שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ז · ה
ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא למה השמיטו הרי"ף וטוש"ע הא דמכסין בעפר עיר הנדחת. דהא נ"מ לענין שאר אה"נ. וכבר הקשה זה בפמ"ג במשבצות ס"ס כ"ח. וכן תתישב קושית התוס' בסוכה ל"ב ושמ"פ למה מכסין לכתחילה דהא מאוס אסור לדבר מצוה ואף שתרצנו זה למעלה. מ"מ הרי כתבו התו' דה"ה לע"ז. ונראה דעתם דכיון שהאיסור נצמח מכח איסור ע"ז והתורה הטעינתו שריפה כמו ע"ז עצמה. שייך בזה מאיס. וכן תני בסוכה אשירה ועה"נ בהדדי משום דבני חדא ביקתא נינהו. וא"כ הדרא קושיית התו' לדוכתה למה מכסין בעפרה. ולפמ"ש י"ל דרבא דקאמר בחולין פ"ט שמכסין מפני דמצות לאו ליהנות ניתנו. לטעמיה אזיל דלא ס"ל סברא דמאיס לענין מצוה וכמש"ל מהתו' בסוכה שם. אבל אנן קיי"ל דמאיס אסור למצוה וכמש"ל. ולזה השמיטו הרי"ף והטוש"ע דין זה. ואף דנ"מ לענין דיעבד. מ"מ דין זה כיון דלא נזכר בש"ס לא הביאו. וגם דבדיעבד ג"כ לא גרע מכסהו הרוח שא"צ לגלותו ורק נ"מ אם נתגלה שאינו מצוי כ"כ. לזה לא הביאו דין זה. והרמב"ם שהביא דין זה בפי"ד מה' שחיטה היינו כמ"ש הלח"מ שם משום שלא נאסר כלל. לפי שמחוסר תלישה: