שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן יז
שו"ב אמר שבבדיקת פנים הרגיש סרכא באונא עליונה של ימין. וקרוב לוודאי היתה על החוד. ואח"כ כשהוציא הקצב הריאה לא נמצא הסירכא כלל. ועל החוד היה שלם ויפה ולא היה שם בצבוץ. ורק כשני אצבעות לצד קמא נמצא כעין חתך או קרע. ולמעלה מהחתך ובצידו ניכר שנתלש מכאן איזה קרום כי היה תלוי קצת קרום שם. והיה הקרום רחב יותר מכפי החתך הלז. והחתך יותר נראה שנעשה בסכין אך א"א להחליט זה. ואפשר ג"כ שנעשה ע"י קרע. וסמוך למקום ההוא נמצא על החוד סרכא תלויה. אך לא היה לה שייכות עם מקום הקרע:
א
והנה לכאורה יש לדון זה לוודאי. דהא אם היה ספק לו באיזה מקום היתה הסרכא. ה"ז ספק שקול. וא"כ כשאומר שקרוב אצלו לוודאי שהסרכא היתה על החוד. הרי בזכרונו קבוע על צד הרוב כן. וניזול בזה בתר רובא. ולכאורה רציתי לומר שגם הגדת עד הוא ע"צ הרוב. דהא אפשר ששכח איזה פרט וכדומה. ורק בעדות שני עדים הוא בהחלט כי אז מדקדקים הרבה בעדותם. וע' תשב"ץ ח"א סי' פ"א באורך הסבר החילוק בין ע"א לשני עדים. וכעין זה בגיטין ג' ע"א בתוס' ד"ה הכא וד"ה אטו דבאחד לא מהני ידעתי ובשנים מהני. והחילוק הוא ג"כ כנ"ל ואכמ"ל בזה. וא"כ כשעדותו אינה בהחלט ה"ז רוב מן הרוב ואין זה רוב גמור. וכן מצינו שנסתפקו האחרונים בעד נגד הרוב אי מהני. אבל באמת ז"א דהא השו"ב נאמן גם להטריף שהוא נגד הרוב משום שהוא בידו. וא"כ הרי נאמנותו בהחלט גמור ולא מצד רוב. וא"כ נאמר בנ"ד דהוי רוב מן ידיעתו. וגם דהכא אם היה מגיד בברי שהיתה על החוד. לא שייך לומר שהנאמנות מצד הרוב כיון שראה בחוש מקום הסרכא. אך ז"א דמ"מ י"ל דאמר בדדמי וכמ"ש בתשב"ץ שם. אכן לפמש"ל שבדבר שבידו נאמנותו בהחלט קשה כנ"ל. אבל באמת מבואר בתוס' פסחים ט' ע"א ד"ה ואת"ל שקרוב לוודאי שאכלתו החולדה. ובכ"ז קרי לה הש"ס שם ספק. וכ"כ התוס' בע"ז מ"א ע"ב ד"ה ואנן דאף בספק הרגיל ג"כ אין מוציא מידי חזקת וודאי איסור. והיינו משום דמ"מ לא הוי רוב גמור. וכעין זה איתא בנדה י"ח ע"ב לחלק בין רוב גמור לשאינו גמור וע"ש בתד"ה למעוטי וד"ה מיעוטא. ואף דבחולין כ"ט מבואר דהיכא דבעינן רוב. סגי ברוב מצומצם וכ"ה בש"ס ופוסקים בכ"מ. ורק התב"ש כתב בסי' כ"א לדעת רש"י שי"ל דבעינן רוב הניכר מה"ת. מ"מ נראה דכ"ז ברובא דאיתא קמן. אבל ברובא דליתא קמן בעינן רוב גמור. וגם כיון שעכ"פ אינה ידיעה גמורה לא שייך כלל לומר רוב בזה. וע"ל סי' קל"ג בזה:
ב
ולכאורה נראה שי"ל שהסירכא היתה במקום הקרע דהא אמרינן בפסחים ט' שאם נכנס תינוק לבית עם ככר ונמצאו פירורים אמרינן שהפירורים הם מהככר. ורק בעכברים אמרינן שאין דרכם לפרר. וא"כ גם הכא כיון שנמצא קרום שניכר שנעשה איזה קרע שם. נאמר שנשאר זה מהסרכא שהיתה שם ונקרעה בהוצאת הריאה או ע"י סכין. ואף שיש לתלות שהיה כאן איזה סירכא תלויה או קרום נוסף וזהו שנקרע ע"י סכין או בהוצאת הריאה. בכ"ז תלינן שנעשה מחמת הסירכא דבוקה שהיתה שם וכדתלינן פירורים בככר שהכניס לשם:
ג
ולכאורה י"ל שזה תלוי בפלוגתא דרבי ורשב"ג בפסחים דף י' באבד קבר בשדה ואח"כ נמצא שם קבר דרבי ס"ל שהוא הקבר שאבד ורשב"ג ס"ל תבדק כל השדה. וה"נ בנ"ד לרבי נימא דהיינו הסירכא שנאבדה. ואף לרשב"ג י"ל דרק שם לחומרא חייש אבל לקולא וודאי מודה דלא אמרינן הכי. וענו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ו מ"ש בענין זה אי הלכה כרשב"ג או כרבי. ולנ"ד אין נ"מ דגם רשב"ג י"ל דמודה. ועוד דהא כתבו התוס' בפסחים י' ע"ב ד"ה מפני דכיון שרגלים לדבר שהפירורים הם מן הככר גם רשב"ג מודה ע"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד הוי רגלים לדבר שזוהי הסירכא שנאבדה. כיון שבכל השטח ההוא אין שום רושם מסירכא כלל. לזה יותר קרוב לומר שזו היא הסירכא:
אכן נראה דבאמת רשב"ג הוא מחמיר מספק. ומפורש בבכורות כ"ה ע"ב הטעם משום דשכיח שיקברו שם עוד מתים. לזה חוששים שזה שמצאו הוא קבר אחר. וע' בנו"ב חאה"ע סי' מ"ו מ"ש בזה. וא"כ גם בנ"ד יש להסתפק שמא כאן היתה סירכא תלויה. והסירכא דבוקה היתה על החוד. ומש"ל דהוי רגלים לדבר יש לדחות דשפיר מצוי שסירכא קלה כשתעבור ע"י הוצאת הריאה וכדומה לא ישאר ממנה שום שורש ואינה מבצבצת כלל. וגם דהא בככר דעת הטור באו"ח סי' ת"ל דרק כשביטל אמרינן דזהו שאבד זהו שנמצא. אבל בלא ביטל חיישינן לאחר כרשב"ג. וא"כ מבואר דאף ברגלים לדבר הוי ספק לרשב"ג. ורק בדרבנן מקילים כרבי. עכ"פ בריאה ששכיח סרכות תלויות. שפיר י"ל שכאן היתה ס"ת. ובפרט שנמצאה סמוך למקום זה ס"ת. הרי מוכח שיש באונא זו ס"ת. ולכאורה יש לדמות זה להניח מנה של מע"ש ומצא מאתים בפסחים דף יוד. ובביצה ד"י דקיי"ל שכולם חולין. וה"נ כיון שנמצאו ב' סרכות. נימא דלאו היינו הסרכא שהניח. וההיא כבר הוסרה. אבל ז"א דשם עיקר הסברא כמ"ש התוס' בביצה שם שאין דרך להניח חולין אצל מע"ש. וע"כ תלינן שנטל המע"ש והניח חולין. אבל בנ"ד אין שייך זה. ואין הוכחה מהס"ת שנמצאת לסרכא השנית. אבל כיון דחזינן שבריאה זו נמצאים סרכות תלויות. שפיר יש להסתפק גם בזאת שהוסרה:
ד
ולפ"ז הוי ס"ס ספק שמא היתה הסרכא על החוד ועברה כראוי. ואף אם הסרכא היתה על מקום זה דחזינן כעת שנקרע. מ"מ שמא אם היה השו"ב ממעכה היתה עוברת במיעוך כראוי. וכאן נקרע ע"י העברת הסכין. או בהוצאת הריאה מגוף הבהמה וכמו שאנו רואים קרע בגוף הריאה במקום זה. ובפרט שלפי דברי השו"ב היתה סרכא קלה ודקה. ולפי אומדן דעתו היתה עוברת במיעוך כראוי. ואף אי נימא דהוי רגלים לדבר שהסרכא היתה במקום שנמצא הקרע. מ"מ הא כבר כתבו התוס' בכתובות ט' ע"א ד"ה ואבע"א דאף דרצון הוי רוב. מ"מ כיון דלא הוי רוב גמור. שפיר מצרפינן הא דאונס לס"ס ע"ש. ובפרט דבנ"ד השו"ב אומר שקרוב לוודאי אצלו שהסרכא היתה על החוד. וא"ל דהוי ס"ס משם אחד. דהוא ספק אחד אם הסרכא שראה השו"ב היתה סרכא גמורה או רק ליחה בעלמא שעוברת במיעוך. ז"א דכיון שיש ספק במקומה. הו"ל ס"ס גמור וכמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי. וכן מצינו שכתבו הפוסקים ס"ס כזה גבי סרכות בכ"מ. וכ"כ הב"י גבי סרכא כפולה בסי' ל"ט ע"ש בש"ע ס"ה ובאחרונים בזה דהוי ס"ס שמא הסרכא אינה מהריאה ואם היא מהריאה שמא עיקרה בצד השני ע"ש ובפמ"ג בש"ד סקי"ז בזה. ועוד דכבר בארתי בחיבורי ח"א בס"ד בסימן נ' שיש מקום להקל בסרכא לשומן שנאבדה הריאה קודם שהעבירו הסרכא ע"ש שבארנו שאם יש עוד צד להקל יש להקל למעשה. וא"כ בנ"ד שיש צד גדול להקל ולומר שהסרכא היתה על החוד וכמאמר השו"ב שכן קרוב בעיניו. וודאי שיש להקל בהפ"מ. וגם דלפי דברי השו"ב רוב סרכות דקות כאלו עוברות במיעוך. ויש לסמוך על הרוב בכגון זה וכדמוכח בכמה דוכתי. ואקצר כי רשמתי רק העולה על רעיוני בעת שבא מעשה לידי:
ו
ובגוף פלוגתא דרבי ורשב"ג צריך להבין סברת מחלוקתם. ונראה דרבי ס"ל דהא שדה זו היתה בחזקת טהרה לבד ממקום הקבר. ורק כשנאבד הקבר חששו לטמאותה משום ספק קבר. אבל כשנמצא שם קבר. מוקמינן כל השדה בחזקת טהרה כמו שהיתה. ועוד דאף שאפשר שיהא קבר שאינו ידוע מ"מ הכא שמוחזק לנו בקבר ידוע. וודאי אלו היה שם עוד קבר היו יודעים ממנו. וכעין זה כתבו התוס' בנזיר ס"ה ע"א ד"ה אחד שאם אחד ידוע ונקבר בכוונה שם. היו ידועים כולם ע"ש. ועתוס' כתובות כ' ע"ב ד"ה טמאות שכתבו לדעת רש"י שכשקוברין מת. ידוע לכל שנקבר שם. והתוס' חולקין ע"ש ויש לחלק. ועוד דהכא אינימא שיש עוד קבר. ה"ז נגד החזקה שהוחזקה השדה בטהורה. ולזה אין לנו לחוש. וכן אמרינן בכתובות כ' ע"ב דמספיקא לא מחזקינן טומאה משום דעילה מצאו וטיהרו א"י. וכתבו התוס' שם ורש"י בנזיר ס"ה ע"ב שמצאו צלע של מת ותלו בזה החזקת הטומאה. הרי מבואר שאף שהוחזק שם טומאה. מ"מ כיון שנמצאה טומאה שם. תלינן שבשביל זה הוחזקה הטומאה ולא יותר. ורשב"ג סבר דכאן ליכא חזקת טהרה מבוררת על שאר השדה. דאם הקבר הנמצא אינו זה שאבד. א"כ יש עדיין מקום טמא. והך דעילה מצאו וטהרו א"י. נראה דשם לא היה קבר ברור. ורק שהיו מחזיקים שיש שם טומאה ולא ידעו למה. וכשמצאו הצלע תלו בו. ויותר נראה משום דהוי ספק טומאה בר"ה ולזה תלו בצלע זה. וכדאיתא בנדה ס' ע"א גבי שני שבילין דבספק טומאה בר"ה תלינן יעו"ש. אבל הכא בשדה משמע דאיירי שהוא רה"י וספיקו טמא. ועוד יש לדון בזה שיבטל מקום הטמא ברוב השדה הטהור. וכיון דאינו ניכר לא הוי קבוע. ורק שאין בטל משום דקרקע הוי דבר חשוב ואינו בטל וכדאיתא בגיטין נ"ד ע"ב ע"ש ברש"י. אכן זה הוי רק מדרבנן כידוע. וכשמצאו קבר אחד שוב הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ורשב"ג ס"ל דכיון שאפשר לברר ולבדוק כל השדה. לא שייך לומר דליבטל וכן לטהר הספק. וכמו בית הפרס שטמא מספק ואף ספק בית הפרס טמא אף דהוי ס"ס. וע' רמב"ם ספי"ח מהאה"ט. והטעם מפני שאפשר לבדקו כדאיתא בפ"י מה' טו"מ. וכן בפ"ח מה' טו"מ קיי"ל בשדה שאבד בה קבר דעפרה טמא שמא נדוש הקבר וכמו בית הפרס וע' שעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ג' שיש מחלוקת אם אמרינן סד"ר לקולא במקום שאפשר לברר. והש"ך בסי' ק"י הכריע לקולא וע"ש באחרונים בזה. ומבית הפרס משמע שמחמירים ואכמ"ל בזה. ועכ"פ י"ל דהיינו פלוגתא דרבי ורשב"ג הכא. וענין ביטול שהזכרנו יש לדחות דהא עצמות המת אינם בטלים. ורק העפר בטל. והעפר אינו טמא בעצמותו. רק מפני חשש תערובות עצמות כשעורה ואכמ"ל בזה. אחר זמן רב מצאתי בחו"ד סי' ק"י סק"ו שהקשה בהא דקבר שאבד שיבטל ואכמ"ל בדבריו. והעיקר כמש"ל בס"ד:
עכ"פ בנ"ד גבי ריאה לא שייכי כל הני סברות דהא הבהמה היה לה בחייה חזקת כשרות. רק דאיתרע כשמצא הבודק הסירכא. אבל אין זה רק ספק דשמא תעבור במיעוך. וגם אפשר לברר לא שייך הכא כמובן. וגם לא הוי כספק טומאה ברה"י. ולזה שפיר יש להקל: