס שם צ"ע דאטו לר' יוחנן לא בעי בדרבנן ביטול ברוב. הא לא קאמר שם רק היכא שיש ספק לאיזה נפל מקילינן בדרבנן בלא רוב. ומאי מקשה ממקוה. אבל הכוונה פשוטה דגם הכא יש ספק אם הסאה שנטל היתה ממי המקוה או מן השאובין ומי פירות יעו"ש בתוד"ה נתן. ובפרט להגירסא במנחות ל' ע"ב דר' יוחנן ס"ל דהלכה כר"ש שזורי רק במסוכן ותרומ"ע של דמאי. וממילא מוכח דס"ל דהלכה כחכמים דר"ש שזורי בר"ה י"ג ע"ב דס"ל דאין בילה ע"ש. וע"ש בתו' במנחות ובר"ה שם לענין הגירסא בזה. וא"כ כיון דאין בילה הוי ספק מה היא הסאה שנטל וכנ"ל. ושפיר מקשה הש"ס דבדרבנן לא נצריך רוב לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רוב. ובתירוץ בתרא קאמר דשאני התם שאמרינן שאני אומר ופירש"י דהכא ליכא למימר שאני אומר דמיא מיבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה. הכוונה דאף שאין בילה מ"מ א"א לומר שכל הסאה היא אותה הסאה שנתן בתוכה. ורק על רוב או מיעוט יש להסתפק ולא על כולה וכ"ה לשון רש"י בר"ה י"ג ע"ב בפירושו על אין בילה שהספק הוא על הרוב ולא על כולה. משא"כ בשתי קופות שפיר י"ל שנפלה תרומה לתוך תרומה ואף דבזבחים דף פ' משמע דאי אין בילה יש לספק ולומר שלקח כולו רק ממין אחד יעו"ש לא דמי להכא דהוי סאה שלימה ע"ש בפירש"י. ויש להאריך בענין זה ובענין ברירה וע' תו' חולין קל"ה ע"ב וגיטין מ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה ועטו"א בר"ה י"ג ובאבני שוהם שם. ומפרש"י הנ"ל מוכח כפירושי בס"ד דרק לשינויא בתרא הוצרך לומר דא"א שיקח הסאה שנתן. אבל לשינויא קמא ולהמקשן היינו טעמא דל"צ רובא משום שתולין שנטל מה שנתן. ועפמ"ש מיושב קושיית התו' שם בד"ה דלא נישקול דהא מפורש בכמה משניות במקואות דבשאובין בעי רוב כשרים. והיא תמיהה עצומה גם על המקשן למה מקשה מהא דפ"ז דמקואות בנתן סאה ונטל סאה והוצרך להביא דברי ר' יוחנן עד רובו. הא הוי מצי להקשות מכמה משניות הקודמים שם שמפורש דבעי רוב וכמ"ש התו'. וצ"ל שהתו' הקשו על התרצן לפי שעל המקשן י"ל דבעי לאקשויי מדר"י אדר"י. אכן לפמ"ש א"ש בס"ד דוודאי בעלמא בעי רובא בדרבנן לכ"ע. ורק הכא שי"ל שנטל אותה סאה שנתן מקשה לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רובא ואבע"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר והיינו כמש"ל. וע' חי' הרמב"ן ביבמות שם ובתוה"א בשער התערובות שהביא דבריו ואקצר. וכ"נ בנימוקי יוסף שפירש כן. וע' בבעה"נ בשער המים:

יב

נשוב לענינינו דהיכא ששיעור המצוה רובה ככולה שפיר שרי לכתחילה. וכן לענין שחיטה אף דמצוה לשחוט כל הסימנים מ"מ שרי לכתחילה לשחוט רובם וכדקיי"ל בי"ד סי' כ"א ולא אמרינן דהוי מבטל איסור. וכן בחציצה במיעוט ואינו מקפיד שרי לטבול לכתחילה וע' תו' קידושין כ"ה ונדה ס"ו לענין ביה"ס וכל הראוי לבילה וכו' וכן בכמה דברים שבתורה. ובסוכה סגי שיכנס ראשו ורובו לכתחילה בסוכה כ"ח. וה"ה הכא בסכך פסול לא מיקרי זה ביטול איסור. ומיושב בזה מה שקשה טובא ונלאו בה כל חכמי לב דהא ניכר האיסור ובניכר לא שייך ביטול. אבל לפמ"ש א"ש דלאו משום ביטול גמור אתינן עלה כי אינו דבר איסור. רק משום רובו ככולו. וזוהי כוונת המרדכי שהביא הב"ח ס"ס תרכ"ו דרק במידי דאכילה והנאה שייך בזה אין מבטלין משום דשם איסור עליו. אבל בדבר מצוה שאינו להנאה לא שייך שם איסור עליו ובזה לא גזרו. ויש לבאר הא דנקיט המרדכי דאין מבטלין הוי דרבנן דאם הוי מדאורייתא אפשר שגזרו זה אטו זה. או אפשר למדו מזרוע בשילה דהוי ג"כ מצוה לעשות כן. ואכמ"ל בזה באשר הדברים נכונים בעצמותם כמ"ש בס"ד:

יג

ובאו"ה כלל כ"ד דין י' נראה שפירש כוונת הרשב"ם שבמרדכי ריש ביצה דדווקא היכא שנהנה מן האיסור כשמתבטל אזי שייך איסור דאין מבטלין. אבל היכא שאין האיסור בעיניה אין שייך הא דאין מבטלין יעו"ש. ומייתי עלה שם דלהכי שרי להגעיל כלים אף שאין מבטלין איסור. מ"מ הא אין עושה שום דבר במים שפלט בהן האיסור ואינו נהנה מן האיסור יעו"ש. הרי מפורש ג"כ שאין הכוונה לומר דבדבר איסור שאינו בר אכילה מותר לבטלו לכתחילה. רק הכוונה שכיון שאינו נהנה ממנו א"כ אינו גורם בביטולו שיעבור על האיסור. וביתר ביאור כתב הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה דכל שכוונתו להכשיר הדבר ולא לבטל האיסור ליהנות ממנו שפיר שרי. ויש להאריך בזה. והב"ח בא"ח סי' תק"ז ושאר אחרונים נראה שלא ראו דברי או"ה ושלט"ג הנ"ל:

יד

והנה כבודו הביא הירושלמי רפ"ב דכלאים ששייך אין מבטלין בכל דבר. דאיתא שם סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר מותר להוסיף על הסאה כדי שיהא פחות מרובע לסאה. ומקשה הירושלמי לא כן אר"י ר"א בשם ר"י כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין הרי מבואר שיש ביטול איסור אף בכלאי זרעים שמותר באכילה ואסור רק לזרוע. ורק משום דאינו איסור גמור רק מפני מה"ע לזה שרי לבטל אבל בעלמא אסור. ותירץ כבודו דמשני דעדיפא מינה דא"ש גם בדבר אכילה. והנה ז"א דאי נימא דאין מבטלין לא שייך באיסור שאינו במידי דאכילה. א"כ אין התחלה לקושיית הירושלמי. וגם איך יאמר הירושלמי דבר כזה לתת מקום לטעות שיהא איסור דאין מבטלין גם בכגון זה. ועכצ"ל דשייך הא דאין מבטלין בכל דבר איסור וכמש"ל דגם הרשב"ם והמרדכי לא כוונו לזה וכמ"ש השלט"ג והאו"ה וכנ"ל. וכבר הובא ירושלמי זה בהגר"א סי' צ"ט. אבל לא לענין זה:

טו

ומה שהקשה כבודו במכתבו מירושלמי זה על הש"ך י"ד סי' ס"ו סקי"א שכתב דדם ביצים אף שאסור רק משום מראית העין מ"מ אסור לבטלו לכתחילה. והא מפורש בירושלמי הכא דשרי לבטל איסור שהוא רק מפני מראית העין. הנה באמת אין כאן התחלת קושיא דהא הש"ך איירי לענין לערבו לכתחילה. והירושלמי איירי לענין להוסיף על התערובות וכדקיי"ל בי"ד סי' צ"ט להפוסקים דס"ל דהא שמותר לבטל איסור דרבנן היינו רק להוסיף אבל לא לבטל לכתחילה יעו"ש. וכן דקדק הירושלמי בלשונו את מרבה לבטל. ודברי הש"ך שם מוכרחים בב"י שם וברמ"א ס"ס ס"ו שם והוא מהרשב"א בתוה"א שכתב דדם דגים אין אוסר תערובתו. ומבואר דלכתחילה לערב אסור. אכן לדעתי כשנבין כוונת הירושלמי אין כאן ענין כלל לביטול איסור. ויתיישב ג"כ מה שקשה להפוסקים שמתירים לבטל בהוספה איסור דרבנן למה מדקדק כאן לומר שנאסר מפני מה"ע. אבל הכוונה דהנה התוי"ט כתב רפ"ב דכלאים דלהכי מהני שם ביטול אף שניכר האיסור. משום דמדאורייתא מותר לזרוע היכא שלא עירב בכוונה. ורק מדרבנן אסור מפני מה"ע. והיכא שבטל תו ליכא משום מה"ע. ולפ"ז נראה כוונת הירושלמי שמקשה דכיון דבעלמא אסור לבטל איסור. א"כ היכי שרינן הכא להוסיף בידים דנהי היכא שכבר נתבטל שוב ליכא מה"ע. מ"מ בשעת הביטול יש מראית העין שיחשבו שמבטל דבר איסור בידים. וע"כ צ"ל כן דאלת"ה כל דבר שאסור מפני מה"ע. יערבנו בשאר דברים ויהא מותר. וע"כ כמ"ש שע"ז גופא יש חשש מראית עין. והיינו דמקשה הירושלמי. ומשני דשאני הכא שמרבה מפני מה"ע. דקדק בלשון מפני. כי באמת עיקר חשש מה"ע הוא בשעת זריעה. כי קודם זריעה אין שם מה"ע. כי מי יאמר שרוצה לזרעם שמא יאכלם. וכמו שמצינו בכ"מ בכה"ג ע' חולין מ"א דאמרינן שיאמרו לנקר חצירו הוא צריך. ובע"ז ט"ו אימור לשחיטה זבנה. וע' ירושלמי דשביעית הובא בתו' גיטין ס"א ד"ה משאלת. ואף בזרעים שאין נאכלים הרואה יאמר שבשעת זריעה ילקט את הרובע זרעים אחרים מתוך הסאה ויותר. ומה שמוסיף כעת על הסאה הוא בשביל שצריך לו יותר ממין זה. ולזה שרי שפיר להוסיף על הסאה כי בשעת ההוספה אין כאן מראית העין כנ"ל. ובשעת זריעה כבר נתבטל ושוב ליכא מה"ע. ולחוש לאחד שיראה בשעת ההוספה ויראה בשעת הזריעה זה וודאי לא וממילא מבואר דבמידי דאכילה שידוע שעומד לאכול וודאי אסור לערבו בידים אף שאסור רק משום מה"ע דע"ז גופא יש איסור מה"ע וכמש"ל: ושפיר כתב הש"ך וכנ"ל. ואין שייך לנ"ד המחלוקת בהא דבחדרי חדרים אסור או מותר וכמובן:

טז

עכ"פ יש ראיה מירושלמי הנ"ל שאסור לבטל אף באיסור שאינו לאכילה. וכן מוכח להדיא מהירושלמי שהבאתי למעלה פ"ה דתרומות ה"ב שמקשה על מקוה למה שרי להוסיף ולבטל לכתחילה. דמאי קושיא דהתם הוי רק לענין מצות טבילה ומצות טבילה לאו ליהנות ניתנה וכדאיתא בר"ה כ"ח ע"א. ודקאמר שם בימות החמה הוי נהנה. היינו שם שאסר את המעין על עצמו בהנאה. אבל הכא השאובין והמי פירות מותר לרחוץ בהם ורק לא יצא ידי טבילה ועוד טומאתו עליו. ולענין זה שפיר נימא דלאו ליהנות ניתנה. וע"כ צ"ל כמ"ש דבכל איסורים שייך הא דאין מבטלין. ורק הירושלמי משני שאין עליו שם איסור רק מצד שיעור מקוה וכמש"ל באורך בס"ד ושזוהי כוונת המרדכי לענין סכך. ויש להאריך בזה עוד ואקצר

יז

והנה בדברי התוי"ט שהזכרנו שכתב הטעם שבטל פחות מרובע בסאה משום שאין חייב בכלאים רק במערב בכוונה לזרוע. צ"ע טובא דמנ"ל זה. ועוק"ל טובא לפ"ז ממ"ש הרמב"ם רפ"ב מה' כלאים שאם לא פיחת מרובע לסאה וזרע לוקה. וקשה כיון דהוי רק משום מראית העין א"כ למה לוקה. וזה בוודאי אין לומר שלוקה הכוונה מכת מרדות וכמובן. שוב מצאתי בתו' רעק"א במשניות פ"ב דכלאים שהקשה כן על הרמב"ם ונשאר בקושיא ות"ל שכוונתי לדבריו הק'. ובתפארת ירושלים רצה ליישב קושייתו שם. אבל במחכ"ת אין לדבריו יסוד ע"ש. ולכאורה עלה ע"ד לומר בטעם הדבר שפחות מרובע בטל. דהנה לפי מה דקיי"ל כר' יאשי' דבעי בכלאי הכרם שיזרעם במפולת יד נראה שגם כלאי זרעים בעינן שיזרעם במפולת יד. ומצאתי שכ"כ הכ"מ להדיא ספ"ד דכלאים. וכל היכא שאינו זורע במפולת יד הוי דרבנן. ואף דבכלאי הכרם כתב הר"ן בפ' ראשית הגז דלענין איסור שיאסר בהנאה מודה ר' יאשיה שא"צ דווקא במפולת יד. ולדעת הרמב"ם אסור אף במין אחד וכמ"ש הכ"מ בפ"ה מה' כלאים ה"ז והביא שם מהראב"ד ג"כ דל"צ לענין איסור מפולת יד. מ"מ כ"ז בכלאי הכרם שנלמד מקרא דהמלאה הזרע כדאיתא בפסחים כ"ה ובכ"ד. אבל בכלאי זרעים דליכא קרא אין איסור בלא מפולת יד רק מדרבנן וכ"ה דעת הכ"מ ספ"ד מה' כלאים ע"ש שכתב דהוי רק מדרבנן. וצל"ע טובא דברי הכ"מ רפ"ה מה' כלאים שכתב שלענין כלאי זרעים א"צ מפולת יד והביא ראיה מהא דהיתה זרועה חטים לא יזרענה שעורים והוא סותר דברי עצמו שכתב בספ"ד שכ"ז הוי רק דרבנן. וגם ראיותיו צ"ע דכל משניות דכלאים מלא מזה שא"צ מפולת יד. וכל דיני ערוגה יוכיחו. ורק שי"ל שכ"ז הוא מדרבנן וכמש"ל:

יח

ועפ"ז נ"ל ליישב קושיית התו' בשבת פ"ד ע"ב על רש"י שכתב שם דכלאי הכרם הוי דאורייתא וכלאי זרעים דרבנן והקשו התו' דהא כלאי זרעים הוי ג"כ דאורייתא. והמל"מ ריש ה' כלאים הקשה דרש"י עצמו כתב בקדושין ל"ט ע"א דכלאי זרעים דאורייתא. ולפמ"ש א"ש דוודאי אם זורע במפולת יד הוי דאורייתא רק בשבת שם איירי גבי ערוגה שאינו במפולת יד רק שסמוכים זה לזה וע"ז כתב שפיר רש"י דכלאי זרעים הוי דרבנן בכה"ג. ורק כלאי הכרם הוי דאורייתא אף שלא במפולת יד משום דילפינן לה מקרא דהמלאה הזרע כמש"ל ורק למלקות צריך מפולת יד. וזה נכון בע"ה:

יט

עכ"פ כיון ששמענו שבכלאי זרעים שלא במפולת יד הוי דרבנן. א"כ י"ל דהם אמרו לאסור בזה: והם אמרו להתיר כשנתערב פחות מרובע בסאה. והטעם נראה לפי שדרך התבואה להתערב בעת קצירה ודישה וכדאיתא בירושלמי שנתערבו במכנס ע"ש במפרש. לזה לא הטריחו לברר ושיערו עד רובע כי יותר מזה מוכח שעירבו בידים. וכ"ז דווקא כשזורע בסתם. אבל אם לוקח שני מינים בידו מהתבואה המעורבת בפחות מרובע לסאה וזורעם במפולת יד ביחד וודאי דלקי. והנה אף שלכאורה הדבר נכון בטעם הדין. אבל דברי הרמב"ם עדיין לא נתיישבו דמ"מ למה לקי כיון שזורע שלא במפולת יד. וכן קשה לי טובא על השטמ"ק בב"ב דף צ"ד שהביא בשם עליות הר"י דהא דרובע בסאה ימעט הוא מדאורייתא. וצע"ג דהא זה רק מדרבנן כמש"ל וכמבואר בירושלמי שהוא מפני מראית העין:

כ

והנראה לומר דהנה מבואר בכמה דוכתי בענין כלאים שעיקר דין כלאים תלוי לפי מראית העין שאם נראה כתערובות זרעים ה"ז בכלל כלאים. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ג מה' כלאים ה"ה שכל שנראים כמין אחד לא חששו להן לכלאים לפי שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין. וכ"כ בפ"ב ה"ז וה"ח שאם צמח אחד מכ"ד ממין אחר ימעט מפני מה"ע ואם ניכר שלא זרע זה מדעת א"צ למעט ע"ש. הכוונה הכל כנ"ל. וא"כ י"ל שזה בכלל שיעורי חכמים ששיערו כי עד אחד מכ"ד אין ניכר כ"כ. ואחד בכ"ד כבר ניכר הוא. ולזה כשזורעם הוא כלאים דאורייתא ושפיר לוקה כיון שלמראית העין יהא ניכר שהם כלאים. ובכ"ז כתב הירושלמי שלזה מותר להוסיף מפני שמרבה לבטל מפני מה"ע. הכוונה שאין דומה לשאר מבטל איסור שיש כאן איסור רק שמבטלו. אבל הכא הוי כמסיר האיסור ומכשירו שלא יהא כאן כלל דכיון שלא יהא כלאים למראית העין שוב אין כאן דין כלאים כלל ולאו משום ביטול אתינן עלה. ובכ"ז כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ו והוא מהירושלמי שאם נתכוין לערב או לזרוע אסור דאין לך מה"ע גדול מזה כיון שמערב בידים. והא שכתב הרמב"ם שלוקה צ"ל לפמש"ל בשם הכ"מ דאיירי שכשזורע התבואה המעורבת מזדמן לו לזרוע שני המינים במפולת יד. והיינו שברור שכשיקח מלא ידו מתבואה המעורבת יזדמן שם גם ממין השני. והו"ל במפולת יד. ויש להעיר בזה מהא דיש בילה ואכ"מ. ועכ"פ בדרך זה יש מקום לישב דברי הרמב"ם ושטמ"ק שהזכרנו. ואולי נכלל זה בכלל כל השיעורים דהוי הל"מ. רק טעם השיעור הוא מפני מה"ע וכמו כל דיני כלאים וכמש"ל. אבל זה אין לומר אשר אם יהא רובע בסאה אזי הוי פסיק רישא שא"א שלא יהיו שני מינים במפולת יד ולזה לוקה. אבל בפחות מרובע לא הוי פס"ר. ז"א דהא מפורש בירושלמי שמרבה מפני מראית העין. ועוד מכמה טעמים א"א לומר כן. שוב הגידו לי שהתפארת ישראל כתב באמת כן שהוא בכלל שיעורים הל"מ והוא הל"מ דבעי רובע לסאה. ועיינתי בו וראיתי שכן הוא בדבריו. אך לא ביאר לפ"ז דברי הירושלמי שהזכרנו דאיתא שם שהוא מפני מה"ע. ושם הביא אח"כ הירושלמי וכתב שמבטל מקודם כדי שאח"כ כשיצמח לא יהא נראה שבכוונה זרען. ולדבריו אין זה משום זה רק מצד השיעור שהוא הל"מ וכבר תמה קצת שם בנו עליו בזה ע"ש. ובאמת עיקר הסברא דחוק שיהא זה בכלל הל"מ:

כא

והנראה בזה דהנה בב"ב צ"ג ע"ב איתא שהמוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טינופת לסאה וקאמר שם ר"ה שאם בא לנפות מנפה כולו. ופריך שם מהא דכלאים דסגי במיעוט. ומשני דכיון דאיירי רק ברובע סגי במיעוט משום חומרא דכלאים. הרי מבואר שדרך בנ"א שלא להקפיד אם מתערב בתבואתו מין אחר אף עפרורית עד רובע והוא בטל להתבואה. ושם צ"ד ע"א כתבו התו' ד"ה סאה דכל שדרך בנ"א להסיר הוי כלאים. וביתר ביאור כתב בשטמ"ק שם שכיון דאורחייהו בהכי הוי כמין אחד ולא מיקרי כלאים. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם דבכלאים בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן. וכ"כ רש"י בשבת פ"ד ע"ב דבכלאים אהיכרא קפיד קרא דלא ליהוי עירבוב. ולזה כיון שכוונתו לזרוע רק מין אחד וכמ"ש הכ"מ בפ"ב ה"ו מה"כ בכוונת הירושלמי והרמב"ם. ממילא המין המעורב בטל לגביה דהוי כפסולת ועפרורית כיון דלא ניחא לו כלל בזה. וכעין דאיתא בשבת דף ע"ד דאוכל מתוך אוכל מיקרי אוכל מתוך פסולת ע"ש בתוד"ה היו. והיכא שיש יותר מכפי שדרך להתערב ולהקפיד אזי מיקרי זה כלאים. ומה דגבי כלאים השיעור פחות מרובע וגבי מכר רובע. כבר כתב הרמב"ן בחידושיו והשטמ"ק בשם הר"ן דלזריעה אורחא ליקח פירות יפים ולזה מקפיד על רובע שלם. ובשטמ"ק כתב דרובע הוי שכיח ולא שכיח ופחות מרובע שכיח טובא. ולזה בכלאים בעינן שכיח טובא. [והנה בשטמ"ק כתב שם שמחמת ספק החמירו בכלאים. אבל להרמב"ם א"א לומר כן דהא כתב שלוקה. וצ"ל משום דבעינן שיהא הדרך כן להמצא בכל ועכ"פ ברוב תבואות. אבל גבי מוכר סגי במחצה על מחצה ג"כ. ויש להעיר בזה מדין רוב בממון ואכמ"ל בזה] עכ"פ כיון שעיקר הטעם מפני שבטל לגבי הזרע המרובה. א"כ אין זה מצד ביטול ברוב רק מצד שזה נקרא זרע עם פסולת. כיון דלא ניחא לו בתערובות זה וכמ"ש הכ"מ בפ"ב מה"כ ה"ו דבעינן שיכוין לזרוע רק המין המרובה. אבל במכוין לזרוע שני המינים אזי הוי זורע כלאים אף בחטה אחת כמ"ש הרמב"ם שם והוא מירושלמי שם. והיינו כמ"ש דכיון שחושב לזרעו שוב לא שייך לומר שיבטל. וגם י"ל דהוי פסיק רישא דניחא לו. אבל במכוין למין המרובה הוי פס"ר דלא ניחא לו. וגם מיקרי לא אפשר ולא מכוין כמ"ש התו' בפסחים כ"ה ע"ב דטורח מרובה מיקרי לא אפשר ע"ש. אבל כשיש רובע שאין דרך להיות כן. שוב לא מיקרי זה מין אחד עם פסולת רק תערובות שני מינים וניכר שהוא כלאים. ולא שייך כלל לומר שמכוין למין אחד. ופסיק רישא דלא ניחא שייך כשיש כאן שני מלאכות ורוצה באחת ולא באחרת. אבל לא במלאכה אחת שרוצה רק בחלק ממנה. וה"נ כיון שיש רובע לסאה מיקרי זה כלאים וכשזורע הרי זורע כלאים ולא שייך כלל לומר שמכוין למין אחד. ויש לדמות זה למלאכה שא"צ לגופה וזה לא שייך רק גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת. ועוד נראה דכיון שאפשר למעט וברובע לסאה הטורח מועט למעט ורק בפחות מרובע הטורח מרובה. ולזה כשהטורח מועט מיקרי זה אפשר וכיון שאינו ממעט הרי הוא זורע כלאים בכוונה. והא שפוסק הרמב"ם דברובע לוקה ולא בעי יותר מרובע. נראה משום דס"ל כלישנא דב"ב שם דרב הונא דינא קאמר וכמש"ש הרשב"ם ובשטמ"ק ורמב"ן דלמ"ד דינא לא קשה כלל מהא דכלאים:

כב

עכ"פ שמענו דפחות מרובע שדרך להמצא בסאה מיקרי זה מין אחד לגמרי. וכ"כ בשטמ"ק בב"ב שם להדיא. ורק ברובע ניכר התערובות ומיקרי כלאים שכל עיקר כלאים הוא לפי ראות עין הרואים וכמש"ל. והיינו דקאמר הירושלמי בפ"ב דכלאים שלזה מותר להוסיף ולא הוי כמבטל איסור דהכא מרבה לבטל מפני מראית העין. פירוש שההוספה אינו מצד שהאיסור יבטל ורק שעי"ז יסתלק האיסור לגמרי שעיקר איסור כלאים תלוי במראית העין כנ"ל וכיון שבמראית העין לא יהי כלאים שוב אין כאן איסור כלל. וה"ז דומה למ"ש הר"ן בפ"ב דע"ז והרשב"א בתשובה סי' תצ"ה דכל היכא שמכוין להגעיל ולהכשיר ולהוציא האיסור מן ההיתר לא מיקרי זה מבטל איסור יעו"ש. ובזה מיושב דלא תיקשי מהירושלמי על שיטת הסוברים דאיסור דרבנן אסור ג"כ להוסיף ולבטל. והגר"א בסי' צ"ט כתב באמת להוכיח מכאן דשרי להוסיף. אבל לפמ"ש א"ש שאין הכוונה מצד שהוא דרבנן רק מצד שהאיסור ברובע בסאה הוא מצד שלמראית העין הוא כלאים. ובשביל זה יש עליו איסור כלאים דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"כ ה"ה להדיא שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. ולזה קאמר שפיר שמותר להוסיף כי עי"ז מסתלק האיסור לגמרי כי אין תערובות למראית העין ואין בו שוב איסור כלאים. ולאו מתורת ביטול אתינן עלה. רק שמהפך האיסור להיתר. אבל באמת אף באיסור דרבנן אסור להוסיף לבטלו. וממילא סרה הקושיא מעל הש"ך סי' ס"ו ג"כ:

כג

והנה בירושלמי פסחים פ"ג ה"ב אהא דתנן בצק שבסידקי עריבה א"צ לבער ואם יש כזית צריך לבער בעי שם הירושלמי אם די במיעוט מכזית או צריך לבער כולו. והקשה הש"ק שם דליפשוט מפ"ב דכלאים דברובע לסאה סגי במיעוט. ותירץ דשם הוי רק מדרבנן מפני מראית העין. ושוב הקשה להפוסקים דס"ל דהכא איירי שביטל חמצו והוי ג"כ דרבנן. ותירץ דהירושלמי ס"ל דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והנה לפמש"ל דבכלאים הוי המה"ע דאורייתא ולאו משום מה"ע דרבנן הדרא קושיית הש"ק לדוכתא. ונראה דבאמת כיון שיש רובע לסאה הוי כשני מינים כמש"ל ולא בטל זה לגבי זה ורק כשמיעט מרובע אז בטל השאר והוי כפסולת ושרי לזרעו כשמכוין רק למין אחד. וכבר ביארנו שאין זה בתורת ביטול ברוב רק מצד שזה נקרא מין אחד לגמרי. ולזה בב"ב צ"ד גבי מוכר קיי"ל דאם יש יותר מרובע מנפה את כולו דכיון דבשעה שממעט הוי כמבטל עכשיו המותר ולאו כל כמיניה לבטל עכשיו פסולת לאחר המכירה. משא"כ בכלאים וכנ"ל. ומיושב היטב הסברא דלא מקשה הש"ס רק ללישנא דקנסא ולא ללישנא דדינא וכמש"ש הרשב"ם ובשטמ"ק ורמב"ן. וזוהי דעת הרמב"ם כמש"ל דלהכי פסק דברובע לסאה לוקה ולא הביא דביותר מרובע יבור משום דס"ל דהא דמשני הש"ס בב"ב שם דמשום חומרא דכלאים אסור ברובע הוא רק ללישנא דקנסא כנ"ל. ואיהו פסק כלישנא דדינא משום שללשון זה א"צ לדחוק בהא דכלאים כתירוץ הש"ס בב"ב שם. וגם פשטות הסוגיא בירושלמי בפ"ב דכלאים שהוא דין גמור ולא משום חומרא דכלאים יעו"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דהא דבמוכר מנפה כולו הוי משום דינא ולא משום קנסא וכנ"ל:

כד

אבל בחמץ שפיר מסתפק הירושלמי שכיון שהגיע שעת ביעור חמץ. א"כ אין בידו לבטל עכשיו החמץ כיון שנתחייב בהשבתתו וצריך לבער כולו. או י"ל דכיון דאמרינן שמתבטל לעריבה והוי כעץ דעלמא וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה בפסחים מ"ה ע"ב א"כ היינו השבתתו ושפיר סגי במיעוט בעלמא. ולפ"ז צ"ל דאיירי קודם זמן איסורו בהנאה. שאם נאסר כבר בהנאה פשוט שא"י לבטלו לעריבה דליהוי כעץ. דמ"מ הרי הוא נהנה מזה שמחזק בו העריבה כיון שמבטלו מעכשיו. וכ"נ בש"ע סי' תמ"ב ס"ח דאיירי קודם האיסור ע"ש במג"א סקי"ב ובט"ז סק"ז ובח"י שם ושאר אחרונים ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי בשו"ת רעק"א סי' ר"ח שישב קושיית הש"ק קרוב לזה אך דברינו מבוארים יותר בס"ד ע"ש בד"ה ועיקר. ושם מצאתי ג"כ שפירש הירושלמי דכלאים כמש"ל בישוב דברי הש"ך דהמיעוט או התוספת אינו מצד ביטול ורק מצד שנסתלק איסור מה"ע יעו"ש בד"ה ואך מ"מ. אכן נתקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב לוקה וכתב שהיה לו איזה הוכחה דלא קיי"ל כהירושלמי שכתב דהטעם משום מה"ע ולא ביאר שום טעם בזה. וכן נתקשה שם למה לא הביא הרמב"ם תירוץ הש"ס בב"ב צ"ד דהא דברובע ימעט הוא רק משום חומרא דכלאים ע"ש. ולפמ"ש מיושב הכל בס"ד:

כה

עכ"פ נשמע מכל הלין שאין לסמוך כלל על סברא זו. ואסור לבטל כל איסורים שבתורה אף דלאו מידי דאכילה והנאה וכגון בישול בב"ח וכלאי זרעים: דמ"מ גורם לעשות איסור וכמש"ל שכ"ה פשטות כל הפוסקים והאחרונים בזה. וכמפורש בפמ"ג סי' צ"ט בזה. וגם אין לדון עפמ"ש הרעק"א בתשובה סי' ר"ז דבב"ח לא שייך דין ביטול איסור. דהא מסיק שם בעצמו שמכל הפוסקים מוכח שאסור לבטל. ורק לא ביאר שם טעם הדבר ונשאר בצ"ע מהא דנדה ס"א שכ' התוס' דכלאים אין בהם דין ביטול דהוי היתר בהיתר וכך איסורו דרך תערובות: ובב"ח בטל מפני שאין דרך בישול בכך כמ"ש הרא"ש שם. ולענד"נ דלא דמי. דבב"ח יש דררא דאיסורא בשעת התערובות שמבשל בב"ח. ולזה אף שאינו נ"ט ואינו דרך בישול. מ"מ הרי גורם לאיסור שיותר כיון שהדבר הנתחב ונתערב בעצמו אסור אף אח"כ. וכמו כף שתחבו לקדירה אף שיש ס' מ"מ הכף עצמו אסור. ומכ"ש בשר בעין. ויש לי להאריך בזה אך אכ"מ. ולקמן יתבאר דהכא עכ"פ אין לבטל משום גזירה שמא יהא לפעמים ההיתר מועט:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה