שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ז
א
ע"ד מ"ש להסתפק אם מותר למול בסכין של ע"ז כמו שמותר לשחוט בו. וכתב דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו יהא מותר למול. וגם דהא במילה עצמה בלא פריעה לא נגמרה המצוה כלל. ולזה דן דשרי אף לכתחילה. ואף להרמב"ם שכתב שלשחוט בו אסור לכתחילה. היינו משום דמ"מ יש קצת תיקון. משא"כ במילה. והנה בענין מצות לאו ליהנות ניתנו אין רצוני להאריך באשר כבר האריכו האחרונים הרבה בזה. ובמ"ש שמילה בלא פריעה לא הוי הנאה שלא נגמרה המצוה כלל. אינו נראה דהא כבר כתבו הפוסקים דלהכי שרי למול בשבת בב' מוהלים משום דמילה לחודה ג"כ הוי מצוה כשגומר אחר הפריעה. וע' ש"א סי' נ"ט ונו"ב מ"ת חא"ח סי' כ"ב. וגם מ"ש מדעת הרמב"ם. הלא כבר כתב הש"ך סי' י' סק"ג וסי' קמ"ב סק"ה דטעם הרמב"ם דאסר לכתחילה הוא משום גיעולי עכו"מ. וכ"נ ברמ"א שם:
ב
אכן נראה דבנ"ד פשוט שאסור לכתחילה מפני שמאוס לגבוה וכדאיתא בע"ז מ"ז לענין צמר נעבד לציצית והכי קיי"ל בא"ח סי' י"א ס"ח ובסי' תקנ"ד סי"א וסי' תקפ"ו ס"ג לענין שופר וסי' תרמ"ט ס"ג לענין לולב דאף דבדיעבד יצא משום דלאו ליהנות ניתנו או משום שהאשירה נתבטלה והותרה בהנאה. מ"מ אסור לכתחילה משום שמאוס לדבר מצוה. וכ"כ התו' בסוכה ל"ב ע"א דלהכי אסור בסנדל של חליצה של ע"ז שבטלה. משום מיאוס לדבר מצוה. ואין לחלק דרק דבר שהוא גוף המצוה כמו תכלת של ציצית וד' מינים של לולב שייך לומר שמאוס אם נשתמש בו לע"ז. אבל בנ"ד שהסכין אינו גוף המצוה רק שמלין בו. אין שייך זה. ז"א דהא השופר לתקיעה אין השופר גוף המצוה רק התקיעה ובכ"ז כתבו הפוסקים בסי' תקפ"ו דאסור לכתחילה מפני שמאוס וכ"כ התו' בכמה דוכתי. וכן מוכח להדיא בע"ז מ"ז דבעי הש"ס שם ג"כ קרניו מהו לחצוצרות שוקו לחלילים ובני מעיו לפארות. וקאמר שם דאי עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך דוודאי אסור. הרי מבואר דאף לנימי הכנור דהיינו פארות ג"כ מאיס אף שאין זה כלי שרת ורק שמנגן על ידיהם. ושם מדמה הש"ס דבר מצוה לקרבן. וכמו דאסור במכשירי קרבן ה"נ במכשירי מצוה. וכ"כ הט"ז בסי' קנ"ד סק"ח דמנורות שנשתמשו בהם לע"ז אסור להדליק בהם בביהכ"נ. ואף שעיקר הוא הנר הדולק: וע"ש בחי' רעק"א:
ג
והנה התוס' בסוכה ויבמות נתקשו למה מכסין בעפר עיר הנדחת דמשמע לכתחילה. ונדחקו דבכיסוי אין שייך לומר מאיס. והוא דוחק גדול דמה לי מצוה זו או אחרת. וגם בכיסוי נאמר שלא יהו מצות בזויות עליו. אכן לענ"ד נראה פשוט דמאיס שייך רק בדבר שנעשה בו עבירה ונשתמש לע"ז. אבל עיר הנדחת אף שטעון שריפה. מ"מ לא נעשה בו איסור רק גזה"כ הוא להצריכו שריפה. ולזה לא שייך בזה סברא דמאיס. וכן התוס' בעצמם הרגישו בחילוק זה שכתבו דאת"ל שמותר לכסות בעפר ע"ז כמו בעפר עה"נ ע"ש. רק שלא נראה להם לחלק בזה. וכן מוכח מהתו' חולין ק"מ ע"א שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם הקדישה והקריבה אם עלה הקרבן. וקשה תיפוק ליה דמאוס לגבוה כמו שאר נעבדה בה עבירה. ושם אפילו בדיעבד פסול שאם עלה ירד כדין נעבד וכדקיי"ל בזבחים פ"ד ע"א. וכן במכשירי קרבן דהא פירש"י בע"ז מ"ו ע"ב דילפינן מכשירי קרבן בנעבד מאתנן ע"ש. ואתנן אסור אף בדיעבד וכמבואר שם וקרבן ומכשירי קרבן באתנן כתיבי בחד קרא ע"ש בסוגיא. וע"כ מוכח כמש"ל דנכסי עיר הנדחת לא מיקרי מאיס. ומה שפירש"י בסנהדרין קי"ב ע"ב שקדשי עיר הנדחת אין קרבים משום דמאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו. אין הכוונה מצד שהם של עיר הנדחת רק מצד זבח רשעים תועבה וכדמסיק הש"ס שם הטעם בזה [וקצ"ע שם דלפ"ז צ"ל דרק קדשים של הרשעים ימותו ולא של צדיקים וסתימות לשון הש"ס והרמב"ם לא משמע כן. וגם דר"ל דקאמר שם הטעם משום ממון בעלים איירי אף בשל צדיקים. ומשמע דר"י ור"ל איירו בחד גוונא. וזה וודאי אין לומר דקרי זבח רשעים על דרך אוי לרשע ואוי לשכנו דלא מצינו זה. ולשון רש"י מוכיח להדיא דרק של רשעים ימותו. וכן מוכח להדיא בסנהדרין מ"ז ע"א יעו"ש. ועפ"ז נראה לישב מ"ש בירושלמי פ"י דסנהדרין דר"י אמר שמועלין בקדשי עיר הנדחת ורל"א אין מועלין. והקשה המל"מ בפי"ד מה' אבל דהא ר"י ס"ל דימותו משום דזבח רשעים תועבה. וקיי"ל דחטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. והנראה בזה דהנה הא דימותו מבואר בסנהדרין שם משום דהוי תועבה גם הדמים מהקרבן. אבל בלא"ה הול"ל שירעה עד שיסתאב ע"ש. והנה אם ישובו בתשובה לא הוי תועבה. ורק לר"י דס"ל בסנהדרין מ"ז ע"א דכיון שנדחה ידחה. שוב אין יכולים להקריבו. וגם אין עומד שיתכפר באחר. דהא אין מענים דינם עד שיקריבו קרבנותיהם. וגם דהא אין להם נכסים שנכסיהם אובדים. וצ"ע אם הקנו להם אח"כ אם אובדים ג"כ. וא"כ בכה"ג ודאי שירעו עד שיסתאבו דלענין דמיהם לא שייך לומר כיון דאידחי אידחי. דהא דמיהם לא באו לעולם עדיין. וע' מל"מ פ"ג מה' שגגות ה"ז שהאריך בענין זה אם הדמים נדחים ויש להאריך בדבריו אך אכ"מ. ולזה ס"ל לר"י שפיר דמועלים. דרק בחטאות המתות שאין להם סברא שימלטו מן המיתה. בזה קיי"ל שאין מועלים: אבל הכא שאפשר שישובו בעליהם בתשובה ויהי דינם ברעייה כמש"ל. שפיר מועלים גם השתא כדין כל הנדונים ברעייה כדאיתא במעילה י"ג. ונראה דלהכי חשיב במעילה שם כל חטאות המתות בפרט שאין מועלים בהם כדי למעוטי בכה"ג דאף שימותו. מ"מ מועלים בהם. ויש להאריך בזה ואכמ"ל]. שוב מצאתי שהתו"ח ס"פ כיסוי הדם כתב ג"כ לחלק בין עה"נ לע"ז דבעה"נ לא שייך מאיס. ות"ל שכוונתי לדעתו הג'. רק שבדברינו נתבאר יותר בס"ד:
ד
ונראה שזהו דעת הרמב"ם שכתב דבהמה בריאה אסור לשחוט לכתחילה בסכין של ע"ז. דמ"ש הש"ך משום גיעול דחוק שאין דרך הרמב"ם לשנות לשון הש"ס שמפורש בו שמותר לשחוט אף לכתחילה. וממילא נדע דאיירי שלא נשתמשו בו דבר איסור וכדמוקי לה הש"ס שם בהדיא. אבל לפמ"ש י"ל שהטעם משום דס"ל דשחיטה מצוה היא וכמ"ש הכרו"פ סי' י' בזה. ואסור לכתחילה משום דמאיס. ור"נ דקאמר דמותר לשחוט לכתחילה. י"ל דלא ס"ל סברא דמאיס וכמ"ש התו' בסוכה ל"ב דרבא לא ס"ל סברא דמאיס אסור למצוה. וס"ל כרב דימי דס"ל דר"ל מיבעי ליה לענין אי יש דיחוי אצל מצות. ולא לענין מאיס ע"ש דאיכא תרי לישני בזה. וע' יבמות ק"ד שכתבו באופן אחר. ועכ"פ שמענו דלרב דימי לא ס"ל כלל לר"ל סברא דמאיס לענין מצוה. אבל הרמב"ם שפוסק שנראה ונדחה חוזר ונראה כרב לגבי ר"י וכמ"ש בפ"ג מה' שגגות וע"ש בכ"מ ולח"מ. וכ"כ הגר"א סי' תרמ"ו סק"ד דהרמב"ם פוסק אין דיחוי אצל מצות מטעם הנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כלישנא קמא דר"ל מיבע"ל בע"ז מ"ז לענין מאיס לצורך מצוה. וכ"פ בפ"א מה' ציצית שצמר נעבד פסול לציצית דמאיס ולזה פוסק שאסור לכתחילה. ורבא דמשמע בחולין שם דס"ל שמותר לכתחילה. לטעמו דס"ל דמיבע"ל לענין דיחוי כנ"ל. וה"נ י"ל דס"ל לר"נ אמר רבה בר אבהו [ובזבחים ע"ד ע"א איתא דפריך רבא לר"נ אמר רבה בר אבוה ממשנה דהתם דזבחים שנתערבו ימותו. דנימא דאיסורא מית. ומשני ר"נ דס"ל כר"א דבאמת שרי בכה"ג. וקשה דהו"ל לתרוצי דכיון דאידחי אידחי כדאיתא התם ע"ג ע"ב. וע"כ צ"ל דס"ל דאינו נדחה לגמרי. אך שם אמר משמיה דרב. ורב לטעמיה דס"ל ביומא ס"ד בע"ח אינן נדחין. וגם דבלא"ה איתא ביומא שם דרב ס"ל כר"א. אך בתו' כתבו שם די"ל דס"ל כרבנן ואכמ"ל בזה ובמק"א בארנו בס"ד]:
ה
ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא למה השמיטו הרי"ף וטוש"ע הא דמכסין בעפר עיר הנדחת. דהא נ"מ לענין שאר אה"נ. וכבר הקשה זה בפמ"ג במשבצות ס"ס כ"ח. וכן תתישב קושית התוס' בסוכה ל"ב ושמ"פ למה מכסין לכתחילה דהא מאוס אסור לדבר מצוה ואף שתרצנו זה למעלה. מ"מ הרי כתבו התו' דה"ה לע"ז. ונראה דעתם דכיון שהאיסור נצמח מכח איסור ע"ז והתורה הטעינתו שריפה כמו ע"ז עצמה. שייך בזה מאיס. וכן תני בסוכה אשירה ועה"נ בהדדי משום דבני חדא ביקתא נינהו. וא"כ הדרא קושיית התו' לדוכתה למה מכסין בעפרה. ולפמ"ש י"ל דרבא דקאמר בחולין פ"ט שמכסין מפני דמצות לאו ליהנות ניתנו. לטעמיה אזיל דלא ס"ל סברא דמאיס לענין מצוה וכמש"ל מהתו' בסוכה שם. אבל אנן קיי"ל דמאיס אסור למצוה וכמש"ל. ולזה השמיטו הרי"ף והטוש"ע דין זה. ואף דנ"מ לענין דיעבד. מ"מ דין זה כיון דלא נזכר בש"ס לא הביאו. וגם דבדיעבד ג"כ לא גרע מכסהו הרוח שא"צ לגלותו ורק נ"מ אם נתגלה שאינו מצוי כ"כ. לזה לא הביאו דין זה. והרמב"ם שהביא דין זה בפי"ד מה' שחיטה היינו כמ"ש הלח"מ שם משום שלא נאסר כלל. לפי שמחוסר תלישה:
ו
והכ"מ כתב שם הטעם משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ונראה העיקר כפירוש הלח"מ דהא בחולין שם כדפריך הש"ס ואמאי איסורי הנאה נינהו פירש"י דס"ד דאיירי באפר שריפתה. ואסור משום לא ידבק כדאיתא בפסחים כ"ז ע"ב. ומשני זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה מפני שמחוסר תלישה. ורבא דאמר מצות לאו ליהנות מפרש לה דאיירי באפרה. ומ"ש שם ברש"י אפילו בעפר עפרה נמי מותר נראה דט"ס הוא. וצ"ל אפילו באפרה נמי מותר]. וא"כ הרמב"ם שסתם ולא כתב שמכסין באפר עה"נ רק בעפר עה"נ משמע דמפרש בעפר ממש. ולזה לא כתב הטעם משום דלאו ליהנות ניתנו דנ"מ לענין אפר ע"ז ושארי אה"נ וכמ"ש בפ"א מה' שופר הטעם דלאו ליהנות ניתנו לענין שופר. וס"ל דבאפר עה"נ וע"ז באמת אסור משום דמאיס וכמש"ל. והרי"ף והטוש"ע לא הביאו דין דעפר עה"נ. משום דהא דמחוסר תלישה שייך רק בעה"נ. וזה אינו נוהג בזה"ז. משא"כ אי נימא הטעם משום לאו ליהנות. אזי נ"מ בזה"ז לענין שאר אה"נ. וכן הקשה הפרמ"ג במשבצות שהו"ל להביא בשביל זה דין דעה"נ. ולפמ"ש א"ש. אבל הרמב"ם שפיר מייתי כל הדינים אף שאינם נוהגים בזה"ז. ולפ"ז מה שהביא הפרמ"ג שם בשם המהרי"ט וכ"כ התב"ש דמכסין באפר של ע"ז צ"ע למעשה. ונראה עיקר שאסור משום דמאיס וכמ"ש: ולפ"ז צ"ל דאף דמיקרי של עה"נ מאיס לגבוה. מ"מ אינו בכלל נעבד. ולזה בדיעבד שפיר כשר. ולזה נסתפקו התו' בחולין ק"מ דבדיעבד יוכשר קרבן מבהמת עה"נ. וכן מוכח בע"ז שם דאף דבעי ר"ל אי של ע"ז מאוס למצוה כמו דמאוס לקרבן. ומ"מ קיי"ל דזה רק לכתחילה. אף דלקרבן פסול אף דיעבד. והיינו משום דאינו מדמה זה רק לאסור מדרבנן ולא מה"ת. וא"כ י"ל דה"ה בעה"נ מדמינן לה לנעבד רק מדרבנן. וכן הא דנרות ומנורות של ע"ז לביהכ"נ דקיי"ל בסי' קנ"ד דאסור. פשוט שזה רק מדרבנן:
ז
ועפ"ז יש לישב ג"כ מה שנתקשו הפוסקים על הרי"ף שהשמיט הא דמותר לשחוט בסכין של ע"ז ולא הביאה כלל בהלכותיו ונדחקו בזה. ולפמ"ש י"ל דהרי"ף ס"ל כמש"ל לדעת הרמב"ם דלכתחילה אסור בכל גוונא משום דמאוס. ודיעבד ס"ל כהרא"ש בפ"ק דחולין דשרי אף במסוכנת. ולזה לא הוצרך להביא מימרא זו כלל. ולהביא ולבאר שמותר בדיעבד. אין דרכו בכך להביא דינים מדעתו מה שלא נזכר בש"ס. ולא הביא דין דלחתוך בה בשר. דכיון שלא היה יכול להביא המימרא כמו שהיא בש"ס לזה השמיטה לגמרי. וגם דבאמת הוא פשוט דלקלקל מותר. ועיקר הרבותא הוא שמותר לשחוט. ולזה ביאר ג"כ דמ"מ אסור לחתוך. וע"ז קאי רבא לבאר שאינו דבר כולל בכל מקום. אבל כיון דלא מצי לאתויי דין דמותר לשחוט. ממילא א"צ להביא כל המימרא. ורק הרמב"ם דס"ל דבמסוכנת אסור בדיעבד. לזה הביא דין זה לבאר דבבריאה אסור רק לכתחילה ובמסוכנת אסור בדיעבד. והרא"ש אף דס"ל שבדיעבד מותר אף במסוכנת. מ"מ הביא דין זה משום דס"ל דמותר לשחוט לכתחילה ולטעמיה אזיל דס"ל בפ"ג דמ"ק סי' ק"ג שלחומרא יש דיחוי אצל מצות היכא שהדבר בידו. וא"כ ס"ל כרב דימי בע"ז מ"ז שהבעיא דר"ל היא לענין דיחוי. ולא ס"ל סברא דמאיס כלל וכמש"ל. ולזה מותר לכתחילה לשחוט. ובזה מבואר שלא הביא הרא"ש דין דצמר נעבד פסול לתכלת לא בע"ז ולא בהל' ציצית. משום דלא ס"ל סברא זו. ורק לפ"ז יקשה על הרא"ש למה השמיט ס"פ כיסוי הדם מימרא דמכסין בעפר עיר הנדחת. וצ"ל טעמא משום דעיר הנדחת אינו נוהג בזה"ז. ואף דנ"מ לענין שאר אפר ועפר דע"ז. בכ"ז לא הביאו מפני שאינו מפורש בש"ס. ויותר נראה דהרא"ש ס"ל דמותר לשחוט דהוי רק מצוה רצונית ולא חיובית וכמו שיבואו להלן בדעת טוש"ע וש"פ:
ח
ויש להאריך בענין זה בביאור דברי הרמב"ם בפ"א מה' שופר ובפ"ח מה' לולב ובביאור דברי ש"פ. אך מטרדותי לא אוכל להאריך כלבבי. אבל עכ"פ נראה פשוט לדינא שאסור למול לכתחילה משום דמאיס. ואף דגבי שחיטה פסקו המחבר וש"פ שמותר לכתחילה. היינו משום דס"ל דשחיטה לא מיקריא מצוה לענין זה לפי שהיא מצוה רצונית וכמבואר בפוסקים סברא זו. וכן מצינו שבכל המצות נאמר זה אלי ואנוהו שיהדר המצוה בכלי נאה. ובשחיטה מצינו דבכל שוחטין אף בקרומית של קנה ואף לכתחילה ולא נזכר כלל שיהא בזה הידור מצוה. והיינו מטעם הנ"ל שאין זה מצוה חיובית. ומ"ש הב"ח בי"ד ר"ס ו' שלכתחילה שוחטין רק בסכין ושכל הקודם במשנה דחולין ט"ו קודם לחבירו. כבר חלקו עליו כל האחרונים. וע' תב"ש שם בזה. ודעת הב"ח נראה שיש לה מקום לשיטת הרמב"ם דס"ל דשחיטה מצוה היא וכמש"ל. והתב"ש הקשה שם למה לא אמרינן גבי גט ששנינו בכל כותבין בדיו בסם וכו' שכל הקודם במשנה קודם לכתיבה. ועל הכל כותבין על העלה. ואלו דברים יוצא אדם י"ח בפסח בחטים ובשעורים וכו'. ובחולין לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. ונימא בכל הנהו שכל הקודם יש להקדימו. וע"כ שאין קפידא בזה. ונדחק לישב מה שקשה ע"ז מהא דפסחים ל"ט גבי מרור שמוכח שיש להקדים את הקודם במשנה. ולענ"ד פשוט דרק גבי מצוה שייך לומר שיש דין קדימה. אבל לא בדבר הרשות וכמש"ל. ולזה בגט דהוי ג"כ מצוה רצונית ולא חיובית. לזה לא שייך בזה דין קדימה משום דליכא בזה הידור מצוה. וגבי מצה נראה דבאמת יש דין קדימה להשנויים במשנה תחילה דוודאי עדיף ליקח מצה של חטים משל שעורים. וכן קיי"ל בסי' תנ"ג שלכתחילה יש ליקח חטים למצה. ובח"י שם סק"ב הרגיש שיש להקדים משום ששנוי במשנה קודם. ודחה דהמשנה שנאה כסדר הכתוב. ותמהני דמכ"ש שיש להקדים מה שמוקדם בפסוק דהוי משובח יותר והוא הידור מצוה ואכמ"ל בזה. וגם י"ל דתני מקודם האבות של התבואות חטים ושעורים. ואח"כ כוסמין שהוא מין חטים כדאיתא שם בסוגיא וגם מין שעורים כמ"ש התו' שם ואח"כ תני שיפון ושבולת שועל שהם מין שעורים כדאיתא בש"ס שם. וגם מה שהקשה מלעולם שוחטין תמוה דוודאי עדיף לשחוט ביום מלשחוט בלילה. עכ"פ פשטות דברי הפוסקים מבואר דשחיטה לא מיקריא מצוה לענין הידור מצוה. וממילא לא שייך בזה מאיסי. אבל מילה דהוי מצוה גמורה ואמרינן בה בשבת קל"ג דבעי הידור מצוה שפיר שייך בזה דין מאיס. ואסור למול בסכין של ע"ז:
ט
ומ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ובש"ע סי' י"א ס"ח דמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. אין להקשות מזה על מה שכתבנו דלדעת הרמב"ם אסור רק לכתחילה. דזה שייך במצוה חיובית לעשותה שעה אחת בזה שייך לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד. וכמו בשופר ובחליצה ולולב וכיסוי וכדומה. אבל ציצית שחיובו בכל עת שלובש בגד של ארבע כנפות. כיון שאסור לכתחילה לעשות ציצית מצמר של נעבד. ודאי שמחויב בכל רגע להסיר הציצית שנעשו מצמר זה ולעשות ציצית אחרים. ועכ"פ לפשוט הבגד. דהא בכל רגע שלבוש הבגד הוי לכתחילה. ובפרט לפמ"ש הפוסקים דשהייה בבגד הוי כלבישה ע' תוס' מכות כ"א ע"ב וש"א סי' ל"ב בזה. ולזה סתמו הרמב"ם והמחבר דין זה בלשון פסול דלא משכחת לזה כלל שיהא מותר ללבוש ציצית מצמר זה. וא"ל דמשכחת לה היכא שא"א בענין אחר. וכמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי דכל שעת הדחק כדיעבד דמי. ז"א דזה שייך רק בדבר איסור שאסור לכתחילה או בדבר שאינו רק מצד הידור. אבל בנ"ד שיש בזה סברא דמאיס לגבוה מצד איסור נעבד ויש שורש לזה מן התורה דילפינן לה מקרבן. ודאי דאסור לכתחילה בכל גוונא אף שא"א לקיים המצוה באופן אחר. ועוד דגבי ציצית לא שייך זה כלל. דהא אפשר לו שלא ילבוש כלל הבגד של ד' כנפות דהא אינו מחויב בזה וכדקיי"ל בפ' התכלת ובש"ע סי' כ"ד ס"א. ואף אם אין לו בגד אחר יכול לעשות הקרנות עגולות שלא יתחייב בציצית. שוב ראיתי שכ"כ המג"א בסי' תקפ"ו סק"ו דהא דצמר נעבד פסול לציצית הוא רק לכתחילה ע"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה. רק שלא ביאר הדברים. ולפמש"ל הדברים מבוארים בס"ד. ובאמת שיטת הרמב"ן והר"ן בע"ז מ"ז ע"א דפסול דמאיס הוא אף בדיעבד ע"ש שחולקים על הראב"ד בזה. וכ"נ דעת התו' בסוכה ל"ב ויש להאריך בזה. אך אכ"מ דבנ"ד גבי מילה לא שייך זה דבדיעבד וודאי יצא דהא הסכין אינו גוף המצוה. ורק בגוף המצוה כגון בלולב ושופר של ע"ז שייך לומר שלא יצא:
י
ובאמת פשטות הש"ס ופוסקים משמע דאף הא דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא ג"כ רק בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לעשות כן. וכן מוכח בתו' ע"ז מ"ז ד"ה מי שכתבו דר"ל שפיר ס"ל כרבא דקודם ביטול אסור לכתחילה ובדיעבד יצא. ורק לאחר ביטול מיבע"ל אי מאיס. ומשמע להדיא דקודם ביטול לא הוי הטעם משום מאיס. דהא מיבע"ל אי שייך מאיס לענין מצות. וע"כ שאסור לכתחילה משום דהוי איסורי הנאה ורק בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכ"נ בתו' סוכה ל"ב ע"ש. ויש להאריך ולבאר השיטות בזה. אך אין העת מסכמת לזה. ושוב ראיתי שכ"כ המל"מ פ"א מה' אישות ה"א: