שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן טז
ע"ד ריאה שהיתה האונא הארוכה ועבה צמקה וקטנה מהאמצעית והאמצעית היתה גדולה מכפי שדרכה תמיד והיינו שהארו"ע נתכווצה ברחבה ועוביה אבל בארכה היתה שוה להאמצעית ובתוך האונא הגיע רוח כשנפחו הריאה והוגבהה על פני כולה רק לא שבה לברייתה והיתה מליאה מוגלא כידוע שכן דרך צמקה. והארו"ע היתה דבוקה בשורש שלה להאומא יותר מכפי שדרכה תמיד והצימוק היה רק ממקום שהתחילה להתפרד מהאומא ורוב היה נצמק כי הרוב היה פרוד. והארו"ע היתה סרוכה מגבה להאמצעית ומקמא לשומן הלב ועברה הסרכא במיעוך הנהוג:
הנה מה שהארו"ע קטנה מהאמצעית כבר כתבו המהרש"ל ושאר אחרונים שאין לחוש לזה ובפרט בצמקה שי"ל שהיא קטנה מצד הצימוק ולא שהוא חליף. וממילא נראה דזה לא הוי ריעותא לצרף הסרכא לתרתי לריעותא דכיון שיש לתלות ההתקטנות בצימוק כ"ע מודו שאין כאן חשש חליף ואף שיש לדון מצד דצמקה דהוי ריעותא וכמ"ש הלב"ש בסי' ל"ו דהוי ריעותא כל דהו ועם סרכא דהויא ריעותא גדולה מצטרפת והוי תר"ל. וביאר הטעם דנהי שאינו מעיד על נקב מ"מ מעכב המיעוך. אכן הנה הלב"ש מדמה לה שם לסירכא מתוך הטינרי שמחמיר הט"ז בזה אף דלא הוי ריעותא וכבר כתבו האחרונים שיש להקל בהפ"מ בדבוקה מתוך הטינרי אם עברה במיעוך. ועב"א בתר"ל סט"ו ובר"א שם סקכ"א. וא"כ ה"ה בצימוק מקצת כיון שכל מקור החומרא של הלב"ש בזה הוא מטינרי כנ"ל. ובאמת יש מקום לחלק בין טינרי לצמקה ואקצר:
אכן בצמקה רוב אונא הנה דעת הבה"ג להטריף. ואף להמקילין מ"מ הא הוי ריעותא לצרף להסירכא דליהוי תר"ל. וגם דהא מבואר באחרונים להטריף כדעת הבה"ג. אכן מה שנראה לצדד בנ"ד דכיון דהאונא היתה דבוקה בשורשה לאומא יותר מדרכה ושם לא היתה צמקה ואם היינו מצרפים חתיכת האונא מהתחלת שורשה עם המעט שלא צמקה מגוף האונא במקום שכבר התחילה להתפרד מהאומא היה ביחד רוב האונא ונמצא שצמקה רק מקצת האונא. וידוע שלכל דבר חושבין האונא לפרודה. אף שדבוקה כולה אם נמצא סדק או סמפון מיוחד וכמבואר בפוסקים. ומכ"ש בנ"ד שרובה פרודה. ובצמקה מקצת פשוט דלא הוי ריעותא כמש"ל. ואף דבאורך האונא היתה צמקה רובה. מ"מ מה שהיה דבוק מהאונא בשורשה היה רחב ועב יותר מעליונה של האונא. וגם מעט מהאונא במקום פרידתה מהאומא ג"כ לא היה נצמק וביחד היה רוב בערך כולה וזה נראה פשוט שרוב האונא אין משערים באורכה רק בערך כולה יחד בעוביה ורוחבה דהא באמת הבה"ג כתב דווקא צמקה כל האונא ורק התב"ש כתב בס"ק פ"ד דבכה"ת הוי רובה ככולה וה"ה הכא וכמ"ש מהרש"ל לענין צמקה הריאה דה"ה רובה ע"ש. וא"כ אין לך בו אלא חידושו דבעינן רוב ממש בצירוף כל עובי האונא וכל רוחבה ואורכה. ואף דגבי גרגרת קיי"ל ר"ס ל"ד שאין מצרפין רוב עובי הטבעות לשיעור רוב יעו"ש בפוסקים. התם שאני דקיי"ל רוב חללה וע' תב"ש סי' כ"א סק"ו ובאחרונים בזה. ואף שי"ל כי קודם שצמקה היתה עבה גם למעלה והיה שם רוב אונא רק עתה שצמקה נראה שמלמטה עבה יותר. נראה שז"א דהא כתבו הפוסקים דצמקה מיעוטה כשר. והו"ל לפרש שמשערין המיעוט כפי שהיתה קודם הצימוק. כי אפשר עתה שצמקה נראה שהוא מיעוט ובאמת הוא רוב. ועכצ"ל דכפי השתא משערינן. והענין כיון דעיקר הסברא הוא שהמיעוט נגרר אחר הרוב כמ"ש התב"ש ס"ק פ"ד. וא"כ השתא שהמיעוט נצמק נימא שהמיעוט הזה נגרר אחר רוב שלא נצמק וישוב לברייתו. ולכאורה י"ל שלטעם שכתב שם התב"ש בשמ"ח סעיף ל"ג ול"ד ובס"ק פ"ג בתב"ש דבעינן שרוב האונא יניף על הלב. א"כ הכא שקודם הצמיקה היה רוב הרי רוב האונא שבת ממלאכתו. ולפ"ז נראה שדין זה תלוי בשני הטעמים הנ"ל בהא דרובה ככולה. בכ"ז נראה ברור להקל כיון שכל עיקר דין צמקה אונא הוא רק מהבה"ג. ורוב הפוסקים לא הזכירו דין זה וגם גוף דין דרובו ככולו אף שהתב"ש כתב כן מ"מ יש לדון דדוקא צמקה כל האונא. וכל שיש כטרפא דאסא שלא צמקה. שפיר הרי יש שיעור אונא שמניפה על הלב. וכ"כ הפמ"ג בסי' ל"ו במשבצות סק"כ לצדד להכשיר בנשאר כט"ד שלא צמקה. וא"כ בנ"ד וודאי כשר. וגם דהתב"ש בסקפ"ד כתב בהחלט הסברא דהמיעוט נגרר אחר הרוב וא"כ אף דמקודם צמקה רוב האונא מ"מ השתא כפי שכבר צמקה שפיר נימא שהמיעוט הצמוק נגרר אחר רוב שאינו צמוק. וכן בכל שיעורי תורה אם נצמקו אזלינן בתר השתא כדאיתא בשבת צ"א ומנחות נ"ד ע"ש:
ועוי"ל דלטעם שאינו מניף על הלב י"ל דזה שייך רק אם אין בו רוח כלל וכמו אטום בריאה ע"ש בתב"ש סקפ"ג. אבל בנ"ד שנכנס רוח באונא וכמו ברוב הצמוקות ורק אינה עולה בנפיחה כראוי. בזה י"ל דלא שייך טעם זה. ועוד יש לצדד בנ"ד מצד המוגלא שבאונא. שאלו היו מסירים המוגלא אפשר היתה חוזרת לברייתה. וכבר הביא התב"ש בסקפ"ג בשם בית לחם שרבנים הכשירו בכה"ג ורק הוא חלק עליהם שם. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דכיון שהטעם משום אטום. שפיר אם מוצאים מוגלא כשר וכמו באטום. ואף שחלילה לי לחלוק למעשה על התב"ש. אכן הכא בנ"ד יש לצרף זה לקולא. ובפרט שכן דעת הרבנים שהביא בספר בית לחם. שוב מצאתי שהבית אפרים בסי' ל"ו ס"ק רכ"א פקפק ג"כ בדין זה על התב"ש וצידד שיש מקום להקל במוגלא. רק סיים שבכ"ז אין לזוז מדברי התב"ש. וכן מצאתי שם בס"ק רי"ח רי"ט שהאריך לבאר שבדין צמקה אונא בעינן שאינה עולה בנפיחה כמו אטום. כיון שעיקר הטעם הוא מפני שאינו מניף על הלב והביא שכן מפורש בכה"ג הלשון שאין נכנס בה הרוח ע"ש. וא"כ פשוט דבנ"ד יש להקל. ובאמת יש לצדד להקל למעשה בשעה"ד בכגון זה בצמקה אונא. כיון דבלא"ה יש בזה כמה צדדים דרוב פוסקים לא ס"ל דין זה. עכ"פ בנ"ד נראה דלא הוי תר"ל וכשירה: