אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן סט

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סט

סימן סח

נתעוררתי למעשה שאירע בעוה"ר להספיד שני צדיקים כאחד שלא בפניהם. והוקשה לי דהא קיי"ל אין עושין מצות חבילות חבילות. ובשמחות פי"א תניא אין מנחמין שני אבלים כאחד אלא אם כן כבודם וקילוסן שוה. אין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא אם כן כבודם וקילוסן שוה אין עושין שני הספדים בעיר אחת אא"כ יש כדי קילוס לזה ולזה וכן בשני כלות ע"ש והובא למעשה בשו"ע סי' שד"מ. ומזה נראה שאם אדם אחד מספיד שני מתים כאחד. צריך שיהא קילוסן שוה וקשה טובא שלא נתבאר זה במס' שמחות ובש"ע שם דאיירי רק בשני בני אדם שמספידים ע"ש. וצ"ל הטעם דזה אסור בלא"ה משום א"ע מצות חבילות. וקשה מזה על מה שנהגו כמה גדולים להספיד שני צדיקים כאחד דהא ע"פ רוב אין קילוסן שוה. ועל הא דשמחות הנ"ל קשה טובא דאף אם קילוסן שוה הא א"ע מצות חבילות כנ"ל. וכדאיתא במ"ק ח' דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם ד"ה לפי. הטעם משום אע"מ חבילות:

והנראה דהנה במ"ק שם איתא דשמואל אמר טעם שאין נושאים במועד משום א"מ שמחה בשמחה ורב אמר משום ושמחת בחגך ולא באשתך והוא מניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. נראה דרב לא ס"ל הטעם דא"מ שמחה בשמחה רק ס"ל הטעם משום שאין השמחות שוות. לפי שבטבע יומשך האדם אחר שמחת אשתו יותר וה"ז דומה להא דאין קילוסן שוה שהזכרנו. ולזה א"ש דקיי"ל כרב באיסורי. ולזה קיי"ל דאסור להספיד רק כשאין קילוסן שוה. אבל עדיין קשה דהא בעלמא קיי"ל דאע"מ חבילות. ועו"ק טובא על הרמב"ם שבפ"ז מה' יו"ט הביא טעם דבחגך ולא באשתך ובפ"י מה' אישות הביא טעם דא"מ שמחה בשמחה. ובלח"מ בהל' יו"ט נתקשה בזה ונשאר בצ"ע ובמק"א הארכתי בזה:

ובסוטה ח' איתא דאין משקין שתי סוטות כאחת כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. רי"א א"ק אותה לבדה. ות"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. ואיכא בינייהו רותתת. פירש"י שרואים שרותתת ואין לבה גס בה משקין שתיהם לר"ש. ופריך ורותתת מי משקין והא אע"מ חבילות. דתניא א"מ שתי סוטות כאחת ואין מטהרים שני מצורעים כאחת וכו' לפי שא"ע מצות חבילות. אמר אביי ואיתימא ר"כ כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים. ופירש"י דבכהן אחד הוי חבילות. והנה הרמב"ם פ"ד דסוטה הביא דרשא דאותה. ולא הביא טעם דלבה גס ולא הא דרותתת. ומבואר דפוסק כר"י דלא דריש טעמא דקרא. ובנדרים ע"ג מבואר בש"ס דמ"ד הכא כר"י דדריש אותה לבדה ס"ל אין מפירין לשתי נשיו בב"א. והרמב"ם פוסק בפי"ב מה' נדרים שמיפר לב' נשיו בב"א. והיינו כמ"ד טעמא שלא יהא לבה גס בה כמבואר בנדרים שם. וכן הקשה בלח"מ שם ונדחק בזה. ועו"ק דביומא מ"ב פליגי ר"ש ורבי בהא דאין מוציאין פרה אחרת עם פרה האדומה. דרבי ס"ל משום אותה לבדה ור"ש דריש טד"ק שלא יאמרו שתים שחטו. והרמב"ם בפ"ד מה' פרה הל"ב כתב הטעם שלא יאמרו וכר"ש. וכבר הרגיש בזה התוי"ט פ"ג דפרה ופ"ב דיבמות ונשאר בקושיא. [והא דאין שוחטין ב' פרות לא הביא כלל. והוא מפורש בתוספתא דפרה הובאה בתוס' סוטה ח'. רק הביא בהי"ז דילפינן מושחט אותה שלא יעשה מלאכה. ונראה דעתו דס"ל הטעם משום מלאכה וכ"ה בספרי דיליף מושחט אותה שלא לשחוט ב' פרות ושלא לעשות מלאכה בעת השחיטה. והיינו דדריש טעד"ק וס"ל דטעם שחיטה משום מלאכה וסתם ספרי ר"ש ועתו' חולין ל"ב ע"א שכתבו שאין בזה משום מלאכה. וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל הכי וההכרח לקצר]. וגם הקשה דבפ"ב מה' אישות ופ"א מה' יבום מבואר דס"ל כר"ש דדריש טד"ק גבי לא תתחתן. ובפ"ג מה' מלוה פסק דבין עניה בין עשירה אין ממשכנים והיינו דלא כר"ש בב"מ קט"ו. וכן בפ"ג מה' מלכים פוסק שלא יקח יותר מי"ח נשים והיינו דלא כר"ש בסנהדרין כ"א ונשאר בקושיא. וגם הלח"מ רפ"ג מה' מלוה התעורר קצת מזה. ועו"ק דהרמב"ם לא הביא כלל חילוק בין כהן אחד לשני כהנים. והמג"א סי' קמ"ז כתב דהרמב"ם מפרש להיפוך דבשני כהנים אסור דהוי בב"א. אבל בכהן אחד שרי דע"כ ישקה זאח"ז וס"ל דהעמדה שרי בב"א רק השקאה אסור. אבל עדיין קשה דא"כ הו"ל לרמב"ם לבאר דבכהן אחד שרי. וגם למה מייתי הרמב"ם דרשא דאותה הא הוי טעמא משום חבילות. והתו' הקשו בסוטה שם דהוי דרבנן ובאמת מוכח מש"ס שם דהוי דאורייתא וכקושיית התוס'. והא גופא קשיא מנ"ל זה. וכ"מ בברייתא שם דחשיב ב' סוטות ומצורעים ועבדים וע"ע כחדא משום אע"מ חבילות משמע דכולהו דמי להדדי. והוי דאורייתא כמו סוטה דדריש מוהשקה:

והנה לבאר כל שיטת טד"ק אין הפנאי מסכים לזה כי הוא נוגע בהרבה מקומות מאוד בש"ס ופוסקים. לזאת ארשום רק העולה ברעיוני כעת לחדש בס"ד בזה ליישב מה שהעירונו למעלה. והוא כי נלע"ד אשר אף התנאים דס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא. שכ"ז אפשר שיחלוקו איזה טעם ליתן לזה. ונהי דאנן מדעתינו ודאי אין בכוחינו ליתן טעם ורק לחז"ל ניתנה רשות בזה. ואולי היו הטעמים להם מקובלים עד הל"מ. אבל התנאים בעצמם אפשר שיחלוקו בזה:

וכן נראה מוכח בסנהדרין כ"א דקאמר ת"ק שלא ישא יותר מי"ח נשים. ור"י ס"ל שפרוצות י"ח וכשירות אפילו אלף. ור"ש ס"ל דאפילו אחת ומסירה לבו לא ישאנה. והנה ר"י ור"ש מבואר בסוגיא שם דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא אבל ת"ק קשה כמאן ס"ל וע"ש בתוי"ט בזה. והנראה דת"ק ס"ל ג"כ טד"ק. רק דס"ל שאין הטעם מפני שהנשים יסירו לבו. רק כי ריבוי תאוה זו מסיר הלב. והתורה שיערה בזה י"ח נשים. [ונראה שזה הוי הל"מ ואסמכא הש"ס שם אקרא דדוד. וכדאמרינן בעלמא בכה"ג עד דאתא יחזקאל מאן אגמרה וכו']. ולזה אין חילוק בין כשירות ופרוצות. וכ"ה מפורש ברמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"ו. וז"ל וכן לא יהיה שטוף בנשים. אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים. שנאמר אל תתן לנשים חילך. על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל ישראל עכ"ל. הרי מפורש הטעם כמ"ש בס"ד. וס"ל דלהכי מפרש קרא טעם דלא יסור לומר דאפילו באחת הדין כן כשמצוי אצלה. ושפיר ס"ל להרמב"ם טעמא דקרא רק דפסק הכא כת"ק:

וכן בב"מ קט"ו תנן שם אלמנה א' עניה וא' עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ולכאורה תמוה מאי מייתי ראיה מקרא. הא בקרא לא כתיב דאף עשירה בכלל. ושם במשנה גבי ריחיים ורכב דמייתי קרא. י"ל כמו"ש התוס' שם דדייק מויו דורכב. ובדף קי"ג גבי בחוץ תעמוד היינו ג"כ כדדייק שם בסוגיא אי גם שליח ב"ד יעמוד בחוץ ע"ש. אבל הכא קשה. ולזה נראה דהרמב"ם מפרש דגם תנא דמתניתין ס"ל טד"ק. רק דס"ל שהטעם הוא מפני שאלמנה לבה שבור ואסור לצערה. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' דיעות ה"י שאפי' אלמנת מלך לבה שבור. וכ"כ הש"ך סי' צ"ז ס"ק א' בטעם איסור משכון באלמנה. והיינו דמייתי במשנה ראיה מקרא. דאי הטעם כדר"ש משום משיאה ש"ר בשכינותיה א"כ ה"ה בתולה וגרושה ולמה נקיט קרא אלמנה. ולהכי מוכח שהטעם מפני שלבה שבור כנ"ל. ומובן בזה מה שבברייתא בש"ס שם בדברי ר' יהודה לא מייתי קרא דלא תחבול. ובירושלמי שם מייתי בברייתא דברי ר"מ דס"ל כר"י. ומייתי שם האי קרא. והדבר כמ"ש דר"י ל"ד טד"ק כלל. ולזה א"צ ראיה מקרא לבטל דברי ר"ש. ור"מ דריש טד"ק לזה צריך ראיה מקרא כנ"ל. ובמה"פ רוצה להגיה שם ר' יהודה כמו בש"ס דילן. ולפמ"ש א"ש דגרס ר"מ. והסמ"ע והט"ז כתבו שם באמת דה"ה גרושה ובתולה. אבל ז"א כמ"ש שם הש"ך. ולזה פסק הרמב"ם דאף עשירה אין ממשכנין כסתם משנה דבב"מ. ושפיר ס"ל דדרשינן טד"ק רק ס"ל הטעם משום צערה כנ"ל. ולזה כתב ג"כ הטעם בפ"ד מה' פרה שלא יאמרו משום דס"ל טד"ק כנ"ל. וכמ"ש הלח"מ פ"ג מה' מלוה שכמה סוגיות אתיין כמ"ד טד"ק:

ובהא דסוטה ח' נראה דס"ל להרמב"ם דין דאין עושין מצות חבילות ילפינן לה מהאי קרא דסוטה שאין משקין ב' כאחת. ודרשינן טד"ק וס"ל הטעם משום והסברא כמש"ש ברש"י ותוס' דלא ליהוי כמשא עליו. ומוכיח זה דמפרש טעמא דסוטה משום חבילות וכמש"ל. ולא ס"ל הטעם דגס לבה דא"כ לישתרי ברותתת כדאיתא בש"ס. וקרא משמע דממעט סתם בכל גוונא. וע"כ צ"ל כן בדעת הרמב"ם. דאלת"ה נימא דאסור אף אשה אחרת כמ"ש התוס' בסוטה ד"ה א"ב דומיא דפרה ע"ש וע"כ צ"ל הטעם הכא משום חבילות דלא שייך באשה אחרת. ולא שייך כאן הטעם שלא יאמרו שהשקו גם האחרת. כי שם אין דרך להביא להר המשחה רק הפרה אדומה אבל בעזרת נשים באים נשים בכל עת לצרכי קרבן וכדומה. והא דפריך בקדושין נ"ב וכי אשה בעזרה מניין כבר פירשו התוס' שם ע"ש. וגם דשם איירי בעזרת ישראל אבל הכא העמידוה בשער נקנור שהוא מעזרת נשים לעזרת ישראל ואכמ"ל בזה:

ומפרש תירוצא דאביי דהברייתות פליגי אהדדי. דהך דחבילות איירי בכהן אחד דהוי חבילות בכה"ג כפירש"י. והתוס' הקשו דשני מצורעים דמו לשני עבדים של שני אדונים. ולענ"ד י"ל דמ"מ כיון שכהן אחד יתן על בהונותיהם בבת אחת הו"ל חבילות. וכן בעבדים אם הם של אחד ורוצע שניהם בב"א הו"ל חבילות. אבל בשני אדונים כל אחד רוצע את שלו. ופי' המג"א צ"ע דאיך שייך לומר חבילות בשני כהנים דמפורש בכמה מקומות בש"ס שהיו שוחטים כמה קרבנות ומקריבים אותם בבת אחת וכמפורש בפסחים ס"ד גבי פסח. ובתו' סוטה שם ד"ה אין תמהו באמת וכי אין שוחטים ב' זבחים כאחד והא דחולין כ"ח מיירי בשוחט ב' צוארים כאחד ע"ש ולענ"ד י"ל דבאמת היינו טעמא משום אע"מ חבילות. ורק דקמ"ל דאף דשחיטה לאו עבודה היא מ"מ אסור בשנים כאחד. אבל עכ"פ בשני כהנים בוודאי שרי בכה"ג וע"כ דאיירי בכהן אחד. ושני מצורעים ג"כ אפשר בכהן אחד ונותן בב"א על בהונותיהם. ובמג"א ס"ס קמ"ז כתב דרק בחובה שייך זה דחבילות ושני קרבנות חובה אסור להעמידם כאחת. והוא תמוה דהא הפסחים היו מעמידים כאחת בעזרה. וע' הוריות י"ב ע"ב פר משיח ופר העדה עומדים וע' זבחים פ"ט. ועמש"ל סי' י"ב וי"ד ואקצר. וגם מ"ש התוס' בסוטה דלהעמיד שני עבדים או ב' זבחים יחד אסור. תמיהני דמנ"ל זה דאפשר רק היכא דאיכא קרא למעוטי אסור. אבל משום חבילות אין איסור רק גוף עשיית שני מצות כאחד. ועמל"מ פ"ג מה' עבדים ה"ט ואקצר:

עכ"פ משני אביי דברייתא דחבילות איירי בכהן אחד וס"ל דבשני כהנים שרי לגמרי דס"ל טעמא דקרא דאין משקין ב' כאחד משום חבילות וממילא זה הוי רק בכהן אחד. וברייתא דלבה גס בה ס"ל דזהו טעמא דקרא ולזה אסור אף בב' כהנים וברותתת מותר. ורק בכהן אחד אסור משום דמשמע דאיסור חבילות ס"ל לכ"ע משום דהוי כמשא. ואפשר יש לו לימוד אחר ע"ז או דרבנן כמ"ש התוס' בסוטה שם. ומה שיש להקשות עוד על המג"א סי' קמ"ז ודברי התוס' דסוטה ח' למה מקשו ממצורע על רש"י ולא מסוטה מצאתי בפרמ"ג ומחה"ש שם. וזה י"ל דאיירי בשל בעל אחד ואקצר. וע' אה"ע סי' ס"ב בענין זה:

ולזה לא מייתי הרמב"ם דין דבשני כהנים שאסור משום דס"ל באמת שמותר. דאף דס"ל טד"ק מ"מ ס"ל הכא הטעם משום אע"מ חבילות וכאידך ברייתא וכמש"ל. ומיושב שפיר הא דבפ"ד דפרה כתב הטעם שלא יאמרו [ומ"ש דמיפר לב' נשים כאחת. נראה דס"ל דאצטריך אותה למעוטי נדרה אשתו וכסבור שהיא בתו כדאיתא בדף פ"ו ומייתי לה ג"כ הר"ן בנדרים ע"ג עלה דמיפר לשתי נשיו. ויש להאריך בענין דרשת אותה בכמה בש"ס ואין הפנאי מסכים כעת ועשו"ת עמודי אש סי' ג' בענין זה. שהקשה שם למה לא קאמר הש"ס נ"מ דלמ"ד משום לבה גס בה אם כבר נמחקה המגילה אין שייך זה דהא אף אם תאמר איני שותה משקין אותה בע"כ. ובמח"כ תוה"ק הוא תמוה דהתם אמרה סתם איני שותה וחפיצה להתגרש בלא כתובה. אבל אם אמרה טמאה אני אין משקין אותה והמים נשפכין כמפורש במשנה דף כ' ע"א וז"ב. וגם ביתר דבריו שם יש לדבר ואקצר] והמל"מ כתב בפ"ג מה"ע דרציעת ב' עבדים אסור בב"ד אחד אף שאינם של אדון אחד. ותמיהני דהא הרציעה הוא בבית האדון ולא בב"ד כלל והאדון רוצע בעצמו בביתו וכמ"ש הרמב"ם שם. ואי משום ב"ד אחד וכי מה יעשו ב"ד כשבאים אליהם כמה בעלי דינים בב"א וכי לא יענו אותם. ויש בזה דין סדר קדימת בע"ד כמבואר ברמב"ם פכ"א מה"ס ובח"מ סי' ט"ו. ועיקר האיסור הוא הרציעה לשני עבדים בב"א והיינו אדון אחד. ומ"ש רש"י בסוטה בב"ד אחד צ"ע טובא דמה נ"מ אם היו בב"ד אחד או לא. וקרוב לומר שצ"ל ברש"י ובע"ע ובעבד בב"ד אחד ואדון אחד. וב"ד אחד קאי על ע"ע דלא נימא דדווקא כשעורף אחד שניהם בבת אחת אף שהם משני עיירות משני ב"ד רק שהביאו אותם אל נחל אחד. לזה פירש"י שאף אם שנים עורפים אותם אם הוא בב"ד אחד הוי ג"כ חבילות לפי שב"ד הם המביאים אותה ועומדים עליה בעת עריפתה ומבקשים כפרה ולזה צריך להביא כל אחת לבדה:

ועפ"ז נראה ליישב דברי הרמב"ם בהא דא"מ שמחה בשמחה. דהנה נראה פשוט דהא דאע"מ חבילות הוא דווקא כשרואים שעושה שני מצות יחד במכוון לפטור א"ע בטורח אחד. אבל אם עושה מצוה אחרת וממנה נמשך עוד מצוה דומה לה ודאי לא חיישינן כיון שאח"כ יהא מוכרח לזה. וכעין דקיי"ל שמותר להפליג בספינה אף שיודע שבשבת יצטרך לחלל מפני פקונ"פ וכמבואר בש"ע סי' רמ"ח. והנה בנישואים עיקר המצוה היא משום פו"ר או שלא לישב פנוי להנצל מהרהור ואין זה שייכות לשמחת י"ט כלל. רק שממילא נמשך מזה שצריך לשמוח עם אשתו. ולזה אין שייך לאסור זה משום אע"מ חבילות כיון שהשמחה באה מאליה. ולהכי צריך קרא דבחגך ולא באשתך דהכא אף בכה"ג אסור. ומאן דדריש טד"ק פירש הטעם במ"ק מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. והנ"מ בזה שמותר לישא ערב הרגל משום שעיקר השמחה רק חד יומא כדאיתא במ"ק שם [והרמב"ם לא כתב זה מפורש לפי שנכלל בדבריו בפ"י מה"א הי"ד שכתב שם דרק בע"ש וחה"מ אסור ושאר הימים מותר וכ"מ ממ"ש בפ"ז מהי"ט הט"ז דאסור לעשות סעודת נישואין בי"ט וע"כ היינו כשנשא בערב הרגל וכ"כ שם המ"מ וע"ש בלח"מ]. דאי לאו האי טעמא הוי אסור. דהא מ"מ הוא שמח בחגו ואשתו ביחד. אבל לפי טעם זה לא אסור רק לישא ברגל שהחשש שיניח שמחת הרגל הוא רק ביומא קמא שהוא עיקר שמחתו. וגם דוודאי ששמחת ז' ימים בנושא אשה אינה מה"ת רק מדרבנן מדברי קבלה וכמבואר בירושלמי וע' ברא"ש פ"ג דמ"ק וע' מה"פ פ"ק דמ"ק בזה. וע"כ דלא ממעיט רק גוף הנישואין וכן מבואר בירושלמי פ"ק דמ"ק דקאמר דלהכי למ"ד א"מ שמחה בשמחה שרי לישא ערב הרגל דעלת כלה נפקא טרחותא. ופי' הק"ע שכיון שיצאה הכלה מחופתה נגמרה עיקר השמחה:

והנה לישא נשים הרבה יחד כתב הרמב"ם בפ"י מה"א דשרי דלא שייך חבילות דהמצוה הוא רק באחת והאחרות רשות ואח"כ השמחה היא מצוה חיובית ולא שייך בזה חבילות כיון שנזדמנו לו בב"א ומחויב לקיימם תיכף ואיך יעשה. ואדרבא הו"א שאין לדחות כלל השמחה לאחר ז' כי עיקר השמחה בז"י ראשונים. ולזה יליף הירושלמי מקרא דמלא שבוע זאת שאין מערבין שב"ש והובא ברמב"ם פ"י מה"א דרש זה ומייתי ראיה שיכול לשמוח אחר ז' עם השנית. והטעם דעיקר השמחה הוא לשמח אשתו ולחבב אותה עליו וזה לא שייך בשתי נשים ביחד ואדרבא כשצרתה בצדה צעורי מצער לה ולזה צריך לשמוח עם כל אחת לבד. אבל ברגל לא שייך זה דיכול לשמח אשתו ולקיים שמחת הרגל ג"כ שאין מתנגדים זל"ז. ורק ביומא קמא יניח שמחת הרגל לגמרי וכמש"ל ואסור משום ושמחת בחגך ולא באשתך:

ועפ"ז מיושב מה שק"ל טובא דברגל מותר לישא ערב הרגל ולא הצריכו לשמוח עם אשתו אחר הרגל ז"י. ובנושא הרבה נשים כתב הרמב"ם שישמח עם כל אחת ז"י. ומצאתי שכבר תמה בזה הבית מאיר סי' ס"ב ונשאר בצ"ע. ולפמ"ש א"ש בס"ד דהכא א"א כלל שישמח שתי נשיו כאחד משא"כ ברגל כמש"ל. וכדאיתא כעין זה בסוכה כ"ה ע"ב כ"ש דחדינא טפי דעבדינא תרתי. והנה עדיין קשה דהרמב"ם בה' יו"ט פ"ז הט"ז כתב שלא יעשה סעודת אירוסין ונשואין ביו"ט שלא יערב שמחה אחרת בשמחת י"ט. וקשה דהא הכא לא שייך הא דאין מערבין וכן הקשה הלח"מ שם וצ"ל שכוונתו ג"כ שלא יניח שמחת הרגל כנ"ל. אבל הנראה בזה דמשמעות הירושלמי כיון דעלת כלתא שאחר החופה שוב אין חשש שיניח שמחת הרגל ואף שיעשה הסעודה ברגל [ועמג"א סי' תקמ"ו סק"ד בזה. ומש"ש בט"ז שלא לעשות בלילה של י"ט הסעודה צ"ע דהא ליל ראשון אין בו שמחה כדאיתא בפסחים ע"א וכ"כ הט"א בחגיגה ח' ע"ב ובש"א סי' ס"ח ע"ש] וכן קשה מהא דאסור לעשות סעודת אירוסין ברגל. ונראה דנהי שסתם שמחה שנזדמנה ברגל שרי כיון שאפשר לשמוח ביחד ברגל ובאשתו. בכ"ז כיון שדרך ומצוה לעשות סעודה מיוחדת לנשואין ואירוסין ועושה אותה בפירוש לשם כך לא מינכרא עי"ז שמחת הרגל באותה סעודה ואדרבא ניכר שעושה עיקר הסעודה בשביל הנשואים ולא בשביל הרגל. רק שקשה מ"ש הרמב"ם בה' אישות הטעם משום אין מערבין שמחה בשמחה ומייתי קרא דמלא שבוע זאת:

ונראה שעיקר סברת אין מערבין שב"ש הוא מצד שאפשר שישמח באחת ולא בשנית ולא יקיים מצותה. רק דמשמע להש"ס דזה שייך רק ביומא קמא ולא בשאר ימים וכמש"ל וגם אין לחוש ששמחת הרגל יבטל שמחת נשואים כי זהו שמחת הרגל ג"כ לשמח אשתו כמ"ש ושמחת אתה וביתך. ולזה הא דאין מערבין שב"ש היינו טעמא דקרא דבחגך ולא באשתך והכל אחד ואין זה שייך למצות חבילות כיון שממילא נזדמנו יחד וכמש"ל. ורק מ"ד במ"ק ח' מהא דאין מערבין שב"ש ולא קאמר מבחגך. היינו משום דלא ס"ל טעמא דקרא וא"כ יש למעט מזה כל ז' כמש"ל. לזה אמר טעם זה ויליף לה שם משלמה. וקרא דחגך איצטריך לדרשא דבחגיגה ח' ע"ש בתד"ה בחגך. והרמב"ם שכתב הטעם דאין מערבין שב"ש בה' אישות. היינו משום דחד טעמא הוא כמש"ל דהיינו טד"ק דבחגך. דקיי"ל דרשינן טעמא דקרא וסמך על עיקר הדרש שהביא כבר בה' יו"ט. ומה שהביא דרשא דמלא שבוע זאת היינו משום הדין שכתב שם מקודם בנושא הרבה נשים שצריך לתת לכל אחת ז"י משתה דאין מערבין שב"ש להכי מייתי לפסוק זה. אבל עיקר דין דאין נושאין במועד הוא מבחגך כנ"ל. ועכ"פ לא שייך בזה דין דאין עושין מצות חבילות. כיון שנזדמנו לידו יחד כמש"ל:

ועפ"ז מבואר דין דהספד ב' מתים יחד. דכיון שנזדמנו שניהם כאחד אין שייך בזה אע"מ חבילות. ודווקא אם הוא גורם לזה בכוונה ועושה שניהם יחד ואין בזה גירעון למצוה אחת אם יאחר אותה קצת. אבל לא כשמחויב תיכף בשניהם בהזדמן שלא היה בידו כלל לאחר אחת מהם והרי תיכף מחויב להצטער על פטירת הצדיק וגם ההספד אין סותר זא"ז. ולא דמי לנושא כמה נשים וכמש"ל. והרי מי שמתו לו שני מתים א"צ ליתן שבעה לכל אחד ואחד והיינו כמש"ל דלא דמי לנשואין. ואין עושין מצות חבילות לא שייך בנזדמנו לו יחד בלא כוונה מכוונת כי עיקר הטעם שלא יהא כמשא וכיון שנזדמנו יחד אינו כמשאוי ובפסחים ק"ב ע"ב גבי בהמ"ז וקידוש על כוס אחד קרי שם חבילות. היינו מפני שהם דברים נפרדים שאינם מסוג אחד כלל והוא מכנסם על כוס אחד מיחזי שפיר כמשאוי וכן חילקו התו' שם ד"ה שאין. ועוד דנהי דמצות קידוש חלה עליו אבל אינו מחויב תיכף דקידוש שייך לסעודת שבת ומצוה להסמיך הקידוש לסעודה אף שאוכל באיחור זמן ואינה מצוה נמשכת. אבל שמחה והספד היא מצוה נמשכת זמן מוגבל ז' ימים כדאיתא במ"ק כ"ז ע"ב. ונזדמנו ביחד א"צ לדחות אחד מפני חבירו. ורק בשמחה בב' נשים שהשמחות סותרות זא"ז כמש"ל ס"ל להרמב"ם שנותנים לכ"א ז' ימים:

והא דאם קילוסם שוה מוציאים ב' מתים במטה אחת. הרמב"ן בתה"א הביאה אבל ברמב"ם וש"ע סי' שנ"ד לא נזכר זה וגם בטור נראה שהוגה זה אח"כ ע"ש. ונראה שלא היתה גירסתם כן בשמחות וכ"כ בפרישה שם דאדרבא אין מוציאין בב"א אף שקילוסם שוה. ונראה דהרמב"ן ס"ל דכיון שנזדמנו יחד לא הוי כעושה חבילות וכמש"ל. וגם כי עיקר המצוה היא הקבורה וההוצאה היא רק הכנה לזה וההכנה שרי לעשות לשני מצות כאחד. ושאר פוסקים ס"ל דמ"מ מיחזי כמשוי עליו ולא שייך בזה נזדמנו כיון שאינה מצוה נמשכת ותלויה בזמן רק שצריך לקברו ואפשר לאחר אחד קצת. וזה מיקרי לכבודו שלא יהא נראה כמשא. ומיושב מה שלא נתבאר דין אחד להספיד ב' מתים כיון דז"י להספד הו"ל כאבילות וכמש"ל ומותר להספיד שניהם יחד:

אבל כ"ז לא שייך בהספד צדיקים שאין נוהגים להספידם הרבה רק בעת השמועה מספידים פעם אחד. וא"כ עדיין קשה איך מספידין שנים ביחד ובפרט אם אין קילוסן שוה. ומצינו ביערת הדבש ובכמה חיבורי גאונים שהספידו שנים ושלשה ביחד:

ונראה דבאמת מש"ל בישוב דברי הרמב"ם בהא דמייתי טעם דאין מערבין שב"ש וקרא דבחגך דחוק קצת. והנראה לומר דבאמת היה מקום לומר דדווקא בב' שמחות שוות אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה כיון דבלא"ה ישמח שפיר. אבל ברגל שהיא שמחה רגילה ואין דרך לשמוח כ"כ. נימא דאדרבא מצוה לישא ברגל כדי להגדיל שמחת הרגל. וכדאר"ז בסוכה כ"ה כ"ש דחדינא טפי ולזה צריך קרא דבחגך ולא באשתך. אבל באמת גם הרמב"ם ס"ל סברא דא"מ שב"ש. כדילפינן בירושלמי ממלא שבוע זאת ומקרא דשלמה. רק דבחגך גלי לן דגם ברגל שייך זה. וגם נלמד מבחגך דרק יומא קמא אסור שאז יש חשש שיניח שמחת הרגל לגמרי וכמש"ל. אבל ערב הרגל שפיר שרי. ואולי עוד עדיף טפי שמגדיל עי"ז שמחת הרגל וכנ"ל. ומיושב הכל בס"ד

ועפ"ז מיושב שפיר הערתינו דהספד לא דמי לשאר מצות. דשאר מצות כשעושה שניהם יחד הוי כמשוי אבל בהספד אין נראה כמשוי. דאדרבא מעורר יותר לב השומעים שכיון שנפטרו שני צדיקים ומציע שבחם וגדלם הכאב גדול מאוד ומתעוררים יותר אל הבכי ואל הרהור תשובה שזה תכלית ההספד ואגרא דהספדא דלויי. וכל עוד שמוצא ענין להגדיל ההספד ביתרון הכשר נעשית מצות ההספד בעילוי ויתרון ולא מחזי כמשוי כלל. ואף שאין קילוסן שוה הנה חילוק זה נזכר רק בפני המת וקרוביו דהוי כבזיון שיקלס את זה יותר מזה. אבל בהספד שלא בפני המת ובפרט בצדיקים לא שייך זה כיון שהם בעולם האמת יודעים האמת ואין בזה חשש בזיון ובפרט שעושה זה לכבודם להגדיל המספד. ה' יגדיל שמחתינו ובלע המות לנצח בבי"א:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה