שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ז · ו
והכ"מ כתב שם הטעם משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ונראה העיקר כפירוש הלח"מ דהא בחולין שם כדפריך הש"ס ואמאי איסורי הנאה נינהו פירש"י דס"ד דאיירי באפר שריפתה. ואסור משום לא ידבק כדאיתא בפסחים כ"ז ע"ב. ומשני זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה מפני שמחוסר תלישה. ורבא דאמר מצות לאו ליהנות מפרש לה דאיירי באפרה. ומ"ש שם ברש"י אפילו בעפר עפרה נמי מותר נראה דט"ס הוא. וצ"ל אפילו באפרה נמי מותר]. וא"כ הרמב"ם שסתם ולא כתב שמכסין באפר עה"נ רק בעפר עה"נ משמע דמפרש בעפר ממש. ולזה לא כתב הטעם משום דלאו ליהנות ניתנו דנ"מ לענין אפר ע"ז ושארי אה"נ וכמ"ש בפ"א מה' שופר הטעם דלאו ליהנות ניתנו לענין שופר. וס"ל דבאפר עה"נ וע"ז באמת אסור משום דמאיס וכמש"ל. והרי"ף והטוש"ע לא הביאו דין דעפר עה"נ. משום דהא דמחוסר תלישה שייך רק בעה"נ. וזה אינו נוהג בזה"ז. משא"כ אי נימא הטעם משום לאו ליהנות. אזי נ"מ בזה"ז לענין שאר אה"נ. וכן הקשה הפרמ"ג במשבצות שהו"ל להביא בשביל זה דין דעה"נ. ולפמ"ש א"ש. אבל הרמב"ם שפיר מייתי כל הדינים אף שאינם נוהגים בזה"ז. ולפ"ז מה שהביא הפרמ"ג שם בשם המהרי"ט וכ"כ התב"ש דמכסין באפר של ע"ז צ"ע למעשה. ונראה עיקר שאסור משום דמאיס וכמ"ש: ולפ"ז צ"ל דאף דמיקרי של עה"נ מאיס לגבוה. מ"מ אינו בכלל נעבד. ולזה בדיעבד שפיר כשר. ולזה נסתפקו התו' בחולין ק"מ דבדיעבד יוכשר קרבן מבהמת עה"נ. וכן מוכח בע"ז שם דאף דבעי ר"ל אי של ע"ז מאוס למצוה כמו דמאוס לקרבן. ומ"מ קיי"ל דזה רק לכתחילה. אף דלקרבן פסול אף דיעבד. והיינו משום דאינו מדמה זה רק לאסור מדרבנן ולא מה"ת. וא"כ י"ל דה"ה בעה"נ מדמינן לה לנעבד רק מדרבנן. וכן הא דנרות ומנורות של ע"ז לביהכ"נ דקיי"ל בסי' קנ"ד דאסור. פשוט שזה רק מדרבנן: