שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה
סימן לה
מעשה בא לפני מעיר מילייציץ בלקיחת שו"ב שהיה מחלוקת ביניהם ואמרתי לברר שורש דבר בדין לקיחת רב ושו"ב וש"צ וכדומה אם הולכין אחר הרוב. ואם יצרפו דעת ההמון לרוב ומי הם רוב בנין בזה. ואם המיעוט רוצים לקחת שו"ב בפ"ע אם יש להם רשות לזה. ואם אחדים לא באו לאסיפה אם בטלה כל האסיפה עי"ז. ואם אחדים מהם קרובים להשו"ב או להרב הנמנה אי הוי כנמצא אחד קא"פ. ואם צריך שיהיו כולם באסיפה אחת או שיסכימו כל אחד בביתו:
אות א
הנה בח"מ סי' קס"ג ס"א בהגה"ה פוסק דבצרכי רבים אזלינן בתר רוב דיעות ויקבלו בחרם שיאמרו דעתם לש"ש. ומקורו משו"ת מיימוני בס' קנין סי' כ"ז. ושם משמע דיליף לה מהא דכופין זא"ז לבנות להם בה"כ ולעשות לחי וקורה וכו' ע"ש. ולכאורה הדבר צ"ע דהתם עיקר הטעם משום שותפות שכולם שותפים בדבר ויכול אחד לכוף לחבירו לעשות מה שנצרך לטובת השותפות וכמפורש בסי' קס"ג ס"א בהגהה בשם רי"ו שאפילו מיעוט כופין את המרובין לקופת הצדקה ולמנות ש"צ וע' או"ח סנ"ה. ובהגר"א הראה מקום מלשון התוספתא. זא"ז. ובוודאי גבי כופין בני חצר זא"ז הכוונה שאף אחד יכול לכוף את כולם לעשות כיון שהוא צורך השותפות וכמו בכל שותפין שכופין זא"ז לעשות כל מה שהוא לטובת השותפות וכ"כ בנתיבות סי' קע"ח סק"ג באורך ונסתייע מהך דכופין זא"ז ע"ש. וא"כ היכי משכחת דניזיל בתר רובא אם לא שהם מחולקים בדברים בעלמא ומנצחים זא"ז וא"כ מה מייתי מן כופין זא"ז. ועוד קשה דבניצוח בעלמא מה שייך שיקבלו בח' שיאמרו דעתם לש"ש ואם לאו דעתם בטילה:
ונראה שבאמת מה שהוא הכרחי לטובת הקהילה כמו בקבלת רב או שו"ב וש"ץ וכדומה בוודאי יכולים אף המיעוט לכוף את הרוב אף שהרוב אומרים שאין אנו רוצים בטובתו ולא בהוצאתו וכדתנן בפיאה פ"ד מ"א שאפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה אבל עיקר דין רוב הוא כשמחולקים בעיקר הדבר אם הוא לטובת העיר או לא א"כ ה"ז דומה לב"ד שיושבים ודנין ולזה שפיר שייך אחרי רבים להטות. ולזה הצריך שישמעו ח' שיאמרו לש"ש כדי שתהא דעת שלימה. ולזה כיון שהוסכם מהרוב שכן הוא טובת העיר א"כ בטל המיעוט ודעתם. וממילא הדר דינא שכופין זא"ז לעשות מה שלטובת השותפות וכנ"ל ומבוארים דברי השו"ת מיימוני בס"ד:
אות ב
אלא שעדיין צריך להבין למה יבטל דעת מי שלא ירצה לשמוע ח' שאומר דעתו לש"ש כיון שעכ"פ הוא רוצה כן האיך נבטל דעתו. וגם דלכאורה נראה שאף אם כולם אינם אומרים לש"ש מ"מ הא כתיב אחרי רבים להטות. ונלע"ד בהקדם מה שנראה לבאר דברי התו' בב"ק כ"ז ע"ב ובש' שהקשו אמאי אזלינן בדיינים בתר רוב הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ותירצו דגבי סנהדרין הוי מיעוטא כמאן דליתא ע"ש. והנה לכאורה אין לזה שום ביאור ומובן דבכל רובא הוי הכי וכן בביטול ברוב נהפך האיסור ונעשה היתר:
ונראה ביאור דבריהם שאין דומה רוב זה לשאר רובי דבשאר רובי איכא המיעוט בוודאי רק שאנו אומרים שהענין שאנו דנים עליו הוא בוודאי מן הרוב וכן בענין ביטול ברוב. משא"כ בדיינים שעיקר ישיבתם הוא רק לברר איך הדין עפ"י ד"ת בענין זה והתורה גילתה לנו שבכ"מ שיאמרו הרוב כך והמיעוט כך בוודאי הדין עם הרוב וא"כ דברי המיעוט אינם כלל עפ"י ד"ת והרי הם כמאן דליתא בעולם וכדברים בעלמא. וא"כ לא שייך לומר בזה אין הולכין בממון אחר הרוב והיינו דנימא סמוך מיעוטא לחזקת ממון כיון שאין כאן מיעוט כלל כי דבריהם אינם כלל ע"פ ד"ת והסברא ברורה בס"ד:
וראיתי ברדב"ז ח"א סי' שנ"ג כתב שאם יש ג' שטרות. ביד כ"א שטר אחד ואחד ביד שליש. ויש סתירה בלשונותם. הולכים אחר שנים שהם הרוב. וצל"ע דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. ורציתי לומר דאיירי שאין הבע"ד טוען ברי. אכן בדבריו שם משמע להדיא דאיירי בכ"א טוען ברי יעו"ש בסוף דבריו. וגם מש"ש שאם אין שנים מהם מוסכמים סומכים על של שליש. לפי שאותם שאצל כ"א י"ל שזייפוהו או שהטעה הסופר או הסיתו לכתבו לתועלתו. לענ"ד צ"ע דאיך נתלה בטעות הסופר בסברא בעלמא. דבוודאי איירי שיש עדים חתומים על כל שטר או הבע"ד חתומים. ופשוט לענ"ד הדין בכל זה דהמע"ה. וא"ל שלזה כתבו אחד ביד שליש כדי שאם יהיה חילוף בשטרות שאצלם. יסמכו ע"ז שביד השליש. ז"א דהא בשעת מעשה רצונם היה לכתוב כולם בשוה. רק שנפל טעות באחד יע"ש. וא"כ אפשר שיהא הטעות בשל שליש. ותועלת השטר שביד שליש שמא יאבדו השטרות. או כ"א יכבוש שטרו מפני איזה חוב שיש לו בשטר. ואז יבורר זה ע"י השטר שביד שליש. וגם שלא יעלילו שעשה איזה זיוף וכדומה. ודוחק לומר דשטרות יש להם דין דיינים דניזל אף בממון בתר רובא וכמש"ל]:
אות ג
ועפ"ז יש ליישב קושיית הראשונים במרדכי ספ"ק דחולין הובאה בפר"ח סי' ק"י סקי"ג דלמה לא נימא בב"ד קבוע כמע"מ דמי ותירצו משום דהדיבור נייד ע"ש. והוא דחוק מאוד לענ"ד דאטו דיבורם בטל והלא עיקר הביטול הוא דעתם והיא קבועה ועומדת ואטו אם לא אמר דעתו בפיו רק ברמז וכדומה או חקקה בדבר קבוע לא תיבטיל. ועוד תרצו שם דדוקא כשאין ידוע לאיזה נתכוין אבל אם ידוע שנתכוין לישראל וודאי חייב וה"נ כיון שידועים כ"א במקומם וודאי אזלינן בתר רובא ע"ש. וג"ז לא זכיתי להבין דאם נתכוין לישראל הוא פשוט שהרג בכוונה את הישראל ובכזה אף אם רובם עכו"ם חייב כי מה לנו לאנשים העומדים סביבו. ואם כוונתו שאף שאמר שמתכוין לו מ"מ זרק לגו באופן שאפשר שיפול לכאן ולכאן א"כ בוודאי הו"ל קבוע כה"ג וכמו"ש התו' בסנהדרין ע"ט ע"א וב"ק מ"ד ע"ב אליבא דר"ש ויש להאריך בביאור דבריהם שם. וע' בהפלאה כתובות ט"ו בזה. עכ"פ לא זכיתי להבין שני תירוצים שבמרדכי הנ"ל:
אבל לפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרינן קבוע כמע"מ רק שהמיעוט ישנו בעולם אבל כאן שהכרענו שהרוב אומרים כדין א"כ ממילא המיעוט כמאן דליתא כלל ואין כאן קבוע כלל. ונראה שזהו הטעם שבעדות לא אזלינן בתר רובא משום דהוי קבוע וכמע"מ דמי וע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' נ"ז שנתחבט בזה בטעם הדבר. ומה שע"א אין נאמן כבר ביאר בתשב"ץ סי' פ"א בארוכה ובמק"א כתבתי בזה. ואין זה דומה לסנהדרין דשם הם מתיישבים איך הדין ואין יכול אחד מהם לומר שברור הדבר שכן הוא הדין ולזה בטל ברוב כנ"ל. אבל בעדים הרי אומר מפורש שראה כן ולא שייך לומר כמאן דליתא רק שאנו מאמינים יותר להרוב ושפיר שייך כל קבוע והיינו דאמרינן ביומא פ"ג ע"א היכא אמרינן תרי כמאה בעדות אבל לא באומדנא ע"ש והיינו כמו"ש בס"ד:
והא דאזלינן בפסולי עדות בתר רוב דיעות גבי עדות אשה וכה"ג נראה דכבר כתב התשב"ץ סי' פ"א בארוכה שיש שני סברות בדדמי ומשקר. והנה התם דהוי מילתא דעבידא לאגלויי ולא חיישינן לשקורי רק חיישינן בדדמי לזה איצטריך לחזקה דדייקא ומינסבא משא"כ ע"א נאמן אף מה"ת לדעת קצת פוסקים וכמ"ש הנוב"י סי' ל"ג בארוכה. אבל בפסולים וודאי חיישינן דילמא אמר בדדמי משום דאינו כשר לעדות לא רמי אנפשיה כ"כ וא"כ כשמכחישים אותו אין זה רק כמברר האמת שהוא ראה בדדמי וחושב לומר אמת וא"כ ממילא דבריו בטלים והו"ל כמי שאינו וכמו בדיינים כנ"ל:
אות ד
ולפ"ז נראה דין חדש דבשודא דדייני לשיטת התו' בב"ב ל"ה ובכ"מ שנותנים למי שירצה הדיין אם יושבים ג' דיינים ושנים רוצים לא' וא' לאחר אין דנין בזה ע"פ רוב כיון שכל עיקר דאזלינן בתר רובא הוא מצד שמברר שדברי המיעוט אינם ע"פ דין. אבל כאן שתלוי רק בדעתו ורצונו א"כ לא שייך זה. אבל ז"א דהא מ"מ קיי"ל בעלמא דאזלינן בכל גוונא בתר רובא רק שהתו' הוצרכו לתירוץ מיעוטא כמאן דליתא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזה רק כשהאחד מוחזק אבל שודא אין שום א' מהן מוחזק ושפיר ניזול בתר רובא עכ"פ. אבל לפמ"ש דבכה"ג מיקרי קבוע וכמע"מ דמי א"כ וודאי לא אזלינן:
אבל תיקשי לדברי התו' הנ"ל מסוגיא דחולין י"א דקאמר מנ"ל דאזלינן בתר רובא ופריך הא כ' אחרי רבים להטות ומשני דברובא דאיתא קמן לא מיבעי כגון חנויות וסנהדרין. כי קמבעיא ברובא דליתיה קמן ע"ש. ולדבריהם קשה דל"ל למימר חנויות ג"כ דהא לא דמי כלל לסנהדרין דבסנהדרין הוי מיעוטא כמאן דליתיה וכמש"ל. משא"כ בחנויות והיכי ניליף חנויות מסנהדרין. ונראה דבאמת התורה סתמה אחרי רבים להטות בכל גוונא ואף בגוונא דלא שייך סברא הנ"ל וכמי בשודא שהזכרנו אלא שלפ"ז תיקשי דא"כ קבוע נמי וכמש"ל אם לא שנחלק כתי' המרדכי הנ"ל. ולבד זה הוא דוחק כי לא מצינו בדין אופן שיהיה כעין זה שיהיה תלוי רק ברצון אם לא בשודא לשיטת התוס' הנ"ל:
ונראה דאף דהכא מיעוטא כמאן דליתיה. אין אנו צריכים לזה רק דלא נימא בממון סמוך מיעוטא כנ"ל אבל מ"מ שפיר ילפינן מזה דאזלינן בתר רובא בעלמא וכמובן ולזה שפיר מדמי חנויות לסנהדרין. וא"ל דמ"מ נימא בעלמא סמוך מיעוטא לחזקה אף באיסורא. לבד דלאו בכל האיסורים יש חזקת איסור אלא דבלא"ה א"ל כן לפמ"ש התו' בחולין שם בתירוץ קמא דאזיל לראב"י דלית ליה חזקה מקרא ע"ש. וכמ"ש לתירוצם בתרא דלא ידעינן דרובא עדיף מחזקה רק מפרה אדומה. א"כ שפיר לתירוץ קמא לא ידעינן אכתי כלל מחזקה. ולבתרא לפום ס"ד בלא"ה חזקה עדיפא ועכ"פ סמוך נימא אף באיתיה קמן:
אות ה
ועוד נראה דסברת המרדכי ספ"ק דחולין שהזכרנו לחלק בין חנויות לסנהדרין ברורה דע"כ לא אמרינן קבוע כמע"מ רק כשיש ספק בזה שפירש לפנינו מאיזה פירש ע"ז אמרינן כמע"מ. אבל כשאנו דנין על גוף החנויות מי לא יודה שהכשירות הן רוב. וה"נ בסנהדרין הרי אנו דנים על גוף הדיינים ושפיר הוי רובא ולא שייך בזה לומר קבוע כמע"מ כנלע"ד כוונת המרדכי וזה נכון בס"ד. ואין להקשות ע"ז מהא דיומא פ"ד ע"ב דקאמר בט' עכו"ם וישראל א' מפקחין הגל דהו"ל קבוע וכמע"מ ע"ש וא"כ משמע דהוי קבוע אף דדנין על גופם. אבל ז"א דהא ע"כ שם הכוונה לענין הצלת אחד מהם ואין ידוע לנו אם הוא הישראל או לא. דאי שכולם מונחים תחת גל אחד בוודאי מותר לפקח הגל בשביל הישראל ומה לנו אם יש שם גם ט' עכו"ם וכמו בתינוק ודגים במנחות ס"ד ע"א דכל דע"כ איירי כשעכשיו אנו דנין רק על אחד א"כ צ"ל סברא דכל דפריש וא"כ אין אנו דנין על גוף האנשים אם הם רוב או לא רק ע"ז שפירש ובזה הוי קבוע כמע"מ כנ"ל. ויש בסוגיא שם להאריך ובדברי הרמב"ם שם בזה וע' בכפות תמרים ובש"ע סי' שכ"ט ואכ"מ:
עכ"פ התבאר שעיקר סברת מה דאזלינן בתר רובא הוא מצד שמתברר שהמיעוט אינו אומר כדין. וא"כ נתבארו לנו דברי השו"ת מיימוני הנ"ל דגם בצבור הטעם כמ"ש שמצד שהרוב אומרים שהוא טובת הקהל נתברר שכן הוא באמת טובתם וממילא כופין וא"כ מי שאינו אומר דעתו לש"ש אין מדעתו בירור שהוא טובתם ולא אזלינין בתר רובא בכה"ג או מצד שנאמר קבוע כמע"מ כמש"ל או מצד דכל עניניהם הוא נוגע בממון ואין הולכין בממון אחר הרוב ואף בממון של רבים כ"א חלקו בחזקתו קאי. וכיון שבציבור הם בעצמם הבע"ד לזה יוכלו לחשוד זא"ז שא"א לש"ש ולזה כל מי שאינו רוצה לשמוע הח' ב"ד בטלה דעתו וכנ"ל. שוב ראיתי בביאורי הגר"א סי' קס"ג שכתב הטעם מהא דאמר איני יודע. וזה צ"ע דהא מבואר שם שאינו אומר א"י רק שאין רוצה לשמוע הברכה ע"ש וגם דהא באיני יודע בטל דעת כולם. ובאמת צ"ע בציבור כשא' אומר א"י יבטל דעת כולם וא"כ לעולם לא יוכלו לגמור דבר של רבים. וא"ל דדווקא גבי דיינים שצריך שיהיו ג' דיעות ואף בחמשה מ"מ צריך שלא יהא ב"ד שקול דז"א דא"כ אם שנים אומרים א"י יגמור הדין בג' מהם וע' סי' י"ח סע"א בהגה שיש מחלוקת הפוסקים בפרט זה ובסמ"ע שם חילק בין אם ישבו מתחלה בשלשה או לא ע"ש]:
אות ו
אבל בלא"ה תמוה טובא מה שייך בזה לילך בתר רוב דהא קיי"ל בסי' י"ב סעי"ח דבפשרנים אין הולכין אחר הרוב. וכן קיי"ל בע"ז ע"ב ע"א דבנחית לדיעות לא אזלינן בתר רוב ואף בשלשה לדעת הרמב"ם תלוי אם אמר ב"ד ועח"מ סי' ר"ו. וגם עיקר הרוב שייך בשקבלם על עצמו אבל בלא קבלה וודאי לא שייך זה וא"כ איך יוכלו הרוב לכוף את המיעוט דאטו קיבלם על עצמו לאמוד הדבר אם הוא לטובתו או לא ואטו אם יהיו ג' שותפים בעסק יוכלו שנים להכריע דעת האחד זה בוודאי אינו. וביותר צ"ע בדברי הרשב"א שהובא בב"י ח"מ ס"ס י"ג שכ' בקהל שבררו ברורים אם לא התנו שילכו אחר הרוב אז אין הולכין אחר הרוב ואף בספק אם תקנו הולכים להקל שלא ילכו אחר הרוב ע"ש. והוא תמוה דהא בכ"ד של רבים אזלינן בתר רוב וביותר צ"ע דברי הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ג' שקהל שמטילין ח' על עסקי ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו על העשירים כפי דעתם ע"ש וכן מבואר בצ"צ סי' א' ובכמה אחרונים. והוא תמוה כיון שהעיקר הוא אחרי רבים להטות אחר רוב דיעות שבטלו הדיעות במיעוטם. וכ"כ הרא"ש שם בכלל ו' סי' ה' שבגזירות שיעשו הקהל על שום דבר יכולים הרוב לכוף המיעוט שבעסק רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהי' כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה אחרי רבים להטות וכ"כ שם סי' ז' ע"ש. וא"כ מה זה שייכות לרוב ממון דמ"מ מיעוט דיעות הם והא בדין אף אם א' גדול מחבירו מ"מ דעתו בטילה מכ"ש בממון. וע"כ צ"ל הטעם דהו"ל כנוגעים וכ"א יכול לומר כך הוא טובתי כיון שאין הטובה גלויה לכל וא"כ למה אזלינן בכל ציבור בתר רובא:
וכן צ"ע שיטת הפוסקים גבי רשאין בני העיר וכ' ולהסיע על קיצתן שכתבו דדווקא כשהסכימו כולם מקודם. אבל מתחילה יכול אחד לעכב. וכמבואר במרדכי פ' בתרא דב"ק סי' קע"ט ובפ"ק דב"ב סי' ת"פ ותפ"א וכן הוסכם באחרונים שאחד יכול לעכב היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וע' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רל"ז בארוכה בזה. ואמאי כיון שהרוב אומרים שכך הוא טובת השותפות ואם אין לזה רווחא עכשיו יהיה לו ריוח אח"ז וזה ק"ו מהא דסי' קס"ג סוף סע"ג שכופין לתת אף שאינם צריכים. וע' תשובות הרא"ש כלל ו' סי' כ"ט וע' שו"ת ר"מ אלשיך סי' נ"ב. וע' ח"ס חאו"ח סי' קצ"ג בענין זה ואכ"מ. עכ"פ למה יגרע מכל עניני צרכי רבים דאזלינן בתר רובא. וע"כ צ"ל כמש"ל דלא שייך למיזל בתר רובא. רק כשקבלום עליהם לדיינים וגם בקבלו בעי תנאי בפשרה או אומדנא כיון דנחתו לדיעות וכנ"ל. וא"כ קשה למה באמת אזלינן בכ"ד של רבים בתר רובא:
אות ז
ועוד קשה לי דהא ממ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל הטעם דאל"כ לא יסכימו הציבור בדעת אחת משמע דאף כשמחולקים באיזה ענין בלי שום טעם מ"מ אזלינן בתר רובא. וזהו נגד משמעות השו"ת מיימוני הנ"ל שכ' דמי שלא ישמע הברכה בטלה דעתו וכמש"ל. וא"ל דשם איירי בממון והכא באיסורא וכמש"ל. דז"א למעיין בדבריהם בפנים. ואפשר כוונת הרא"ש באמת ג"כ רק כשמחולקים בתועלת הרבים אבל אם אומרים שכך רוצים "בלי טעם. באמת אין יכולים לכוף את המיעוט. ובזה לא שייך דא"כ לעולם לא יסכימו דאטו ברשיעי עסקינן שיאמרו שלא לש"ש. אבל ז"א דמ"מ וודאי יש ויש בתוך ציבור אדם שאינו מתוקן וא"כ כשיאמרו הציבור ד"מ שיקחו רב זה. יאמר אחד ליקח רב אחר באופן ששניהם שוים ואין לשקול זה כנגד זה לתועלתם. ואם יתרצו כולם בזה ימצא אחד שלא ירצהו בשום ענין. ולפעמים יבא ענין כזה מצד הכרה או קורבה וא"כ מה הועילו בתקנתן וע"כ צ"ל דגם בכה"ג כופין הרוב את המיעוט מטעם הרא"ש הנ"ל וזה נגד דעת שו"ת מיימוני הנ"ל:
ובשו"ת המיוחסות סי' ר"פ כתב שציבור יכולים לתקן ולהסכים [ולהחרים במקום שיש להם רשות ע"ז] אף שאינו כדין רק שנראה להם כן. ואף שיחידים אין מסכימים. מקרא דבמארה אותם נארים וגו' הגוי כולו ורובו ככולו וכתב שם לבסוף שמושבעים ועומדים ע"ז מהר סיני שהמיעוט ישמע להרוב מה שרוב ציבור מסכימים. דאיכא הגוי כולו ורובו ככולו ע"ש. ותמיהני דאמאי לא מייתי קרא דאחרי רבים להטות וכדמייתי הרא"ש בתשובה באמת כמש"ל. ולכאורה מקרא דהגוי כולו אין ראיה. דשם איירי דוקא בכלל ישראל כולם ולא בעיר אחת. והראיה דהא בוודאי עיר אחת הגדולה אין יכולים לגזור על עיר אחרת הקטנה ממנה. וגדולה מזו כתב הר"ן בתשובה סי' י"א דאף יחיד שאינו שייך לקהילתם אינו מחויב לקיים הסכמתם. וכן מבואר בכ"מ. וא"כ מה ראיה משם לענין רוב בשאר דברים:
אות ח
ובספר החינוך מצוה ע"ח כתב שע"כ לא אמרו לילך בתר רוב רק כשהם שוים בחכמה. אבל לא בגדול לגבי קטן. ובסנהדרין לא חילקו דמסתמא הם שוים. וזה צ"ע טובא דהא מפורש בסנהדרין שהיו מדריגות מדריגות. וגם א"כ נתת דבריך לשיעורין. ובמנחת חינוך ראיתי שהביא ראיה לדבריו מהא דיבמות י"ד דב"ש מחדדי טפי. ורק הבת קול הכריעה כב"ה. וכעת אינו ת"י. אבל כבר הרגיש בראיה זו בצ"צ סי' ב' בהגהה רק שלא ראה שם דברי החינוך. אבל עדיין קשה כנ"ל. ובאמת סברת החינוך טובה מאוד. דאטו חכם גדול יבטל דעתו כנגד שני אנשים פשוטים יודעים מעט בדרכי התורה. והנלע"ד בבירור הדבר דבסנהדרין ובכל דיינים שקבלו על עצמם ממילא קבלו כולם בשוה וכדין אחרי רבים להטות. ואדעתא דהכי קיבלם. ולזה אף חכם גדול בטלה דעתו משא"כ כשחולקים חכמים מעצמם באיזה דין או סברא. בוודאי אין שייך לילך בתר רובא היכא שהאחד גדול מהם. וכדעת החינוך הנ"ל. ולפ"ז תיקשי טובא בציבור שהולכים אחר הרוב. ל"ל ישקלו דעת מי שיותר חכם ויותר מבין בצרכי העיר נגד שארי אנשים. ובהדיא כתב בשו"ת צ"צ סי' ב' שאף מי שאינו בן תורה מצרפין דעתו לדעת הרוב. ולא חילקו כלל בדיעותיהם ובערך האנשים. וגם רוב בנין קראו רוב הממון יע"ש בצ"צ ולא מי שדעתו יפה בזה ע"ש:
אות ט
והנלע"ד עיקר בענין זה הוא מה שראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' ס"א ואין כעת הס' ת"י. שכתב שם דאחרי רבים להטות אינו רק בדיינים. אבל בציבור בעי מדינא שיסכימו כולם. רק שנהגו שיתנהגו ע"פ הרוב ואדעתא דהכי נשתתפו ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהא להדיא כתב הרא"ש בתשובה הטעם מקרא דאחרי רבים להטות. וכן במיוחסות שם מקרא דהגוי כולו. ומשמע שהוא דין גמור אבל באמת דבריו נכונים. דהא אין שייך רוב רק היכא שקבלו על עצמם וכמש"ל. וישבו לדין אדעתא דהכי. או בפשרה ושומא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב וכמ"ש בשו"ת הרשב"א בב"י סי' י"ג כנ"ל. אבל בלא"ה לא שייך למיזל בתר רוב. ולזה בהנהגת העיר מפני סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל. שאם לא נלך אחר הרוב לא יסכימו לעולם כולם לדעת אחת. מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו שמה שיסכימו הרוב כשישבו לפקח בצרכי ציבור כן יקום. והו"ל כדאמרי בי תלתא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב:
ולזה אין שוקלים הדיעות מי שדעתו רחבה כנגד אחרים. לפי כשקבלום כולם יחד לא שייך זה וכמש"ל. ולזה ג"כ כשיש שם חבר עיר אין הסכמתם כלום בלא החבר עיר כדאיתא בב"ב ח' וכ"ה בפוסקים משום דוודאי אדעתא דהכי נשתתפו שאם יש חבר עיר שתהיה הסכמתו. שבוודאי הוא יורה אותם בדרך הישר והטוב וזה כעין אמרם כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכה"ג. ולזה ג"כ אף כשאמר אחד איני יודע לא בטלה דעת כולם דע"כ אדעתא דהכי נשתתפו שתבטל דעתו ונלך אחר הרוב זולתו דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאחד יאמר אינו יודע ולא יוכלו להסכים שום ענין וצורך העיר. ומיושבים בזה ג"כ דברי הרשב"א שהובא בב"י סס"י י"ג שהזכרנו דשם שבררו ד' או הם ברורים א"כ בזה לא שייכא סברא הנ"ל דלעולם לא יסכימו כמובן. ואף אם לא יסכימו אז ישבו הציבור כולם וידונו אחר רוב דיעותיהם ולזה שפיר כ' הרשב"א דלא אזלינן מסתמא בתר רוב ואוקמא אדינא ושפיר קרי לה שם ספק תקנה ע"ש:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהולכים גם אחר רוב ממון לפי דוודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו שיוכלו העניים להכריע על העשירים ולהפסידם שהרי זה דומה להיכא דהוי רווחא להאי ופסידא להאי דבעי נמי דעת כולם כמש"ל והוא ג"כ מטעם הנ"ל דאדעתא דהכי לא נשתתפו שילכו אחר הרוב להפסיד ליחיד ולאו כל כמינייהו בזה. ורק אחר שהסכימו כולם אז הסכמתם קיימת להסיע על קיצתן וכמבואר בפוסקים ובענין זה הם כנוגעים ליהנות מהפסד חבירו. וע' בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רל"ז שהאריך לבאר מה נקרא רווחא להאי ופסידא להאי שצריך דעת כולם. ובאיזה מקום סגי ברוב ע"ש. והמהרי"ק שורש א' כתב הטעם דהא דין אנשי העיר או זט"ה הוא כב"ד וגם ביד ב"ד אין כח להפקיע ממון חבירו אם לא למיגדר מילתא ע"ש וכ"כ בשורש ק"פ ע"ש. והיינו כמ"ש כי עיקר מה שהולכים אחר הרוב הוא מצד דהוי כב"ד שקבלו על עצמם וכנ"ל. אבל ע"ז לא קבלום כלל כי גם ב"ד אין זה בכוחם. ולזה למיגדר מילתא שפיר מצו אף הרוב להפקיע ממון היחיד וכמפורש במהרי"ק שם ושורש ק"פ להדיא והוא ממרדכי פ"ק דב"ב והוא כסברת המבי"ט שכ' שם על המהרי"ק מסברא דנפשיה ע"ש:
ומ"ש המהרי"ק בשורש ק"פ ראיה מדלא מפרש מהר"מ רשאין להסיע על קיצתן שהכוונה למנות ראשים וממונים אף שלא מדעת כולם. אלמא דבעי דעת כולם. לכאורה אין לו מובן. דהא מפורש דעת מהר"מ בשו"ת מיימוני שהזכרנו ובהג"מ פי"א מה' תפלה דאף למנות ראשים וכדומה ממנים ע"פ הרוב ע"ש להדיא אך הרואה יראה שכוונת מהרי"ק הוא לענין שיוכלו לעשות הראשים שלא כדין במקום שאין שם גדר במילי דשמיא ע"ש להדיא כן. ומ"ש הרמב"ן במיוחסות סי' ר"פ שעושים אף שלא כדין. הוא במקום דאיכא צורך ומיגדר מילתא ע"ש לשונו:
אות י
ונראה יסוד סברא זו דדין בני העיר הוא כדין השותפים ורק שנשתתפו ע"ד שילכו אחר הרוב משא"כ בשאר שותפים בעסק וודאי לא שייך זה וכמש"ל בס"ד. והנה בשותפים נראה פשוט שאין יכולים לכוף זה את זה רק בדברים הכרחים כמו דלת או חפירת בור וכן לחי וקורה דבתוספתא הביאה מהר"מ בתשובה שם. אבל אטו נאמר אם יש לשותפים קרקע אחת והמקום מסוגל שם לבנות עליו איזה בנין וכדומה ודאי פשוט שאין אחד יכול לכוף חבירו לבנות עליו בנין הנ"ל אף אם ברור הדבר שירויחו על ידי הבנין וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"א שא"י לכופו רק במה שנהגו ע"ש. ואין יכול לכופו רק בדבר שנדרש לטובת דבר שנשתתפו בו ולא זולת. ולזה נראה שגם בציבור הדין כן שע"כ לא נשתתפו ע"ד לילך אחר הרוב רק בענינים הכרחים להם משא"כ בתקנה חדשה אף שיוצמח להם איזה טובה מזה מ"מ בעי לזה דעת כולם. ולזה בהך דלהסיע על קיצתם שהוא ענין תקנה חדשה לא שייך זה למיזל בתר רובא וכן בכל כה"ג. ולזה היכא דאיכא מיגדר מילתא שפיר הולכין אחר הרוב כמש"ל משום שהוא הכרחי לתועלת השותפות וכנ"ל. ועפ"ז יבוררו דברי הפוסקים במקומותם למושבותם ואין העת מסכמת להאריך:
ועפ"ז מבוארים דברי הרא"ש בתשובה. שכ' הטעם דאזלינן בתר רוב משום אחרי רבים להטות דאל"כ לא יסכימו לעולם כולם ע"ש. והוא נפלא דל"ל למימר טעמא דקרא. הא דינא קאמר. אבל לפמ"ש א"ש שמבאר הסברא דנחתו מעיקרא אדעתא דהכי. וממילא אוקמא אדבר תורה גבי דיינים למיזל בתר רוב בדבר שקבלום עליהם וכנ"ל. וזהו ג"כ דעת הרשב"א במיוחסות הנ"ל שהביא קרא דהגוי כולו. שבענין זה הם כדין כל ישראל בגזירה כללית כיון דנחתו אדעתא דהכי וכנ"ל. ובאמת נראה שעיקר ראיית הרשב"א מזה רק שהאיסור והחרם חייל ונתפס עליהם דהא בקרא לא מפורש דרובו ככולו רק בהוריות ג' ע"ב אמרינן הכי. והיינו מקרא דאחרי רבים להטות. ואפשר דממילא נלמד מזה דסגי ברוב וכמובן:
אות יא
ועפ"ז נראה ליישב מה שהקשיתי באות ז' על מה דמשמע מתשובת מהר"מ שכשאינו אומר דעתו לש"ש בטלה דעתו. דהא גם בזה שייכא סברת הרא"ש שהזכרנו שא"כ לא יסכימו לעולם כולם יחד וכמו בבחירת רח"ש וראשים ושו"ב וכדומה. לזה נלע"ד לחלק דהיכא שבאים להתוכח בענין אחד שצריך הוצאת ממון וכדומה או מנהג באיזה דבר וצריך לפקח אם נצרך זה להכרח תועלת השותפות או לא. אז ע"כ צריך שיאמר כל אחד דעתו לש"ש שאם אומר כך רק מצד שהוא רוצה בוודאי אין לו להכריח את חבירו לעשות זה כיון שאינו לתועלת השותפות כלל. ואטו אם רוב הציבור יסכימו לעשות איזה דבר שאין ממנו שום תועלת כלל נאמר שיהיה בזה ג"כ שיכופו המיעוט לדעתם. וכבר כתב כעין זה הרשב"א בתשובה לענין תקנה שלא לשחק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סס"י רכ"ח ובתשב"ץ ח"ב סי' קל"ב ורל"ט מבואר באורך בזה שמה שאינו דבר מצוה וצורך הרבים אין שייך בזה לילך אחר רוב. משא"כ אם עיקר הדבר הכל מודים שצריכים אליו והוא מוכרח וכמו לקיחת רב או שו"ב וכדומה רק מחולקים את מי יקחו ויש לפנינו שנים שוים בערכם לא פחות ולא יותר. וכן בבנין ביהכ"נ זה אומר במקום זה וז"א במקום זה ובאופן שאין נ"מ בזה. אז בוודאי הולכים אחר הרוב אף שאין טעמם מצד תועלת השותפות רק שכך רוצים ומצד סברת הרא"ש. שהזכרנו דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת וע"ד כן נשתתפו. ומ"ש בתשובת מהר"מ במניית ראשים וחזנים היינו כשנחלקו אם צריך למנות או אף מי למנות ובאופן שיש חילוק בין אחד להשני:
אות יב
ושפיר כ' הגר"א המקור על הא דלא שמע הברכה מהא דאומר איני יודע משום דחד טעמא הוא כיון שאינו דעתו נגלית לפנינו ואינה מצטרפת כלל. וכבר כתבנו דמ"מ אינו מבטל דעת השאר דאדעתא דהכי נשתתפו. וכן צ"ל כשאין אחד בעיר בשעת אסיפה אף שהדין שיהיו רובם במעמד כולם כמבואר בכל הפוסקים וכמו בדיינים וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י י"ד סס"י רכ"ח מ"מ וודאי הסכמתם קיימת דאלת"ה לעולם לא יוכלו לעשות הסכמה בעיר אם לא יהיה אחד מהם בביתו ומה הועילו בתקנתם. וכן הוא מפורש בשו"ת המיוחסות סי' ר"פ שאף מי שלא היה בשעת ההסכמה מ"מ חלה עליו ומייתי ראיה מעובדא דשאול ויהונתן כשגזר שאול תענית ויהונתן לא היה שם ע"ש. וע"כ היינו מטעם שהזכרנו דע"ד כן קבלו על עצמם שכל מי שישנו יצטרף ושאינו או שלא רצה לילך בטלה דעתו וכנ"ל. ומ"ש בנוב"י מ"ק חח"מ סי' כ' שאף אחד שלא היה מבטל האסיפה. היינו שהיה בעיר ונתועדו זולתו ע"ש. ואף דבשותפים הדין להיפוך דבאיתיה במתא לא מצי לערער ואי ליתיה במתא מערער שפיר על דין שותפו וכדאיתא בכתובות צ"ד ובח"מ סי' קכ"ב ס"ט. מ"מ הכא שאני דאם אינו בעיר א"א שימתינו עד שיתקבצו כולם. משא"כ כשישנו בעיר ולא קראו אותו לאסיפה שפיר בטילה דהא הדרך לקרוא לאסיפה ולא לילך מעצמם ואם הכריזו שיבואו לאסיפה ולא באו באמת בטלה דעתו. וכ"כ בח"ס חח"מ סי' קט"ז להדיא. וכן מבואר בנוב"י שם שהיה בביתו. וגם לבד זה אינו דומה דשם משמע דאיירי ברווחא להאי ופסידא להאי. ורק שהמנהג לעשות ע"פ רוב וע"ש ואקצר:
ולא זכיתי להבין דברי הד"מ בסי' רכ"ח שם אות כ"ה. שכ' ע"ד שו"ת הרמב"ן הנ"ל. מיהו בשו"ת הרמב"ן סי' נ"ט וס"ה כ' בקהל שהכריזו שכ"מ שלא יבוא לב"ד יאבד זכיותיו. אם אמר שלא שמע ההכרזה לא יפסיד וכו' ע"ש. נראה דמשמע ליה שחולק על תשובה הנ"ל. ותמיהני דלא דמי כלל דשם כוונת הרמב"ן דבוודאי חלה התקנה אף על מי שלא ידע מן התקנה. רק דמשמע ליה מלשון ההכרזה שמי שלא שמע ההכרזה לא יאבד זכיותיו. כיון שהכריזו בשביל זה שיבואו לב"ד. וביאר טעמו שם בסי' נ"ט דלא עדיפי מב"ד שנותנים זמן להביא ראיה ע"ש. וכן בהג"ה שם סי' רכ"ח סל"ג הועתק הלשון שלא שמע החרם. ולענ"ד אינו מדוקדק כ"כ. והל"ל לומר ג"כ שלא היה בשעת התקנה שהוא רבותא יותר וכמש"ל:
ובב"י סי' רכ"ח שם הביא שו"ת ריב"ש סי' תכ"ב שבהסכמה שכתוב בה למראית עיני המוקדמים [הם הברורים]. סגי ברובם דכיון דכתיב למראית עינם ה"ז אומדנא ואזלינן בתר רובא כדאמרינן בע"ז ע"ב אפילו תרי מגו תלתא ע"ש. וזה צ"ע לכאו' משו"ת הרשב"א שבב"י ח"מ ס"ס י"ג שהזכרנו. וצריך לחלק בין לשון למראית עינם ועכ"פ מבואר שהוא מצד אומד וכמש"ל:
אות יג
ובשו"ת מבי"ט סי' פ"ד כתב שלזה צריך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אף שלא קבלום עליהם כדין זט"ה. מ"מ צריך שיראו שיהיה הדבר תקנה להם ולא קלקלה ע"ש. והיינו ראשי העיר בחכמה ויראת חטא ע"ש. ודבריו צ"ע לכאורה דהיכן מצינו שישקלו דיעות הציבור אם הוא חכם או לא וכמש"ל אות ט' בס"ד ובוודאי דעת כולם שוים. וע"כ לא כ' הרא"ש רק ברוב ממון. לא זולת וכנ"ל. ואפשר כוונתו דאף שכל אנשי העיר אם אחד לא בא לאסיפה או כמה מהם בטלה דעתו וכמש"ל. אבל ראשי העיר צריכים להיות. כדי שהם יסבירו להם טוב הענין אם הוא תועלת או לא ואז יוכלו כולם לדון בזה ואז ידונו באמת אחר רוב דיעות. אבל עדיין לא נחה דעתי בזה. והנלע"ד מה שתפסו הרמב"ן והריב"ש לשון זה במעמד זט"ה. דהנה לדעת המבי"ט הנ"ל שלא נתקבלו כלל. א"כ תמוה למה נקיט זט"ה. דאטו קיץ לן דרק ז' איכא במתא ותו לא מן החכמים ויר"א. אבל נלע"ד דהיינו כמו"ש המרדכי הובא בחו"מ סס"י ב' בהגהה. שמנהגם היה באיזה מקומות שהזט"ה היה בכוחם רק להחזיק מנהג שהיה מקודם ולא לחדש דבר. וכשרצו לחדש הוצרכו לאסיפת כל העיר ולדון אחר הרוב. וע' נוב"י מ"ק חחו"מ סי' כ' בזה. ולזה כיון שהם מנויי הקהל עכ"פ. הוצרכו להיות בשעת האסיפה. שע"ז נתמנו שבלעדם לא יעשה כל דבר. ומ"מ דיעותיהם נראה שנמנים בשוה עם אנשי העיר או לפי המנהג כנלע"ד בכוונתם. אם לא נדחוק לומר דלישנא דש"ס מגילה כ"ו נקטו בלשונם. רק שם איתא בהיפוך ואקצר. וכן הוא מפורש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י יו"ד ס"ס רכ"ח שבכ"מ גדולי הקהל בעצה וכאפוטרופסים על עניני הקהל. לפי שא"א לנשים וקטנים וחלושי הדעת להסכים בצרכיהם. ומ"מ אם קצת הקהל מוחים אף שאינם מבעלי העצה מחאתם מחאה. כיון שלא קיבלום עליהם. וכ"ש קצת מבעלי העצה שאין במה שעשו כלום דהא ליכא הגוי כולו. עכת"ד ע"ש בב"ה. אלמא שאף חלושי הדעת מ"מ דעתם שקולה בזה לילך אחר הרוב וכמ"ש בס"ד. וכן בכל הפוסקים לא הוזכר רוב בנין רק מי שנותנים רוב הממון. ולא מי שגדולים בחכמה וכדומה:
אות יד
וא"ל דכ"ז לא שייך רק בדברים שבקדושה או של מצוה. משא"כ בשארי דברים יכול כל יחיד לומר אני אהיה לעצמי. אבל ז"א דהא מקור הדין מהתוספתא ושם מבואר כל דברים אף שאינם של מצוה. וכן מפורש להדיא בשו"ת מהר"ם הנ"ל שבהג"מ פי"א מה' תפלה שאף לבנות בית האופים ולסתור כופין זה את זה ואף בערכאות וכן בעניני מסים. עכ"פ לכל דבר ההכרחי לצורך העיר הכל תלוי ברוב דיעות דאדעתא דהכי נשתתפו. וכמ"ש הח"ס סי' ס"א בחח"מ כנ"ל. ומכ"ש בעסק קבלת שו"ב שזהו דבר הנצרך לעיר וכן דרך העיירות להחזיק שו"ב אחד לכולם. וגם הוא צורך מצוה כדי שיוכלו להחזיק שו"ב הגון וי"ש. וגם שיהיה לו פרנסה בריוח שתהא דעתו פנויה לעסוק בדיניו ובאומנתו כראוי:
ובאמת היה נראה שקרוב לדון כן אף בשארי בעלי אומניות כמו חייט וספר וכדומה. שאם צריכים לחייט אחד ורוב העיר אומרים שתועלת העיר הוא ליקח את חייט זה או סנדלר זה. בוודאי יכולים לכוף זא"ז. ומ"ש מבית האופים שבתשובת מהר"מ וכנ"ל. אלא שנלע"ד לחלק בזה ע"ש סברתינו לעיל באות י' דדוקא בדבר ההכרחי דאמרינן דאדעתא דהכי וודאי נשתתפו. וכמו הטלת מס וכדומה. וכן בית האופים משמע שבימיהם היה זה נהוג ביניהם. משא"כ בתקנה חדשה וודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו עד שיסכימו כולם. וכמו במידי דאית ליה רווחא להאי וכו'. ובזה י"ל מ"ש הנוב"י מ"ק סי' כ' שהטלת מס מיקרי רווחא להאי וכו' ע"ש. והוא תמוה דהא בהטלת מס מפורש בכ"מ דהולכין אחר הרוב. אבל שם איירי בתקנה חדשה ע"ש ועוד יש לחלק ואקצר:
שוב ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קי"ז כתב להדיא כמש"ל. דלא שייך לילך אחר הרוב רק בדבר מצוה. שע"ז נאמר אחרי רבים להטות. ומ"ש הרא"ש זה בענין רבים ג"כ. הוא רק דרך אסמכתא שכן ראוי לומר גם בכל דבר לילך בתר רוב. אבל בשאר דברים בוודאי לא יפסיד היחיד בשביל המרובים ע"ש. [וסברת הח"ס שהזכרנו יותר מבוארת דאדעתא דהכי נשתתפו וכנ"ל.] וע"ש שכ' בזה מחלוקת הפוסקים. אף שלענ"ד ז"א והעיקר כמו"ש דלא שייך רוב רק היכא שישבו לעיין בזה. ותלוי זה בדעתם לבד וכמו ציבור על עצמם. וע"ש סי' רכ"ז עוד בענין זה ג"כ. וביאר שם שאין שייך זה רק היכא שנתועדו ע"ד כן לפלפל בזה. ולא כשמחולקים א' עם שנים בדין. ולענ"ד עיקר הסברא כשאין הדבר תלוי רק בדעתם. וכגון שהם דנין דין זה וכפי שיאמרו כן יקום. משא"כ אם לא נתקבלו לדיינים בזה. רק לעצמם זה אומר כך וז"א כך. בוודאי לא שייך זה דאטו תנאי שקלת מעלמא והא יש עוד חכמים. ואם יתאספו כל החכמים שבישראל אז באמת יש לילך אחר הרוב. וזה הטעם שבב"ש וב"ה לא הלכו אחר הרוב משום דמחדדי טפי וכמש"ל. דהתם עדיין היו הרבה חכמי ישראל חוץ מהם. ורק שמצד הסברא יש לילך אחר הרוב וכנ"ל. וע' רלב"ח בקו' הסמיכה בענין זה:
אות טו
ובענין מש"כ דאין שוקלין הדיעות נראה דיש מקום לחלק בזה. כגון בלקיחת רב ומורה וכדומה התלוי בדעת תורה אם הוא ראוי או לא. א"כ אין שייך לצרף דעת ההמון בזה כיון שאינם יודעים מאומה בזה. וקרוב לומר דאדעתא דהכי נשתתפו. ורק נראה שאם יש להם איזה טענה שאינם רוצים בדבר שגם ההמון יודעים זה כגון מפני מדה מגונה או כדומה. בזה וודאי יש להם דיעה. משא"כ בדבר שאינם יודעים. ובזה מבוארים דברי המבי"ט שהזכרנו באות י"ג דשם איירי בכה"ג. אבל בלקיחת מסים וכדומה שפיר יש לכ"א דיעות בזה. ואף שיש מי שהוא חכם ביותר בכ"ז אין שוקלים הדיעות בזה. דרק לענין תורה אומרים דהו"ל כאומר איני יודע ובטלה דעתו כמש"ל. משא"כ בזה שיודע ואומר כפי דעתו בזה. ושוב ראיתי שטעם המבי"ט הוא מצד דהוי כחכם העיר וכמו"ש להדיא בשו"ת רשד"ם סס"י קי"ז חי"ד. אלא שיש לדון בזה ואקצר:
שוב ראיתי ברשד"ם סי' ל"ז בחא"ח שביאר בארוכה שרוב נקרא רק רוב בני תורה ועשירים לא זולת. ורק שצריך ג"כ רוב מנין וראייתו ממ"ש בשו"ת מהר"מ שבהג"מ פי"א מה' תפלה רוב נותני המס. וכ"כ בהחלט בסי' רכ"ז שלא יצרפו כלל ההמון בדבר הנוגע לידיעת התורה. והנה ראייתו ממהר"מ הנ"ל צ"ע לענ"ד דאדרבא הרי מבואר שם אף לענין מניית ש"צ וממונים וראשים וגבאים. אלמא שאין הולכין אחר הבעלי חכמה ויראת שמים שזה נוגע לבחירת ש"צ ואינך. רק לבעלי מס. והכוונה פשוטה שכיון שאינו נושא בעול הדבר. א"כ מה שייך שיאמר דעתו בזה. ואדרבא הא חזינן שלא חילק בין הנותן מעט לנותן הרבה. ורק הרא"ש בתשובה כ"כ וכמש"ל. ודבריו צ"ע בזה. אבל עכ"פ לדינא נלע"ד דבריו נכונים וכמ"ש שבמה שנוגע לידיעת התורה כמו לקיחת רב. ההמון אינם מצטרפים כלל. כי דינם בזה כאומרים איני יודע. אבל במה שגם להם יש דעת. בזה שפיר הולכים אחר הרוב. ולזה בסי' ל"ז שם כתב שילכו אחר רוב ממון. והיינו בדבר שגם להם יש ידיעה. אף שצ"ע ששם הזכיר לענין לקיחת ת"ח. וא"כ למה כתב שעשירים חשובים בזה. ויש ליישב. ובזה יתיישב שלא יסתרו דבריו לתשובת הרשב"א שהזכרנו באות י"ג. וכן למ"ש הצ"צ סי' ב' שמצטרפים אף שאינם בני תורה. ואיירי שם להדיא אף בלקיחת רב וש"צ. והא דמייתי מהא דחגיגה כ"ב שמקבלים עדות ע"ה שלא יהא בונה במה לעצמו. דבר זה צ"ע שנחדש דבר מדעתינו וגם אין דומה כלל. כי כשלא נאמינו לעדות יתרעם כי חושב א"ע לנאמן שלא לשקר כמו ת"ח. אבל בזה כיון שאינו בן תורה מודה בעצמו שאינו מבין להבחין בדבר שנוגע ללימוד התורה:
ומש"ש הרשד"ם בסי' ל"ז שגם לענין דין הדין כן דלא אזלינן בתר רובא רק כשהם שוים ע"ש. והביא מהא דגדול ממנו בחכמה ובמנין. וכבר בארנו שורש זה באות ט' וי"ד לחלק בין היכא שישבו ט"ז ותלוי בדעתם. בוודאי אין שוקלים הדיעות דסתמא כתיב אחרי רבים להטות. ורק היכא שחכמים חלוקים בדין אחד. בזה שייך סברא זו וכמש"ל אות י"ד. גם הא דמשמע מרשד"ם סי' קי"ז ורכ"ז דרוב אינו רק במיגדר מילתא. צ"ע דהא פשוט בתשו' מהר"מ ושו"ת הרא"ש ובכ"מ שהדין כן בכל דבר שלצורכי רבים ויש ליישב. ולענין מש"ל אות י"ב שהמנהג שאף אם אין שם אחד מ"מ ההסכמה קיימת. ראיתי בשו"ת רשד"ם חיו"ד סי' ע"ח שכ"כ להדיא ע"ש. וע' בח"מ סי' רל"א בבה"ט ס"ק כ"ז שכ"כ בשם מ"צ שכן המנהג ע"ש. וכ"כ בכנה"ג ח"מ סי' י"ג וגם כ' ברשד"ם שם שמי שלא בא ואח"כ שתק. ה"ז כהסכמה על מה שעשו הרבים. ולענין מש"ל בסברת רווחא להאי ופסידא להאי משום דהוי כנוגעים. ראיתי במהרי"ט ח"א סי' צ"ה שכ"כ להדיא שאם רבים תקנו במה ששייך רק להפסד יחיד. לאו כל כמינייהו דהוי כנוגעים בדבר ע"ש. ובזה מבואר מ"ש הנו"ב סי' כ' דהטלת מס הוי רווחא להאי וכו'. דמ"ש בפוסקים דמס אזלינן בתר רוב היינו אם צריך להמס ואופני גבייתו וכדומה. אבל הערכת המס בוודאי צריך הסכמת כולם. אם לא במקום מנהג וכמ"ש הנוב"י שם:
וע' בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' נ"ט בארוכה בענין זה. ודעתו לצדד דאף ברווחא להאי אזלינן בתר רובא. ע"ש שהאריך להוכיח שכן דעת הרמב"ם ורי"ף ור"י מיגש ועוד הרבה פוסקים. ויש בדבריו שם הרבה לפלפל בע"ה. וביחוד מה שהאריך בדברי מהרי"ק. וכן בהא דלא תתגודדו. אלא שאין הפנאי מסכים. וע' שו"ת מעיל צדקה ס' נ' בזה. ולענ"ד לא שייך לא תתגודדו רק בדבר שיש בו איזה מצוה ומנהג טוב וכדומה. אבל לא בעניני הסכמת הקהל ותיקוניהם. וכמו ביהכ"נ בפ"ע או רב בפ"ע וכדומה:
אות טז
שוב מצאתי בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ד שהביא שו"ת הרא"מ סי' נ"ג שכ' להדיא. שלענין הסכמת הקהל ומנהגיהם אזלינן בתר רוב אנשי הקהל ודיעותיהם. ואין חילוק בין עניים לעשירים וחכמים. ואף אם הרוב עניים וכל חכמי הקהל ועשיריהם בכלל המיעוט. מ"מ בטלה דעתם וכמו בדיינים דבכ"מ אמרינן אחרי רבים להטות. ושם משמע דאיירי הרא"מ לענין הנוגע לידיעת התורה ומנהג בדבר הלכה ע"ש. וביאר שם הדברי ריבות דאף שכ' הרא"ש שאין העניים יכולים לכוף העשירים. זה רק בדבר שנוגע לממון יש לילך אחר רוב ממון. אבל לא במה שאינו נוגע לנתינת ממון כמו ברירת פרנסים וכדומה עיין שם. ולדבריו לא נצרכנו להחילוקים שחלקנו לדעת הרשד"ם שהזכרנו. כי באמת פשטות דברי הפוסקים מורים כדברינו. ובפרט לדעת הסוברים דבני העיר אף דעת חבר עיר לא בעי. ע' סמ"ע סי' רל"א בשם הר"מ אלשקר סי' מ"ט וכ"ה דעת ריב"ש סי' שצ"ט וכ"כ בח"ס חח"מ סי' קט"ז. אלא שפשטות לשונות הפוסקים אין מורה כן. וע' בתשב"צ ח"ד סי' ט' שחולק על הריב"ש. ובושב הכהן סי' צ"ב באריכות בזה. ואפשר לומר שזה רק למאי דמשמע מדבריו שם דס"ל דמדאורייתא אזלינן בתר רובא בציבור ע"ש וכ"כ שם בסי' ס"ח ע"ש. וע"ש סי' נ"ז. אבל הרשד"ם לטעמיה שכ' סי' קי"ז שאינו רק מצד מנהג כמש"ל. ושפיר אמרינן דהכי הוי מנהגא אבל זה נראה ברור דבדבר שיש ידיעה לכולם. לכ"ע אזלינן בתר רוב דיעות אף שדעת אחד מהן שקולה יותר וכמש"ל. ועכ"פ רוב מנין מיקרי וכנ"ל. אבל בדבר שאין לההמון שום ידיעה. כגון להבחין אם הרב ראוי להוראה כשאין לו תעודות נכונות מגדולי הזמן. או על אומנות השו"ב במלאכתו ובקיאתו בדינים. וכן ביראת שמים אם יש איזה מקום לחוש עליו. בזה בוודאי אין לההמון שום דיעה דהוי כאומרים איני יודע. שאף האומר שיודע הוא משקר. דאנן סהדי שאינו יודע. וצריך לילך רק אחר דעת בני תורה שכפי ראות עיני ב"ד ראוים לכך. ובהם ילכו אחר הרוב. ונתברר ג"כ שאם לא באו אחדים לאסיפה בטלה דעתם. וכן אם לא היו בביתם בעת האסיפה. ורוב בנין נראה דמיקרי רוב אוכלי בשר שמהם פרנסת השו"ב. וא"ל שבזה מיקרי רוב בנין רוב מוכרי בשר. ז"א דהא מוכרי בשר מקבלים מן הקונים מה שנתנו להשו"ב דמי שחיטה. וע' תוס' ב"מ כ"ו ע"א ד"ה לעולם וע' ב"ב צ"ג ע"ב פלוגתא דר' יוסי ואמרו לו. ובמק"א הארכתי בזה. והעיקר כמ"ש:
סימן לו
אות א
ועדיין צריך לברר שאפשר כ"ז רק אם הרוב והמיעוט מקושרים בענין זה. אבל אם המיעוט יש להם אחד לרב או ש"צ או שו"ב לבדם. וטוענים שהם אינם צריכים כלל לאותו דבר כיון שכבר יש להם. ומכ"ש אם הוא מוזיל אצלם או בחנם לגמרי. וכמ"ש בתשובת הרא"ש הובאה בש"ע ח"מ סי' קס"ג שאם הקהל צריכים להוציא על גביית חובות. אותם שאין להם חובות אין צריכין ליתן. וגם דהו"ל רווחא להאי ופסידא להאי. שצריך דעת כולם להרבה פוסקים וכמש"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נ"ב שמי שהוא בעל הוראה בעצמו פטור משכירות הרב. כיון שאינו צריך לאותו דבר. ואף שכתב הצ"צ בסי' א' בהג"ה מבנו שם דאף אם רוצה א' להיות רח"ש בחנם. ורוצים בו רוב מנין בלא בנין. אין יכולים לכוף העשירים. דיכולים לומר אסיא דמגן במגן מגן שויא. זהו רק כשרוצים לכוף גם את המיעוט לקחת את הרח"ש הלז. אבל אם אינם רוצים רק לעצמם בוודאי לא יוכלו למחות בם. ובאמת לבד זה דבריו צ"ע. דכיון דא"צ לזה ממון בוודאי אזלינן בתר רוב מנין לחוד. וכמ"ש בעצמו שם וכמ"ש בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ד. וא"כ מה בכך שהמיעוט טוענים אסיא דמגן וכו'. כיון שהרוב מתרצים בכך אף שעושה בחנם. והא בכ"מ הרוב כופים המיעוט. שבוודאי יש גם להמיעוט איזה טעם שאינם מסכימים עם הרוב. וכמבואר בתשובת מהר"מ בהג"מ שכולם שומעים ברכה שאמרו דעתם לש"ש. ובכ"ז בטלה דעתם נגד הרוב:
ונראה כוונתו דאף דאזלינן בתר רובא. כ"ז רק אם הדבר לתועלת הרבים. אבל אם הוא גלוי וידוע לכל שהוא קלקול ולא תקנה. בוודאי לא שייך זה וכמש"ל בסי' הקודם דבדבר שהוא תועלת השותפות כופין המיעוט את המרובים וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"ג. וזהו כמ"ש המבי"ט סי' פ"ד ורשד"ם סי' רכ"ז שלזה צריך מעמד זט"ה שיראו שיהיה הענין לתקנתם ולא לקלקול ח"ו. ונתקשיתי לעיל אות י"ג בדבריהם. אבל הדבר כמ"ש שהם יראו שאולי הדבר הוא קלקול הגלוי וידוע לכל. ובזה אין שייך כלל לומר שהרוב יכוף המיעוט וכנ"ל. ורק בדבר שיש שיקול דעת בזה שייך למיזל בתר רוב. וזהו ענין החבר עיר ג"כ בהסכמת התקנה. שיראה שיהא לתקנתם. וה"ז דומה למ"ש הרשב"א בתשו' בביטול תקנת שלא לשחוק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סי' רכ"ח ובתשב"צ ח"א סי' קל"ב ועי' ח"א סי' קכ"ג והיינו משום שהוא קלקול גלוי ואין מועיל בזה הסכמת הרוב. וה"נ ס"ל לבן הצ"צ שם דרח"ש בחנם הוא קלקול הגלוי לכל. ויכולים אף המיעוט לכוף את המרובים:
אות ב
בש"ע ח"מ סי' קס"ג סס"ג בהגה"ה הובא ממהר"י מינץ דלענין צרכי רבים כמו בית חתנות ומקוה יתנו אף מי שא"צ לזה. ע"ש ובסמ"ע שחילק בין הך דתשובת הרא"ש דגבי גביית חובות. דכאן שהוא צרכי רבים הקבועים שאני. ונראה סברתו משום דבדברים ההכרחיים אדעתא דהכי נשתתפו שיתנו כולם. וממילא אזלינן בתר רובא בזה. כיון שמחויב ליתן והדבר נצרך לרבים. א"כ לא מיקרי רווחא להאי ופסידא להאי. משא"כ בגביית חובות שהוא תקנה חדשה וכמש"ל בסימן הקודם לחלק בזה בס"ד. ובהגר"א הראה מקור מתוספתא דמי שיש לו חצר בעיר אחרת מחויב לתת חלקו בחפירות בור אף שאינו שותה מהם. וע' בתוספתא שילהי ב"מ שמבואר ששאר דברים אין כופין אותו אלא א"כ דר באותו חצר ע"ש. ואין לזה ביאור. אבל הדבר כמ"ש כי דבר ההכרחי וידוע שאין חצר בלא באר. א"כ אדעתא דהכי נשתתפו ואין לו שום דיחוי. משא"כ בשארי תיקונים. אף כי אם היה דר שם והיתה גם לטובתו. היו יכולים להכריחו לזה וכמו שהוכיח במישור הנה"מ סי' קע"ח. אבל עכשיו שאינו שם אינו מחויב בזה. וממילא מוכח שאף אם המיעוט א"צ כלל לדבר זה. מ"מ כיון שהוא דבר קבוע לרבים והכרחי. יכולים לכוף שיתנו חלקם בזה:
אות ג
ולכאורה צ"ע מזה מ"ש הר"מ אלשיך סי' נ"ב שמי שא"צ פטור וכנ"ל. וזה איזה שנים שנתקשיתי בזה ומצאתי בח"ס חאו"ח סי' קצ"ג שהרגיש בזה. והביא שמהר"ם מינץ נתן הטעם בתשובה דאפילו זקינות צריכים לפעמים מקוה כמו בר"ה ויוה"כ וכדומה. וכן בבית חתנות אולי ימצא לו נין ונכד וכדומה. וחילק הח"ס שם דרק בכה"ג כיון שיש לו קצת טובה כופין זא"ז כמו כל שותפים. משא"כ ברב. יוכל לומר אלו הייתם כולכם חכמים לא הייתם צריכים רב ע"ש. וגם כ' שמסיים האלשיך שאם עיקר מלאכתו לדון. צריך ליתן. כי אולי יהיה לו דין תורה עם אדם עיי"ש. ותמיהני דבאלשיך מבואר שם להיפוך. שאף שאפשר שיזדמן לו איזה עסק בב' או ג' שנים ויצטרך אליו, מ"מ כיון דלא שכיחא שתורתו אומנתו פטור ע"ש. הרי להיפוך מסברת הר"י מינץ הנ"ל. ומכ"ש סברת הח"ס צ"ע דאטו אם היו כולם חכמים א"צ רב לדון ביניהם. וגם כי יש איזה הוראות שאסור לאדם להורות בעצמו. כגון היכא דאיתחזיק איסורא וכדומה ואכ"מ:
ורציתי לחלק בין רב שמקבל פרס מידי שבוע בשבוע וכדומה וגם הוא דבר מצוי ותלתא דגמירי יכולים לדון, ולזה כיון שאינו צריך אל דין רק לעתים רחוקות. שפיר יכול לומר שעכשיו שא"צ לדבר זה אין צריך ליתן. מה שא"כ בבנין מקוה וכדומה. שאם יצטרך אל זה בשום פעם לא ימצאנה ולא יבנה אותה ברגע אחד. ולזה שפיר יש לו הנאה במה שיבנו אותה עתה, וכופין אותו לתת חלק. ובזה היה מיושב ג"כ קושיית הסמ"ע מתשובת הרא"ש הנ"ל ומהוצאת לגבות החובות דשם הוא הוצאה לצורך שעה ושפיר יכול לומר כשיהי' לו לפעמים חוב אז אתן. ובאמת צ"ע על הסמ"ע שהוצרך לחילוק בין ענין כללי לשא"ד. דהא בפשוטו כיון שטעם הר"י מינץ הוא משום שעכ"פ יהיה לו הנאה מזה לעתים רחוקות משא"כ בהוצאה לגבות חובות שבוודאי אין לו שום הנאה מזה. ואפשר ס"ל דההוצאה היתה שיתקיימו שטרי חובות לעולם כ"ז שילוו וא"כ אפשר שגם האחרים ילוו אח"כ ע"ש בתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ט' לשונו אך הוא דוחק:
ובתשובת הרא"ש כלל ו' ס' ל' איתא תקנה שעושין בני העיר בסתם כל בני העיר בכלל אע"פ שעשאוה לצורך המס ויש מבה"ע שאין פורעין מס. כיון שלא הוציאו שום אדם עכ"ל. והובא בד"מ י"ד סי' רכ"ח אות כ"ה. ולכאורה הוא תמוה דלמה יתן מי שא"צ לתת וסותר למש"ש סי' ט' וכנ"ל. ונראה כוונתו שהתקנה נעשית ברצון כולם וקבלוה כולם על עצמם. כגון שקבעו איזה הכנסה מכללות העיר והכסף יהי' לצורך מס וע"ז אמר שכולם חייבים באותה הכנסה כיון שהסכימו בזה וקיבלוה על עצמם. דאל"כ הו"ל להתנות ולפרש שהם אינם בכלל ההסכמה ההיא. אבל בתחילה בוודאי היו יכולים למחות והיו פטורים מזה. ונראה שזהו סברת הסמ"ע שהזכרנו שבמה שהוא ענין כללי אמרינן שכן הסכימו מתחילה כשנכנסו לישוב. וע"ד כן נשתתפו שיעשו כל דבר ההכרחי כמו מקוה וקבלת רח"ש וכדומה משא"כ פריעת מס ושאר דברים:
אות ד
והנה בהא דתוספתא סוף ב"מ והובאה ברי"ף פ"ק דב"ב ובטוש"ע ס' קס"ג ס"ב שמי שיש לו חצר בעיר אחרת כופין אותו לחפור בורות שיחין ומערות ולא שאר דברים והיינו חומה דלתים ובריח ואינך ששם בס"א. וכן פי' מהר"מ אלשיך סי' ס"ה ע"ש. ולכאורה צ"ע דהא הכא אין לו שום הנאה מזה עתה. ואם שלפעמים אם ירצה לדור שם יהיה לו הנאה או שיהיה לו טוב יותר להשכיר וגם כי תעלה חצירו בשויו יותר ע"ז. דא"כ גם כל אינך יכופו אותו. דוודאי יעלה מקח חצירו כשיהיה בעיר חומה ואינך וכן ביהכ"נ וס"ת. ובפרט שהרי חלקו בהם הוא שוה כסף תמיד. וכן כשלפעמים ירצה להיות שם וכנ"ל. ושם בתוספתא וש"ע סי' קס"א איתא דבית בחצר אחרת כופין לעשות דלת ומנעול ובריח ולא בית שער ע"ש בב"י. וכ' בנתיבות שם לחלק בזה דבית שער הוא רק משום היזק ראיה וכיון שאינו דר שם אין לו היזק ראיה משא"כ דלת ואינך הוא לשמירת גוף הבית שלא יקחו הגנבים החלונות וכדומה לזה חייב ליתן ע"ש. וצ"ע דא"כ למה כופין אותו גבי חצר לחפירת בורות שיחין ומערות. כיון שגם שם אינו תועלת לעיקר החצר רק לדר בו. וא"ל דצריך אם תהי' שריפה ח"ו וכדומה, דא"כ בית נמי. אך זה י"ל שזה היה מוטל בימיהם על בעלי החצירות. אבל עיקר סברתו צ"ע דאם נחוש לסתירת הבית. א"כ מה יועיל דלת החצר. וכמו שינעול החצר כן ינעול הבית. וי"ל דדלת החצר בר"ה שכיחי אינשי:
ונראה הסברא כמש"ל דדווקא דברים ההכרחיים אשר מבלעדי זה א"א לדור בחצר כלל או בבית. ובאופן שאף אם יזדמן שיהיה שם רק זמן מועט יצטרך לאותו דבר אזי כופין אותו. ולזה בחפירת באר כיון שבלא זה א"א לדור שם כלל בלי מים. ואם יזדמן שיהיה שם אף עת קצר א"א לו בלי מים וכן דלת לחצר א"א ללון בבית אם לא יהיה החצר נעול. כי בימיהם היו מצוים הגנבים וכדאיתא בב"מ מ"ב ע"א. ולזה כופין אותו לתת חלקו. משא"כ בית שער שהוא רק להיזק ראיה. וזה שייך במי שדר שם בקביעות ולא באקראי וכדאמרינן בב"ב ו' גבי גג וחצר. וכן חומה ודלת לעיר שהוא חשש רחוק שיבוא גייס על העיר וכדומה. ואין לחוש לזה רק מי שדר בקביעות שם. והרי לא חייבו לזה רק מי שדר שם י"ב חודש. והיינו כנ"ל. ולזה הוא פטור מזה:
אות ה
עכ"פ נראה מזה שבדבר שהוא הכרחי אמרינן שע"ד כן נשתתפו וכדעת הסמ"ע. רק שצריכין לחלק בין אם יצטרך לו איזה פעם בהכרח וכמש"ל לדעת האלשיך. וא"כ י"ל לענין שו"ב ורח"ש אם יש להם אחר. כיון שא"צ לו עתה ולא יצטרכו בשום פעם כיון שיש להם. א"כ הם פטורים ולא יוכלו לכופם. אבל באמת ז"א. דממ"נ אם יש להם כ"ז בחנם. כבר נתבאר סברת בן הצ"צ דהוא קלקול הגלוי לכל. וכיון שהוא טובה להם לקחת רח"ש בשכר. א"כ שוב כופין זא"ז כיון שיש להם קצת טובה בזה וכמש"ל. ואף אם יש להם בשכר או אף בזול. מ"מ נראה ברור שיכולים לכופם ליקח הרח"ש ושו"ב שיבחרו הרוב. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שלעולם לא יסכימו הקהל כולם לדעת אחת כמ"ש הרא"ש בתשובה שלזה הולכים אחר הרוב. ותמיד יעשו בכל עיר ועיר אגודות ואין לך קלקול גדול מזה וכמ"ש בסימן הקודם:
ועוד נראה דכיון שהרוב אין רוצים בזה שבחרו המיעוט. מצד שנראה להם שאינו הגון לפניהם מאיזה טעם שיהיה. א"כ הא קיי"ל שבזה הולכין אחר הרוב. והכרעתם הכרעה שתועלתם הוא שיקחו אחר ולא את זה. וא"כ יש בזה תועלת גם להמיעוט. וממילא כופין אותם ע"ז כיון שיש להם טובה בזה וכמו בכל שותפים כנ"ל. וזה ברור לענ"ד:
ועוד נלע"ד לומר שאף אם הרוב מודים שגם ההוא ראוי והגון. רק הם רוצים באחר מבלי שום טעם לתועלת הציבור. וגם אותו שהם רוצים בו הוא הגון. נראה שאף אם נאמר שאין הרוב יכולים לכוף המיעוט במה שאין מחולקים באופן תועלת הציבור (עמ"ש בסימן הקודם בזה). מ"מ כיון דוודאי גם המיעוט לא יכופו את הרוב ליקח אותו שהם רוצים. וא"כ ישארו כ"א בשלו. וזה ודאי גלוי לכל הקלקול שיצא מזה. שיהיה רח"ש או שו"ב מיוחד לכל כת בעיר אחת. ואין לך מקור למחלוקת ופרוד לבבות גדול מזה. ובכה"ג כבר נתבאר שאף המיעוט יכולים לכוף המרובים וכ"ש הרוב. ולזה קרוב בעיני לומר שעכ"פ מטעם זה יכופו הרוב את המיעוט לקחת אותו שהם רוצים לכולם. כדי שלא יהיו שנים בעיר אחת, ומכ"ש לפמש"ל בס"ד דבכה"ג ג"כ אזלינן בתר רוב דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת כמ"ש הרא"ש. ולפ"ז א"צ לזה. וע' בדברי ריבות סי' נ"ז שמבואר מדבריו להדיא שאין ביכולת יחיד לקבל על עצמו חכם או חזן נגד הסכמת רוב הקהל ע"ש:
ועוד נראה לפמ"ש הח"ס סי' קצ"ג בשם הכנה"ג בח"מ סי' קס"ג שכ' שמי שיש לו אתרוג מיוחד מ"מ חייב ליתן לאתרוג הקהל. מפני שאם יפסל אתרוג שלו יוכל ליהנות בשל הקהל. ומקורו מהא דמהר"י מינץ שהזכרנו ע"ש. ואין ספר כנה"ג הלז ת"י. וא"כ ה"ה בשו"ב וכדומה יהיה לו הנאה אם יארע איזה אונס להשו"ב שלא יוכל לשחוט. שישחוט אצל השו"ב דמתא וכן ברח"ש. ובאמת סברת הכנה"ג צ"ע. ונראה שבימיהם היה כן דרך הקהלות לקנות אתרוג א' לכולם. וזה היה מקרה רחוק שיהיה לא' אתרוג מיוחד. ולזה הו"ל קנית אתרוג בימיהם כמו בנין ביהכ"נ ובית חתנות וכדומה ענין הכרחי. ואדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל. ולזה כל שאפשר שיהיה לו הנאה מזה אף לעתים רחוקים. כופין אותו לתת חלקו וכמש"ל בזה:
אות ו
וע' תוס' שבועות י"ד ע"א ד"ה דלא שכתבו דכיון דלא מתכפרי בשעיר של עם. לא מייתו לה משל כהנים כדאיתא בש"ס שם. ואף למ"ד דכהנים שוקלים לתרומת הלשכה. מ"מ אם חסרו מעות הלשכה והוצרכו לגבות אין גובים מהכהנים ע"ש. הרי מבואר שכיון שאין צריכים לכפרתו אף שהוא חובת הציבור מ"מ הם פטורים. ואף שעל צד הרחוק יש להם הנאה כגון בכהן שיש לו נין ונכד ישראל וכסברת מהר"י מינץ הנ"ל. וגם דניחא ליה בכפרת הכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. וכבר בארתי במקום אחר בס"ד דהא אי כהנים הם בכלל ערבות תלוי אי כהנים שוקלים אי לא ואכמ"ל בזה. אבל באמת לק"מ דשאני התם דקרא כתיב אשר לעם. וגזירת הכתוב הוא שלא יקחו מן הכהנים רק כיון דכל הקרבנות קרבים מהלשכה. לזה ע"כ צריך לאוקמא קרא באופן כשגובין כמ"ש התוס'. וא"ל דמ"מ ניליף מינה לעלמא. נראה דבאמת אינו דומה. דשם מעיקרא לא נשתתפו כלל בזה כיון שכל כפרתם הוא בפר אהרן כדאיתא התם. ורק שממילא מגיע להם הנאה בכפרת השעיר המשתלח מצד הערבות וכדומה כנ"ל. ובשביל זה לא מיקרו שותפים. אבל בנ"ד שמעיקרא נשתתפו בגוף הענין רק שבפרט זה אין מגיע לאחד ההנאה כמו להשני בזה שפיר כופין זא"ז וכנ"ל. ועדיין צ"ע דהא נשתתפו בתרומת הלשכה ובצרכי רבים. אך י"ל דהשעיר הוציאו מעיקרא מכללם. ואדעתא דהכי לא נשתתפו מעיקרא כלל תיכף בשעת מתן תורה כיון דכתיב אשר לעם:
אות ז
ואין לדקדק מהא דאין קטנים שוקלים אף שיש להם הנאה במה שאבותיהם ומשפחתם מתכפרים. וגם כי הם לא יתפסו בעון הדור. וגם כי הביהמ"ק ממנו היה יוצא שפע טובה לעולם וזה אינו דומה לצדקה ועדיף טפי. ולהנאתם היה ראוי שיתנו ב"ד או אפוטרופסים משלהם. וכבר נתקשה גם בצדקה המהרי"ט חח"מ סי' ס"א דכיון דלכל מילי דנטירותא שקלינן מיתמי. ואין לך שמירה גדולה מהצדקה. ותירץ דאינה שמירה רק הגנה מן העונש על שאין נותנים צדקה וא"כ קטנים שאין מצווים אין נענשים ע"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דוודאי צדקה מביאה הרבה טובה והנותן פרוטה מתברך שש ברכות והוא מדברים שפירותיהם בעוה"ז. אבל באמת לק"מ דעיקר השכר בשביל מעשה המצוה אבל כאן כיון שאין מצווים ע"ז א"כ ממילא אין מקבלים שכר. ועוד דאף כאינו מצווה ועושה אין מקבלים דהא הם עצמם אין להם דעת שיקבלו שכר על מעשיהן ורק הב"ד או אפוטרופוס נותנים בשבילם. וא"כ אין המצוה נקראת עליהם כלל. עכ"פ כ"ז שייך בצדקה. אבל בשקלים הנצרכים לביהמ"ק שגם להם יש טובת הנאה וכמש"ל בוודאי היו צריכים ליתן. וכעין זה כ' המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז גם לענין צדקה ע"ש. אף שבעצם המצוה בקרבנות ואינך אינם מצווים. וא"ל שלא פטרו קטנים רק שהאב לא ישקול בעדו אבל משל עצמו שפיר יתן וכנראה קצת מלשון המשנה פ"ק דשקלים אבל ז"א וכמפורש ברע"ב שם ע"ש ובתוי"ט מ"ג וז"ב וע' שעה"מ פ"א מה' שקלים. ועכצ"ל כמש"ל דכיון דהתורה לא חייבה בשקלים רק איש ולדעת קצת פוסקים רק מבן עשרים ממילא אדעתא דהכי נשתתפו שעד הזמן הלז לא ישאו בעול זה. ולזה כשהתחילו לשקול שוב חייבים דכיון שהסכימו לתת והו"ל כההיא דתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ל' שהזכרנו:
ועפ"ז יש ליישב קושיית התוי"ט שם על הרע"ב איך יכול לחייב האב את בנו לשקול. דהטעם הוא שכיון שהסכים כן עם הציבור וחלה הסכמתו בלי קנין ככל מעשה רבים ויכול לקבל אף על זרעו אחריו כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ה' סי' ד' והוא בש"ע י"ד סי' רכ"ח והסכמתו נכללת בכלל הסכמת התורה וכנ"י לתת השקלים ועוי"ל בזה ואקצר. וכעין סברתינו מבואר במהרי"ט שם סי' ס"א שכ' במס שנותנים שהמנהג שעשירים יתנו בעד עניים מ"מ אין זה רק בתורת צדקה ויתומים פטורים. אם לא שהמנהג כן ע"ש. הרי מפורש שאף שהמנהג ליתן עשירים בעד עניים. מ"מ כיון שזה נוסד על מצות התורה בצדקה אמרינן דמעיקרא לא הסכימו שקטנים יתנו כיון שהתורה פטרתן. וגם מבואר שאם מ"מ המנהג שיתנו שפיר חייבים ליתן ומועלת ההסכמה הקודמת לחייב הקטנים. ועדיין יש לחלק בזה ואקצר:
אות ח
עכ"פ זכינו לדין שבכל דבר שהוא צורך הכרחי לציבור והרוב אומרים שתועלת הציבור כך והמיעוט אומרים כך לכ"ע אזלינן בתר רובא וכופין את המיעוט אף במקום שהמיעוט יש להם דבר זה בחנם או בזול וכדומה. ואין יכולים לומר אין אנו צריכים לדבר זה. ומכ"ש במקום שגם להם יעלה ההוצאה כמו שצריך לתת עם הצבור. אלא שצדדנו לומר דאף אם אין מחולקים בתועלת הצבור רק ברצונם לבד. ג"כ אזלינן בתר רובא מצד שאל"כ לעולם לא יסכימו יחד כנ"ל. ומשא"כ בשאר שותפין בוודאי לא שייך למיזל בתר רוב בהו. כי בזה אין שייך רוב כלל כיון שהם נוגעים וגם הוא דבר הרשות. ורק בצבור הטעם דאדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל בשם הח"ס חח"מ סי' ס"א. ומובן הדבר שאף שלא הוזכר כלל בהפוסקים ענין שו"ב. מ"מ נראה שזה היה בימיהם שכל טבח שחט לעצמו והרבה מצויין אצל שחיטה. אבל עכשיו שנעשה קבע ליקח לכל עיר שו"ב מומחה וכולי האי ואולי. בוודאי אין לך צורך רבים והכרחי גדול מזה. והוא הכרח יותר לדעתי מש"צ ודומיהם. כי זה איסורו בלאו דנבילה בכל עת ושעה. וא"כ בוודאי צריך לראות שיהיה שו"ב אחד בעיר שיספיק לו די מחייתו שיוכל לעסוק בלימודו ואומנתו כראוי:
אות ט
ואם הנדון הוא קרוב לאחד מן בני העיר או בעל משפחה שם. אין משפחתו מצטרפת לדעת הרוב כי הם נוגעים בדבר. וכעין מ"ש מהרי"ט סי' צ"ה שלענין הפסד היחיד מיקרו כולם נוגעים בדבר. והא כתבו כל הפוסקים שהסכמת הרבים דינם כב"ד. ובב"ד וודאי פסולים קרובים ונוגעים. והיה מקום לומר שאב ובנו ג"כ לא ימנו רק אחד. וכדקיי"ל בסנהדרין ל"ו דבד"מ אב ובנו מונין רק לדעת אחת. אלא שז"א דרק שם שקרובים פסולים לדין לזה אין מצטרפים. משא"כ בצבור קבלו על עצמם מעיקרא כפי שיסכימו רובם אף אם יהיו קרובים זל"ז. וה"ז דומה לנאמן עלי אבא ומ"מ אזלינן בתר רובא כנ"ל. אבל כשהם נוגעים בדבר כגון שחפצים ברח"ש ושו"ב וכדומה בשביל שהוא קרובם. נראה וודאי שאין דעתם מצטרפת. דאדעתא דהכי וודאי לא נשתתפו. דא"כ לא הועילו בתקנתן שכל משפחה תמצא לה אחד מקרוביה אשר ירצו דווקא בו. ויעשו אגודות אגודות. ונראה דמ"מ שאר פסולי עדות וודאי מצטרפין למנין דבכה"ג וודאי קיבלו עלייהו. דמה בכך מ"מ הם שותפים בזה ויגידו תועלת הצבור. משא"כ בנוגעים וקרובים שדעתם נוטה לטובתם. ומ"ש הנוב"י סי' כ' שאם הנדון לא היה. בטלה אסיפתם. אף שלעצמו הוא וודאי נוגע. נראה פשוט דמ"מ לענין הערכת האחרים היה מצטרף. וממילא היה מתמעט ממנו. ועוי"ל בזה. וע' רשד"ם חח"מ סי' שצ"ח וסי' ת"ו בזה ואקצר. אבל עכ"פ קרוב לומר דאם רוצים ליקח שו"ב או רח"ש ויש לו קרובים בעיר. אין מצטרפים דעתם. וכמ"ש הנוב"י שם סי' כ' שכיון שהם כב"ד. נוגעים פסולים ע"ש:
ולכאורה יש להוכיח להיפוך מתשובת מהרי"ו הובאה ברמ"א ח"מ סי' קס"ג ס"ג ובסמ"ע שם סקי"ד ביתר ביאור שציבור שהוטל עליהם מס והסכימו לברור ה' אנשים להעריך ויש שני אחים תקיפים וחפצים לברר שנים שיש להם שייכות אליהם והצבור אומרים לברר שאין להם שייכות כלל. והשיב דש"ד לברר השנים וכיון שהרוב אין להם שייכות יצא יותר לאמתו ע"ש בביאור יותר. הרי מבואר שקבלו דעתם בשביל קרוביהם. אבל באמת ז"א דהא שם הוצרכו לברר ה' אנשים עכ"פ מתוך אנשי העיר ורק שהאחים רצו שיבוררו קרוביהם ולא מצד טובת הנבררים רק מצד טובת עצמם שיהפכו בזכותם וכמבואר בסמ"ע שם בדברי מהרי"ו ואין שייך זה לפסול מטעם נגיעה דהא הם בעצמם היו ג"כ יושבים באסיפת הציבור. רק עתה בררו במקומם אנשים מיוחדים מכולם. אבל וודאי אם דנין על איש פרטי אפשר לומר דקרוביו וודאי פסולים רק שבעניני המסים וכדומה לא שייך לומר כן מפני שהמנהג שיצרפו דעת כולם וכמש"ל. אבל בלקיחת רח"ש ושו"ב וודאי י"ל כן. ואף דאמרינן בסנהדרין כ"ז דקרובים לא פסילי מחמת נגיעה דהא אף משה ואהרן פסילי. זה רק לעדות אבל בשאר ענינים י"ל דשפיר פסול מטעם נגיעה וקורבה ואף שבעדות אשה כשרים קרובים ונוגע פסול לדעת קצת. וע' נו"ב מ"ק חאהע"ז סי' כ"ז שמיקל. מ"מ יש לחלק טובא ששם הוא אומר שכן היה המעשה משא"כ כאן שתלוי בשיקול דעתו. וצ"ע עדיין לעה"פ:
אות י
ולענין מש"ל לבאר הא דכופין לחפור בורות ולא לבנין חומה. כל מש"ל הוא דחוק מאוד ועיקר החילוק נראה בין דבר המוטל על בעל הבית או החצר ובין דבר המוטל על הדר שם. דהא חומה ודלתים ואינך חייב אף מי שאין לו בית רק דר בה י"ב חודש. וכן בשוכר בית המשכיר חייב בדלת נגר ומנעול כדאיתא בב"מ ס"פ השואל ובח"מ סי' שט"ז. והשוכר חייב במעקה ואינך. ואף דשם משמע דאיירי בדלת לבית. מ"מ נראה דגם דלת לחצר חייב. והחילוק הוא בין דבר שנעשה בגוף הבנין והקרקע. ובין דבר הנוסף בשביל הצורך. ולזה דלת ואינך כופין אותו אף שדר בחצר אחרת כדאיתא בסי' קס"א משא"כ בית שער שהוא תוספת בנין בשביל היזק ראיה. הוא חובת הדר כמו מעקה. וכן גבי חצר בחפירת בורות שהוא בגוף הקרקע שפיר מחייבים אותו משא"כ בכל אינך דברים:
אות יא
ובפ' הבית והעלי' גבי הא שנפל ביתו שבונה מלמטה ודר בה. וכן מי שיש לו גינה למעלה מבית בדו של חבירו ונפחת זורע למטה. פריך שם בירושלמי הל"ד הא תני ר"ח כופין [פי' שיכוף את בעל הבית לבנות ביתו] ומשני כשאינו עומד שם. ופי' הראשונים הכוונה שהלך למדה"י ואין ממי לגבות ע' בנ"י שם. והביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א דהרשב"א ס"ל דהירושלמי אתי כרבי אחא שר הבירה דס"ל שאין נפרעים שלא בפניו. אבל לדידן דס"ל דנפרעים. ע"כ צ"ל דלש"ס דילן אין שום שיעבוד על נכסיו רק על גוף הבית והקרקע אף אם הוא לפנינו. והרמב"ן ס"ל שהשעבוד על נכסיו ע"ש. ולכאורה היה נלע"ד לפרש הירושלמי כפשוטו. שאינו עומד שם. פי' שאינו דר שם רק בחצר או בעיר אחרת. ולזה כיון שא"צ לאותו בית אין יכול להכריחו. וכמו בההיא דחומה לעיר שכשדר בעיר אחרת אין כופהו וכנ"ל. ולא היינו צריכים לדוחק פירושם שהכוונה שהלך למדה"י. ול"ק קושיית הרשב"א דזה סברת ר' אחא שר הבירה כנ"ל:
וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הנתיבות ס"ס קע"ח בהא שהשותף כופה חבירו לבנות בדבר ההכרחי. ונתקשה שם מהא דהבית והעלי' ל"ל יכוף אותו לבנות הבית. ותירץ דשאני התם שיכול לבנות ולדור למטה. ודבריו תמוהים לענ"ד דא"כ מה מקשה הירושלמי כלל שיכופו אותו. ומחלק בין ישנו שם לאינו. הא בפשטות א"ש דשאני הכא שאפשר לדור למטה. וע"כ שזו אינה סברא. וגם בהא דגינה ובית הבד יש חילוק. אבל לפמ"ש לק"מ. דבאמת אם היה הבעה"ב נצרך לזה לדור שם היה כופה אותו ג"כ וזהו קושיית הירושלמי. ולהכי אוקמא כשאינו עומד שם. אך באמת ז"א דכאן יש שני שעבודים שעבוד השותפות בקרקע שלהם. והשעבוד שהבית משועבד לבעל עלי' להעמיד עליו עלייתו. ובשעבוד זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א אם השעבוד על הנכסים או לא. אבל שעבוד השותפות וודאי הוא גם על הנכסים כמבואר בסי' קע"ח שכופהו לבנות. ושפיר מקשה הנתיבות ומתרץ כנ"ל. ומ"מ הירושלמי שפיר מקשי מהא דתני ר"ח על שעבוד הבית לעלייה. וכדמייתי בירושלמי שם מהא דדלית ע"ג אפרסק יעו"ש דחייבו להעמיד אפרסק. והיינו מצד שעבוד הנ"ל. ושפיר הקשה הרשב"א וכנ"ל. וגם י"ל שכיון שעומד לבנין כופין אותו לבנות אף שאינו צריך. דהו"ל כחפירת בורות שיחין ומערות שהוא בגוף הדבר. שכופין עכ"פ אף שאינו דר בעיר וכמש"ל. ולזה עכצ"ל כתירוץ הנתיבות הנ"ל:
אות יב
ולכאורה י"ל דהך פלוגתא דרמב"ן ורשב"א תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפ"י מה' שלוחין הל"ה והובאו בש"ע ח"מ סי' קע"ו ס"ו. אי שותף משתעבד לשלם ההפסד גם מביתו. או רק ממונו שהניח בשותפות נשתעבד ולא יותר. וה"נ לא נשתעבדו נכסיו לזה. ולפ"ז היה מיושב קושיית הנתיבות הנ"ל בפשיטות. דבאמת היינו קושיית ירושלמי הנ"ל ובזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א כנ"ל. ועפ"ז נלע"ד לבאר דברי הרמ"ה שהובאו בטור סי' קס"א ס"ה ובש"ע שם. שמי שיש לו בית בחצר ואינו רוצה ליתן לכל מה שצריך. משכירין ביתו ונפרעין מהשכירות מה שהוציאו לצרכי החצר ע"ש. והוא תמוה דאטו בא להשמיענו איך לגבות ממנו. הא וודאי כיון שחייב ליתן ימצאו ב"ד מקום לגבות. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. דהרמ"ה לטעמיה דס"ל בסי' קע"ו שם הובא בטור וש"ע שם כהראב"ד דאין משתעבד השותף לשלם מביתו. ולזה אף שכופין אותו מ"מ אין יורדין לנכסיו. רק מגוף הדבר יכולים להשכיר וליקח וכההיא דהבית והעליה שדר למטה. ובנתיבות שם כתב שאם אין מוצאים להשכיר נחתינן לנכסיה, וכהא דס"ס קנ"ה דא"ל גדור או מכור ביתך. ותמיהני דא"כ למה נקיט הרמ"ה דרך הגבייה משכירות ומאי קמ"ל. וגם הא דס"ס קנ"ה לא שייך רק שם בגנבים באים דהו"ל כנזק הבא מגירי דיליה וכמחיצת הכרם שנפרצה וכמו"ש הטור סי' קנ"ז בשם הרמ"ה להדיא. וע"ש ס"ס קנ"ה בש"ך ונתיבות בזה. אבל הכא לתיקון החצר בשאר דברים וכמו בית שער וכדומה. וודאי לא שייך זה. וע"כ צ"ל כמש"ל:
אבל באמת נראה דלפ"ז תקשה טובא דהא הרמב"ן ס"ל דאיכא שיעבוד נכסים וכמש"ל. ושם גבי שותף בעסק מו"מ כתב הרמב"ן בתשובה סי' כ' והובאה בב"י סי' קע"ו מחודשים ס"ב שאין השותף משלם מביתו. ולא נשתעבדו רק המעות שהניח בעסק ע"ש. וא"כ סותרים דבריו זא"ז. ולזה נראה דלא דמי כלל שותפות קרקע לשותפות מעות במו"מ. דבשותפות בעסק. והניחו מעות בעסק שמה שירויחו מזה יהיה לשניהם ויתעסקו יחד בזה. הלא מוכח מזה שלא הסכימו לעשות עסק יותר גדול מכפי המעות שהניחו בזה. שאם רצו להגדיל העסק היו מניחים מעות יותר בעסק. ומה שהניח זה פחות וזה יותר היה זה מצד שזה לא רצה להכניס בעסק זה יותר מסך זה. ורק שמ"מ בלא התנו הדין שהריוח לאמצע כדקיי"ל בסי' קע"ו. אבל מ"מ ההפסד וודאי לא שייך לומר שישלם מביתו. דהא מעיקרא לא רצה להניח בעסק זה יותר מסך זה. ולא קיבל אחריותו כלל יותר. וע"ש בראב"ד בשם הירושלמי הסברא יותר מבוארת רק דס"ל דההפסד הוא תמיד לפי חשבון. ודעת הרמ"ה נראה וכן הרמב"ן שרק בנפסד הכל אז אינו משלם מביתו. אבל בנפסד מקצת בזה הוי ההפסד שפיר למחצה. וכן פ' הפרישה להדיא בסי' צ"ג ס"כ שבזה מחולקים הראב"ד והרמ"ה ע"ש. ובאמת אין בראב"ד הכרח לסברא זו שי"ל דאם היה סובר הראב"ד שההפסד למחצה הי' מחייב לשלם מביתו. וע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' ל"ח שתפס בפשיטות שהראב"ד והרמ"ה בחדא שיטתא הוו. וז"א כנ"ל:
אות יג
ועפ"ז נלע"ד ליישב מה שנתקשו המפרשים מה שהביא בש"ע סי' צ"ג סי"ג בסתם דעת הרמב"ם הנ"ל. ובסי' קע"ו ס"ו הביא בסתם דעת הרמ"ה הנ"ל ע"ש בש"ך שנדחקו בזה ובמל"מ שם נשאר בקושיא והנלע"ד שבזה גם הרמב"ם מודה דוודאי לא קיבל אחריות העסק יותר מכפי המעות שהניח בעסק. אך שם איירי שהותנה ביניהם שיטילו שניהם בשוה. רק שלע"ע הניח אחד פחות קצת והיה מחויב עוד להשלים. ובין כך נפסד כל הממון. שאז שייך דינו של הרמב"ם שאין השותף נשבע ונוטל בכגון זה. ואף לפמ"ש הנתיבות בסי' צ"ג וקצה"ח סי' קע"ו שאם נתן השותף בתורת מלוה. או שיש חצי סחורת השותפות ביד השני ה"ז נשבע ונוטל. אבל בכה"ג מודו שאינו נוטל. דהא לא הניח כלל יותר בתורת מלוה. וגם מעות שנשארו בידו לא נקרא עליהם שם השותפות. רק שנשאר בידו חוב מהשותפות. ושפיר הו"ל איני יודע אם נתחייבתי לך. ובכגון זה איצטריך לאשמעינן דינו של הרמב"ם הנ"ל. ואף אי נימא דהרמב"ם איירי כפשוטו שהטילו מתחילה כך. וכמו שהבין הראב"ד בדבריו. מ"מ המחבר הביאו רק ללמוד ממנו דין הנ"ל. אבל לדינא ס"ל כהרמ"ה וכנ"ל:
עכ"פ עיקר הסברא הוא מצד שלא רצה מתחילה לשעבד יותר מדלא הניח יותר. ולז"נ ברור שאם השותף שנתעסק בעסקם ראה שצורך טובת השותפות הוא ללות מעות להרחיב העסק ולהטיבו או לתקן הסחורה. ואח"כ נפסדו המעות. שאז בוודאי מחויב השותף השני לשלם מביתו דהא שותף כיורד ברשות דמי כמבואר סי' קע"ח והוא כשלוחו לכל דבר. וכן הוא מפורש בסי' ע"ז ע"ש בטור בשם הרמב"ן שנכסי שותף השני משתעבדים לזה. והרי הרמב"ן בעצמו ס"ל בתשובה סי' כ' כהרמ"ה שאין משלם מביתו. וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון שעשה כן לצורך טובת השותפות הו"ל כיורד ברשות. ואדעתא דהכי נשתעבדו בתחלת השותפות לעשות לטובת עסק השותפות בכל יכולתם בין בגופם בין בממונם. ורק כשנפסד סך המעות שהניחו בשותפות ס"ל להרמב"ן והרמ"ה שמתחילה לא קיבל אחריות יותר וכמש"ל. והא ראיה דהא אמרינן שותף כיורד ברשות דמי וחייב לשלם לו מביתו כל מה שהוציא. אלמא שמה שלטובת השותפות נשתעבדו נכסיו מתחילה:
אות יד
ותמוהים לי דברי הנתיבות שם ס"ס קע"ח שהקשה מהא דסי' רס"ד ס"ד בשנים שנתפסו. וכתב דאיירי שאפשר לו לצאת בלעדי חבירו ע"ש. והוא נפלא דהא עיקר הסברא הוא שבשעת שנשתתפו נשתעבדו זל"ז לכל מה שיצטרכו לטובת השותפות. משא"כ שם בשנים שנתפסו שלא ירדו לשותפות כלל. ומי שעבדם זה לזה. [אבל ז"א דהא מייתי שם טובא בנתיבות דלא נשתעבדו מעיקרא]. ודמייתי משיירא שעמד עליה גייס שמחשבין לפי ממון. הוא ג"כ תמוה דגם שם אם אחד אומר בפירוש שאינו רוצה לפדות את עצמו ונוח לו להיות אצל הגייס. בוודאי לא יוכלו לכפותו. רק שזה תלוי בהא דפודין אותו בע"כ בפ' השולח בגיטין. והא דסי' רע"ב שמחשבין לפ"מ היינו אם אחד הוציא סתמא לפדות כולם ולהצילם אז גובה לפי ממון. ולא הוי כפורע חובו דהו"ל ברי היזיקא. וכהא דסי' רס"ד שאין יכול לומר עשית בחנם. ומכ"ש הכא דמוכח. וגם נראה דשיירא הוי כשותפין דכשיצאו לדרך יחד אמרינן דנשתתפו אדעתא דהכי. וכ"נ בסוגיא דב"ק קי"ו ע"ב. דקאמר שרשאין להתנות וכו' וכמו בני העיר ע"ש. אבל היכא דלא ירדו יחד מתחלה לשותפות. ודאי שא"י לכופו מתחילה:
אות טו
ולזה סתמו הפוסקים וכתבו דכופין אותו לכל דבר. ומשמע שאף מנכסיו כופין אותו. וכן בהא דמי שדר בעיר י"ב חודש שוודאי נותן מנכסיו. והיינו משום דאדעתא דהכי נשתתפו ונתקבצו בעיר שכל מי שידור יתן. ומ"ש הרמ"ה שישכירו הבית. ע"כ אין הכוונה כמ"ש שאין יורדין לנכסיו. רק הכוונה דאשמעינן שבגוף הדבר כיון שהם שותפים בזה א"צ לגביית ב"ד. רק יכולים בעצמם להוציא ולהשכיר וכמפורש בלשונו שם. משא"כ לירד לנכסיו צריך ע"פ ב"ד וכדין גביית חוב. ועוי"ל לפמש"ל שלזה צריך ליתן דלת נגר ומנעול לפי שזה מוטל על המשכיר. וזה שייך כשמשכיר את ביתו. אבל כשאינו משכיר א"כ יכול לומר שא"צ לכ"ז. ולזה כ' הרמ"ה שישכירו הם. דבלא"ה הלשון צ"ע שכ' שאינו רוצה להשכיר. דמה לנו בכך אם רוצה או אינו רוצה. אך ז"א דא"כ אם אין מוצאין מי שישכור הבית באמת פטור מכל דבר. ובתוספתא סתמא קתני דחייב ליתן]:
לזה נראה דנקיט לה לענין שארי דברים. לבד דלת נגר ומנעול. שפטור מליתן אם אינו דר שם מפני שהוא חובת הדר וכמש"ל. ולזה אם אינו מוצא להשכירו ממילא הוא פטור מכל הדברים הנ"ל כיון שאינו דר שם. רק לזה נשתעבד מתחילה שאם ימצא להשכיר. עליו להשכיר כדי שיתן השוכר מה שצריך. ולזה אם אינו רוצה להשכיר משכירין בלעדו. אך ז"א דא"כ אין לוקחין מהשכירות רק מהשוכר. ואפשר זהו הכוונה שלפעמים א"א להשכיר רק בדמי מה שצריך להוצאה ולא יותר. אז גם ע"ז יש להם רשות להשכיר. ואף כי הוא דוחק בקצת. אבל בל"ז קשה טובא דמה תלוי זה אם רוצה להשכיר. וכ"כ בפרישה להדיא דהא דפטור משאר דברים הוא רק אם אין דר שם אחר מכוחו. אבל אם דר מכוחו שפיר חייב ע"ש. ולזה מבואר דהרמ"ה קאי על שארי דברים. ושאינם מוטלים על השוכר רק שאינם בגוף הבית. באופן שאם לא היה מוצא להשכיר היה פטור וכמש"ל:
אות טז
ובאמת צ"ע דהיכא שמתחילה לקחו החצר בשותפות ובנה זה בית וזה בית לדור שם ואח"כ יצא משם אפשר שבאמת חייב כיון שמתחלה נשתעבד לתת חלק בכל ההצטרכות וכמש"ל. ויכולים למחות שלא יצא משם וכהא דב"ב די"א בבני מבוי שבקש לסתום פתחו וכ"פ בש"ע סי' קס"ב ס"ו שיכולין לעכב משום שיתרבה המס עליהן אלמא שכיון שנשתעבד מתחילה יכולין לעכב. ואף דקאמר טעמא משום דאכסניא לפי בני אדם מ"מ הא ה"נ נגבה לפי ממון הבתים. ובאמת בנ"י פ"ק דב"ב מפורש להיפוך שאף שמתחילה דר שם ואח"כ יצא הוא פטור אף שמתחילה נשתעבד לזה ע"ש. ולפמש"ל דשארי דברים הם חובת הדר א"ש דאדעתא דהכי נשתעבדו שזה יתן מי שידור שם. אך שזה צ"ע וכמ"ש. וגם כתב שם הנ"י דהא דחפירת בורות שיחין ומערות הוא משום שהוא וודאי תועלת שימצא מי שישכרנו וגם למוכרו ימכרנו בדמים יתירים ע"ש. הרי הכוונה משום תועלתו ולא משום שהוא חובתו:
עכ"פ נראה שכל בני העיר וכדומה נשתתפו מעיקרא אדעתא שישאו בעול יחד כל הנצרך ואין יכול אחד לומר אני אעשה לעצמי או שאיני צריך לזה כי מעיקרא נשתתפו אדעתא דהכי. ומ"ש האלשיך סי' נ"ב שת"ח פטור משכירות הרב נראה שעיקר סמיכתו עמ"ש שם אח"כ שכן המנהג פשוט שלא יתנו ע"ש וא"כ מוכח דאדעתא דהכי נשתתפו שמי שא"צ לא יתן בכה"ג. אבל בשאר דברים לא שייך זה ובפרט שמה שיש להם שו"ב אחר לא מיקרי אין צריך דשפיר צריכים רק ששוכרים אחר וז"א וכמש"ל:
סימן לז
אות א
והנה יש להסתפק אי בעינן בהסכם הקהל שיהיו כולם ביחד או אפשר אף שהסכימו כ"א בביתו סגי כיון שעכ"פ הסכימו כולם. וכן בהסכם זט"ה יש להסתפק כן. והנה המהרי"ט ח"א סי' ס"ח כתב שאין זה הסכם. והביא ראיה מסוטה מ"ה ע"א דאמרינן יכול מצאן אבית פאגי או דנפוק מקצתייהו. דילמא הני דגוואי כוותיה ס"ל. והקשה ומאי קושיא דילמא איירי כגון שאח"כ המרה על אותן שבפנים ג"כ. אלא עכצ"ל דכיון שלא היו כולם ביחד אינה המראה. דדילמא בשעה שהמרה על אותם שבפנים כבר חזרו בהם אותם שבחוץ. וצריך שיהיה בוועד כולם עכ"ד. והנה ראייתו לכאורה צ"ע דאפשר ה"נ בכה"ג מיקרי זקן ממרא כיון שהמרה גם בפנים. אלא שעדיין י"ל שאח"כ יצאו אותם שהיו בפנים לחוץ והראשונים נכנסו. וענין זה נזדמן לי למעשה בזט"ה שנתנו צעטיל חמישים רו"כ לאחד. וטוענים אנשי הקהל שחתמו כ"א בביתו ולזה תובעים החמישים רו"כ מהלז. כי נתנו לו שלא כדין:
ובאמת תמה אני על המהרי"ט שלא הביא דברי התו' בסנהדרין י"ד ע"ב. שכתבו דאי כשהולכים לביתם לא היו מזדמנים כולם ביחד ע"ש. הרי מפורש דע"כ בעי שיהיו כולם ביחד. ועוד יש להביא ראיה מכתובות כ"א ע"ב עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם משחתמו אין מעידין וכו'. ומבואר שם הטעם משום דכשחתמו לא היה שם ב"ד עליהם וע"ש בר"ן. הרי להדיא דלא מהני מה שאח"כ העידו גם לפני השלישי. אלא שיש לחלק דקיום שטרות הוא קבלת עדות דבעי לפני ג' שישבו ביחד ששם ב"ד עליהם ולזה לא מצטרפי:
אות ב
ובר"ה כ"ה ע"ב גבי ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו ופריך לא תהא שמיעה גדולה מראיה. אר"ז כגון שראוהו בלילה. וקשה דלוקמא בפשוטו שראוהו כל אחד בפ"ע ולא היה שם ב"ד עליהם בשעת ראיה. וא"ל מדקאמר ראוהו ב"ד אלמא שהיו ב"ד ושם ב"ד עליהן דא"כ היכי משני דאיירי בלילה וע"כ צ"ל דלאו דווקא. ובאמת נראה דלשון ב"ד הוא על ב"ד הקבוע ומומחה דהא סיפא דקתני ראוהו שלשה והם ב"ד ואיתא שם דאיצטריכא לאשמעינן שאין היחיד נאמן על עצמו ביחיד מומחה ולזה קתני והם ב"ד לאשמעינן זה שאף שהם מומחים מ"מ צריך להושיב עוד שנים ע"ש. שוב מצאתי בריטב"א שפי' כן להדיא בב"ד דרישא היינו סנהדרין ודסיפא אשמועינן בסמוכין וכנ"ל: