שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן יז · ו
ובגוף פלוגתא דרבי ורשב"ג צריך להבין סברת מחלוקתם. ונראה דרבי ס"ל דהא שדה זו היתה בחזקת טהרה לבד ממקום הקבר. ורק כשנאבד הקבר חששו לטמאותה משום ספק קבר. אבל כשנמצא שם קבר. מוקמינן כל השדה בחזקת טהרה כמו שהיתה. ועוד דאף שאפשר שיהא קבר שאינו ידוע מ"מ הכא שמוחזק לנו בקבר ידוע. וודאי אלו היה שם עוד קבר היו יודעים ממנו. וכעין זה כתבו התוס' בנזיר ס"ה ע"א ד"ה אחד שאם אחד ידוע ונקבר בכוונה שם. היו ידועים כולם ע"ש. ועתוס' כתובות כ' ע"ב ד"ה טמאות שכתבו לדעת רש"י שכשקוברין מת. ידוע לכל שנקבר שם. והתוס' חולקין ע"ש ויש לחלק. ועוד דהכא אינימא שיש עוד קבר. ה"ז נגד החזקה שהוחזקה השדה בטהורה. ולזה אין לנו לחוש. וכן אמרינן בכתובות כ' ע"ב דמספיקא לא מחזקינן טומאה משום דעילה מצאו וטיהרו א"י. וכתבו התוס' שם ורש"י בנזיר ס"ה ע"ב שמצאו צלע של מת ותלו בזה החזקת הטומאה. הרי מבואר שאף שהוחזק שם טומאה. מ"מ כיון שנמצאה טומאה שם. תלינן שבשביל זה הוחזקה הטומאה ולא יותר. ורשב"ג סבר דכאן ליכא חזקת טהרה מבוררת על שאר השדה. דאם הקבר הנמצא אינו זה שאבד. א"כ יש עדיין מקום טמא. והך דעילה מצאו וטהרו א"י. נראה דשם לא היה קבר ברור. ורק שהיו מחזיקים שיש שם טומאה ולא ידעו למה. וכשמצאו הצלע תלו בו. ויותר נראה משום דהוי ספק טומאה בר"ה ולזה תלו בצלע זה. וכדאיתא בנדה ס' ע"א גבי שני שבילין דבספק טומאה בר"ה תלינן יעו"ש. אבל הכא בשדה משמע דאיירי שהוא רה"י וספיקו טמא. ועוד יש לדון בזה שיבטל מקום הטמא ברוב השדה הטהור. וכיון דאינו ניכר לא הוי קבוע. ורק שאין בטל משום דקרקע הוי דבר חשוב ואינו בטל וכדאיתא בגיטין נ"ד ע"ב ע"ש ברש"י. אכן זה הוי רק מדרבנן כידוע. וכשמצאו קבר אחד שוב הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ורשב"ג ס"ל דכיון שאפשר לברר ולבדוק כל השדה. לא שייך לומר דליבטל וכן לטהר הספק. וכמו בית הפרס שטמא מספק ואף ספק בית הפרס טמא אף דהוי ס"ס. וע' רמב"ם ספי"ח מהאה"ט. והטעם מפני שאפשר לבדקו כדאיתא בפ"י מה' טו"מ. וכן בפ"ח מה' טו"מ קיי"ל בשדה שאבד בה קבר דעפרה טמא שמא נדוש הקבר וכמו בית הפרס וע' שעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ג' שיש מחלוקת אם אמרינן סד"ר לקולא במקום שאפשר לברר. והש"ך בסי' ק"י הכריע לקולא וע"ש באחרונים בזה. ומבית הפרס משמע שמחמירים ואכמ"ל בזה. ועכ"פ י"ל דהיינו פלוגתא דרבי ורשב"ג הכא. וענין ביטול שהזכרנו יש לדחות דהא עצמות המת אינם בטלים. ורק העפר בטל. והעפר אינו טמא בעצמותו. רק מפני חשש תערובות עצמות כשעורה ואכמ"ל בזה. אחר זמן רב מצאתי בחו"ד סי' ק"י סק"ו שהקשה בהא דקבר שאבד שיבטל ואכמ"ל בדבריו. והעיקר כמש"ל בס"ד:
עכ"פ בנ"ד גבי ריאה לא שייכי כל הני סברות דהא הבהמה היה לה בחייה חזקת כשרות. רק דאיתרע כשמצא הבודק הסירכא. אבל אין זה רק ספק דשמא תעבור במיעוך. וגם אפשר לברר לא שייך הכא כמובן. וגם לא הוי כספק טומאה ברה"י. ולזה שפיר יש להקל: