אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים

סימן א

הנה אירע ביום ה' העבר שקראו רק ט' פסוקים והוריתי שיחזור ויקרא ובאשר נמצאו אנשים שתמהו על הוראה זו כי מפורש בש"ע סי' קל"ז סע"ד שאין חוזר וקורא לזאת אמרתי לברר הלכה זו בס"ד.

אות א

והנה במגילה כ"א ע"ב איתא תני רב שימי אין פוחתין מעשרה פסוקים בביהכ"נ. ומפרשי טעמא אמוראי טובא כנגד י' בטלנים או י' דברות או עשרה מאמרות ע"ש. ונראה לכאורה ברור דכיון שעיקר התקנה היתה י' פסוקים. א"כ וודאי כיון שפחתו לא קיימו התקנה. וצריך לנו לגמור הקריאה לקיים התקנה. ובפרט לפי גירסת הרי"ף בב"ק פ"ב ע"א בחד לישנא דמרע"ה תיקן תלתא גברי תלתא תלתא פסוקי ואתא עזרא ותיקן י' פסוקים עי"ש. הרי עיקר תקנת עזרא בבו"ה היתה פסוק העשירי ואיך נבטלנו לגמרי. ואף לגירסא דידן בש"ס שם א"נ ג' גברי תלתא פסוקי. נראה ג"כ שהפירוש הוא לכ"א ג' פסוקים דהא קי"ל שאין פוחתין מג' פסוקים לאחד אף בשבת ויו"ט וכדומה וזה לא מצינו כלל שהוא מתקנת עזרא ונראה שכן היתה תקנת מרע"ה מתחלה. ואף שאין הלשון שוה דאח"כ נקט עשרה פסוקי וברישא נקיט רק מה דקרינן לחד. י"ל משום דבסיפא לא מצי למינקט באופן אחר דזהו עיקר החידוש שיהא עשרה פסוקי. ואדרבה אם הפי' כפשוטו דאחד היה קורא פסוק אחד. א"כ הו"ל למינקט בו גם חידוש תקנה זו שצריך לקרות ג' פסוקים לכ"א וע"כ צ"ל כמ"ש הרי"ף וכנ"ל:

אות ב

ולכאורה קשה לומר דבימי מרע"ה היתה התקנה דג' פסוקים לאחד. דהא רב אסי קאמר במגילה כ"ד ע"א טעם ג"פ כנגד תורה ונביאים וכתובים ע"ש ובימי מרע"ה עדיין לא נכתבו נביאים וכתובים. ואף למאי דאיתא בב"ב י"ד ע"ב דמשה כתב ספר איוב והיינו כתובים מ"מ נביאים ליכא ודוחק לומר משום דגם אהרן היה נביא וכן אלדד ומידד כדאיתא בסנהדרין ספ"ק (ובמגילה י"ד גבי מ"ח נביאים לא חשיב רש"י אלדד ומידד ומסיים שם שנים לא ידעתי ע"ש. ואף דכל ע' זקנים היה עליהם רוח ד' כבר כתב שם המהרש"א בסנהדרין בחדא"ג דנביאותם היה רק מאצילות רוח דמשה משא"כ באלדד ומידד ע"ש. וצ"ל דהא קאמר שם דנבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה ולא חשיב להו ע"ש. ובסנהדרין שם איכא חד דאמר שנבואתם היתה שיהושע מכניס לארץ ע"ש וזה לא הוצרך לדורות וגם י"ל משום שלא נכתבה נבואתם מפורש) אבל כ"ז דוחק לומר כן ונראה דלהכי באמת נקיט בב"ק פ"ב שם כנגד כהנים לוים וישראלים משום דקאי שם על תקנת מרע"ה ול"ל משום תנ"כ וכנ"ל. אך דא"כ קושייתינו תקשה גם זולת דברינו דהא רב אסי קאמר נמי בדף כ"א ע"ב במגילה דג' גברי הוא כנגד תנ"כ וא"כ בין לל"ק דבב"ק דף פ"ב דחד גברא ג' פסוקי ובין לל"ב ג' גברי ג' פסוקי תקשה קושייתנו. ודוחק לומר דרב אסי יסבור דהוי חד גברא וחד פסוקא כיון דלא נקטה הש"ס בב"ק שם (ונראה מל' הש"ס שהיה מסופק אצלם איך היו נוהגים קודם עזרא אם כך או כך אבל לא באופן אחר. ולולא גירסת הרי"ף שהזכרנו הייתי מפרש הש"ס באופן אחר דבאמת קשה לומר שלא ידעו איך היה המנהג קודם עזרא ולזה י"ל דכוונת הש"ס שכך היתה התקנה שצריך לקרוא ולרמז נגד כהנים לוים וישראלים כדנקיט הש"ס שם אבל הברירה ביד הציבור או לקרוא לאחד ג"פ שיהא נרמז זה בפסוקים או לקרוא ג' גברי בג"פ ויהא נרמז תנ"כ גם בגברי ובפרט דבלא"ה היה מתחלה המנהג שלא ברכו רק הראשון והאחרון. ובזה מדוקדק ג"כ לשון הש"ס שם אתא איהו תיקן ג' גברי וי"פ כנגד י' בטלנין. היינו שתיקן שתי תקנות שיהיו דווקא ג' גברי. וגם שיהי' דווקא י' פסוקים). וצ"ל באמת כמו"ש דכיון דקאמר שם בב"ק דעמדו נביאים שביניהם ותקנו. לזה תקנו שפיר כנגד תנ"כ היינו כנגד תורה שנאמרה מפי משה וכנגד נביאים שביניהם שעכ"פ אמרו איזה נביאות וכנגד כתובים היינו איוב כמש"ל. ובפרט למאי דאיתא בע"ז ג' דאליהו בן ברכאל מישראל הוי ע"ש (ועוי"ל שתקנתם היתה כעין דאמרינן בכתובות י' ע"ב ע"ש העתיד אלמנה על שם מנה ע"ש) ומ"ד דאיוב היה אח"כ ולא בימי משה יסבור כמ"ד כנגד כהנים לוים וישראלים דנראה דמאן דפליג גבי ג' גברי במגילה כ"א וס"ל נגד כהנים לוים וישראלים פליג נמי גבי ג' פסוקים ורב אסי בדף כ"ד לטעמיה ולא נקיט שם מחלקותם דסמיך אהא דדף כ"א (וברי"ף במגילה הגירסא גבי ג' גברי א"ר אסי כנגד כהנים לוים וישראלים וגבי ג"פ כנגד תנ"כ ע"ש וזה א"ש כי קשה לומר דג' גברי וג' פסוקים הכל כנגד דבר אחד. אלא דסוגיא דב"ק יהא דחוק קצת לפ"ז וכנ"ל):

אות ג

עכ"פ לדעת הרי"ף עיקר תקנת עזרא הוא הפסוק העשירי ואיך נאמר שלא יחזור ויקרא לקיים תקנת עזרא. ומה לי אי לא קראו כלל במנחה בשבת שהיא תקנת עזרא. או שלא קראו בב' וה' פסוק עשירי. וא"ל דמ"מ לחזור ולברך א"צ ע"ז דהא עזרא לא תיקן כלל ברכה על העשירי כיון דבלא"ה הוו קרי ג' גברי. ז"א דמ"מ כיון שהקריאה מחויבת א"כ טעונה ברכה כיון דקי"ל דצריך לברך לפניה וכדאיתא בירושלמי מגילה פ"ד ה"ב דעיקר הברכה הוא בציבורא משום כבוד ציבור שלא יקראו בלי שום ברכה וא"כ ה"נ שייך זה ולא מצינו כלל קריאה בלא ברכה. וה"נ איתא בירושלמי שם הל"ה לענין אם נשתתק נמצא שיהיו מתברכין לפניהן ולא לאחריהן. משמע מזה שצריך שיברכו לפניהם ולאחריהם ויליף לה מתורת ד' תמימה שתהא תמימה בברכות לפניהם ולאחריהם וכן קי"ל בש"ע סי' ק"מ. וגם הרמב"ם דמפרש שם הירושלמי שאם נשתתק שהשני לא יברך רק ברכה אחרונה ובראשונה יסמוך על הראשון. זה רק משום שהראשון לא בירך עדיין ברכה אחרונה אבל הכא שכבר בירך וודאי שצריך לברך על פסוק אחרון משום תורת ד' תמימה כנ"ל. וכן איתא שם בירושלמי דאם התחיל פסוק אחד מפרשה מעכב וחוזר ע"ש בק"ע שפי' שצריך לברך שנית. וכן קיי"ל בשבת אם דילג פסוק אחד שחוזר וקורא אותו פסוק עם שנים אחרים ומברך כדאיתא במס' סופרים פכ"א והביאה המג"א סי' קל"ג סק"ה ע"ש ולפלא שבסק"ג כ' לשון משמע ע"ש. (ולענין הירושלמי הנ"ל שמעכב אם התחיל פחות מג' פסוקים צ"ע מזה על המג"א שכתב להדיא שאינו מעכב וברעק"א שם חלק עליו מסברא ע"ש. והוא מפורש בירושלמי' כנ"ל). וכ"ה מפורש במס' סופרים פי"א הל"ה. אם קרא בב' וה' ובמנחה של שבת ובמנחה של יו"ט פחות מי"פ יחזור ויקרא עד שישלים י"פ הרי מפורש כן וכן כתבו התוס' להדיא במגילה כ"ג ע"א סד"ה חד שאם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא וכ"פ באור זרוע להדיא בה' שבת סמ"ד ושם בסי' פ"ט ע"ש שהביא להלכה דברי מס' סופרים הנ"ל ולא נמצא על זה חולק כלל:

אות ד

ובש"ע סי' קל"ז ס"ג פסק דאם דילג פסוק ולא קרא עשרה יחזור ויקרא. ובס"ד פסק דאם קרא ט' פסוקים אינו חוזר כיון שמצינו כן בפ' עמלק שהיא ט' פסוקים. ודין זה הובא בב"י משיבולי לקט והקשה המג"א שסותר דבריו לסעיף ג' ותירץ דבדילג חמיר טפי. והנה לבד שאין זה סברא כיון דנחתינן למנין הפסוקים א"כ מאי שנא אלא דבלא"ה מפורש במס' סופרים שני הדינים דאם לא קרא חוזר ואם דילג חוזר ע"ש בפי"א. והב"י הביא הך דס"ג מהגמ' פי"ב מה"ת ושם מייתי רק דין דדילג. וצ"ל משום דלא משמע ליה לחלק כלל בין זל"ז. וגם דבכלל דילג הוי ג"כ אם לא קרא לבסוף העשירי. ודברי השיבולי לקט צע"ג וביותר דברי הש"ע שפסק כן ולא הרגיש כלל שרוב הפוסקים חולקים עליו כנ"ל. וכל האחרונים נמשכו אחר המג"א בחילוק בין דילג ללא קרא ולא הרגישו בכל מ"ש. ואח"כ ראיתי בהגר"א שם סק"ו שפסק ג"כ דחוזר וקורא ממס' סופרים הנ"ל. וב"ה שכיוונתי לדעתו הק'. וגם ראיתי בס' זכור לאברהם ח"ב שהביא בשם ס' כסא רחמים שחולק ג"כ על הש"ע. וכן בפ"ת החדש הביא בשם הפ"מ סי' צ"ד ח"א שחולק ע"ז ואין הספרים הנ"ל ת"י:

אות ה

ובאמת דין דדילג ג"כ צע"ג דהא במס' סופרים מפורש שאם דילג פסוק בב' וה' אם קרא י' פסוקים מן פסוק המדולג ביניהם אינו חוזר וקורא ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא עשר כראוי על שטתן שאין מדלגין. הרי מפורש שאם המדולג בתוך עשרה אף שקרא עשרה צריך לחזור ולקרא שיהיו בלי דילוג והגר"א הגיה שם בלא פסוק המדולג והיינו כמו"ש בש"ע. אבל סוף דברי המ"ס הנ"ל מוכיח הכוונה כמ"ש ושפיר צ"ל מן פסוק היינו. שמשם ואילך או למעלה ממנו יש י' פסוקים בלא דילוג. וכן מוכיח לשון ואם בתוך עשרה הוא. דלפי הבנת הב"י וההג"מ הנ"ל הול"ל ואם לא קרא עשרה. וכ"ה באו"ז ה' שבת סי' מ"ד ואם קרא ודילג על פסוק ולא קראו אם קרא עשרה ואין הפסוק המדולג ביניהם אינו חוזר ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא עשרה על שיטתן שאין מדלגין. ושם מקודם כתב שאם לא קרא בב' וה' ובמנחה י"פ יחזור ויקרא עד שישלים עשרה פסוקים ע"ש וכ"ה שם ג"כ בס' פ"ט. הרי מפורש כמו"ש שבלא דילוג סגי בהשלמה ובדילוג צריך שיחזור ויקרא כל היו"ד פסוקים כסדרן שיהיו בלי הפסק אם לא שקרא עשרה פסוקים מן הפסוק המדולג ואילך או מקודם לו עד שיהיו י"פ כסדרן בלי דילוג וז"ב בכוונתם. וצ"ע הג"מ שם שהבין במ"ס באופן אחר דלא משמע הכי ואולי היתה לו גי' אחרת שם. שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' קל"ז באשל אברהם שכ' ג"כ דההג"מ לא היתה לו הגי' על שטתן. אבל בימיו עוד לא נדפס האו"ז ולא ראהו וכמש"ל וגם לא הרגיש בהך שבארנו שצריך י"פ אחר פסוק המדולג והוא הבין דהא דחוזר הוא רק אם קרא ח' או ט' פסוקים ע"ש וז"א כמש"ל. וגם מה סברא היא זו דאי מעכב שיהא י"פ כסדרן א"כ אף אם קרא י' כיון שהפסוק המדולג ביניהם לא מהני. ואי הסדר לא מעכב א"כ ה"ה בקרא ח"פ לא ישלים רק שלשה וז"ב בס"ד. אלא שקשה עלי לחדש דין שלא מצאתי לשום אחרון שנתעורר בזה. אבל אם דילג פסוק ונזכר טרם שגמר הקריאה וודאי צריך לקרוא להלן עד שיהיו י"פ ממקום הדילוג וכנ"ל:

אות ו

וראיית השבלי לקט מפ' עמלק אינה ראיה לענ"ד דשאני התם דסליק ענינא ואין שייכות כלל לקרוא אז מקודם או לאחריו וכמו"ש כל הפוסקים בטעם זה. איברא דעיקר דברי התוס' והרא"ש שכתבו דלהכי סגי שם בט"פ משום דסליק ענינא ועיקר קושייתם מזה קשה טובא דמה דמיון בו"ה ומנחה בשבת לפ' עמלק. דאטו אם היתה תקנת עזרא בב' וה' שיקראו י"פ מאיזה טעם לכל חד כדאית ליה במגילה כ"א ע"ב אי משום י' בטלנין או י' דברות או י' מאמרות. צריך שיהא כן בכל עת שקוראים בתורה. הא שפיר י"ל דרק בב' וה' תיקן זה ולא בשאר ימים. והטעם נ"ל פשוט דבב' וה' שהטעם היה שלא ילכו בלא תורה כדאיתא בב"ק פ"ב ותיקן שיזכרו בתורת ד'. שפיר תקן כנגד י' בטלנין שהם מחזיקים התורה וע"י זוכים הע"ה וחשוב כאלו לומדים בעצמם תמיד וכדאיתא בכתובות קי"א ע"ב וסוטה כ"א ע"ב ובכ"מ וכן י' דברות וי' מאמרות וע' ק"נ שם ובטו"א בזה שבשביל התורה נברא העולם. אבל בפורים תקנו להזכיר מעשה עמלק ולקרות זה בצבור א"כ כמה שיש פסוקים יקראו וא"צ יותר ולא שייך שם כלל תקנה די"פ ובמנחה בשבת ג"כ איתא בב"ק שם שתיקן משום יושבי קרנות שאין שומעין קה"ת בב' וה' ותקן עבורם קריאה יתירתא ע"ש בפרש"י והיינו ג"כ כדי לחזקם בעסק התורה ולזה שפיר תקנו כנגד כל הנהו שהזכרנו משא"כ בפורים וכנ"ל. וכן מה שהביאו התוס' ראיה מכ"א פסוקים דנביא ג"כ אינו דומה דשם עכ"פ יש תקנה במנין הפסוקים משא"כ כאן וכנ"ל:

אות ז

ובירושלמי פ"ד דמגילה ה"ב פריך מהא דתענית שקורין יהי רקיע ויקוו המים ומפ' עמלק ומשני שניא היא דהיא סדורה של יום. נראה הכוונה כמו"ש דשם אין שייכות התקנה דעשרה פסוקים כלל. אכן הרי"ף מייתי הירושלמי ומייתי שני תרוצים דסליק ענינא וסדרו של יום ע"ש וליתא לפנינו בירושלמי רק תירוץ אחד. ובק"נ ברא"ש שם כתב דהיינו הך ובמחכ"ת ז"א כמו"ש וגם נראה שלא ראה דברי"ף הם שני תירוצים. אולם בר"ן שם משמע כהק"נ דחד תרוצא הוא ומשמע מדבריו שם שלא הי' זה כלל לפני הר"ן בגירסת הרי"ף אבל גם דברי הר"ן קשים שם וכמש"ל. ולכאורה גם דברי הירושלמי שם צ"ע דפריך שם בתר הכי ר"א ב"ר מרום למה קורא המפטיר כ"א פסוקים יקרא כ"ג כיון שכל ג' צריכים י"פ ע"ש שנשאר בקושיא. והוא תמוה דשם וודאי לא שייך טעם דכנגד י' דברות ואינך כיון שעכ"פ קוראים שבעה. ובמה"פ כ' שם דאינו חושש לתרצה והוא דחוק ודבריו שם בלא"ה דחוקים במה שדימה לענין תורגמן דהא מ"מ הכא הקפידו שיקרא נגד כל הז' קרואים ע"ש בדבריו וגם כיון שכבר משני לה דהתם סדורה של יום ל"ש טעם התקנה וכנ"ל וא"כ מאי מקשי תו ממפטיר. ונראה דקושיית הירושלמי הוא מדקאמר שם ר"ח ג' קרויות שבתורה לא יפחתו מי' פסוקים משמע למקשן דכל ג' קריות אף בשבת ויו"ט דאלת"ה הול"ל בב' וה' ומנחה לא יפחתו מי"פ. ואף דמפרש טעמא כנגד י' דברות י"ל ג"כ כיון דג' הוו כהנים לוים וישראלים כדאיתא בש"ס ולהם ניתנה התורה שהיא י' דברות ולזה תקנו כן בכל ג' קוראים שיהיו י"פ ואפשר לרמוז להא דאיתא בשבת פ"ח אוריין תליתאי בירחא תליתאי לעס תליתאי כהנים לוים וישראלים ולזה תקנו כן בכל שלשה ושלשה. אבל בש"ס דילן וכן התוס' לא הקשו מזה דבש"ס דילן במגילה כ"א הגירסא אין פוחתין מי"פ בביהכ"נ. משמע דבכל קריאה שבביהכ"נ אין פוחתין לעולם דאי רק על ב' וה' ומנחה קאי למה מזכיר בביהכ"נ וע"כ דלעולם קאי. ואף דבב"ק פ"ב איתא דעזרא תיקן בבו"ה ומנחה מ"מ י"ל דתקנת י"פ הויא ממילא על כל הקריאות וממילא משמע מלשון ביהכ"נ דבשבת א"צ י"פ לכל ג' קוראים כיון דעכ"פ אין הקריאה בביהכ"נ פחות מי"פ ולהכי לא מקשו כמו הירושלמי מנביא וכנ"ל:

אות ח

והנה תירוץ הירושלמי אהא דבשני קוראין יהי רקיע ויקוו המים שהיא סדורה של יום. קשה לכאורה דמה שייך בזה סדורה של יום כיון דעיקר הענין שם מפני שצריך לקרות בימים ההם במעשה בראשית וא"כ שפיר אפשר לקרות ביום א' גם יקוו המים וכן ביום ב' גם יהי מאורות וגם תרוצא דסליק ענינא לא שייך הכא. ולפמ"ש לבאר דמשמע לירושלמי דרק בב' וה' ומנחה תקן עזרא י"פ והיינו דמשני סדורה של יום א"ש. אבל לפמ"ש אח"כ היפוך זה קשה ולש"ס דילן לק"מ דבש"ס דילן מ"ד פוסק ס"ל פוסק גם בשארי פסוקים. אבל בירושלמי קשה דס"ל דאינו פוסק רק בויהי ערב ע"ש. וגם תירוץ התוס' וש"פ משום דסליק ענינא. ג"כ לא שייך בזה דהכל ענין אחד במ"ב. והא דמפטיר בנביא דדף כ"ג שהביאו התוס' דכ"א ע"ב שאני התם דלא תקנו לקרוא ההפטרה בנביא רק מענין פרשת היום וא"כ שפיר מיקרי סליק ענינא וכ"כ הט"ז סי' קל"ז סק"א. ובאמת התוס' לא הזכירו כלל מהא דאנשי מעמד אבל הר"ן בפ"ד דמגילה הביא ג"כ מהא דאנשי מעמד ותירץ דסליק ענינא וזה צ"ע כמו"ש. וצ"ל דדעת הר"ן כדעת השב"ל והב"י די"פ אין מעכבים ומפרשים סליק ענינא בפשוטו דכיון שנגמרה פרשה אין כדאי להוסיף עוד פסוקים מפרשה אחרת לפי שאין מספר הפסוקים מעכב. וקצת הוכחה לזה מש"ס דילן במגילה שם ובתענית כ"ז שהק' אהא דאנשי מעמד מהא דלא יפחות מי"פ אבל מהא די"פ לא מקשה הש"ס כלל משמע דזה אינו מעכב. שוב ראיתי בטו"א במגילה כ"א שהקשה ג"כ ממעמדות ותירץ דאף דמדלגין ופוסקין וגם קורים פ' יהי רקיע בראשון כדי שיהיו ג"פ לכל אחד מ"מ אין קורין יותר בשביל שיהיו י"פ שזה אינו מעכב כ"כ ע"ש. ולא ראה שהירושלמי מקשה זה גם תרוצו צ"ע לפמש"ל להוכיח בארוכה דשפיר מעכב וגם דלש"ס דילן למסקנא לק"מ כמש"ל לפמ"ש בירושלמי דפוסק מהני לענין י"פ כנ"ל. ובאמת בירושלמי נראה דקאי רק על ב' וה' ומנחה דהא מייתי לה שם בהל"ב מקמי דינא דשבת ויו"ט. וזה ק' באמת למה לא מייתי לה בהלכה א' שם וקרוב בעיני לומר שהל"א והל"ב הם הלכה אחת. ואולי הובא זה בהל"ב אדינא דר"ח וחוש"מ משום דגם שם איכא פלוגתא דדולג ופוסק וכן בחוהמ"ס צריך לדלג לזה מייתי ג"ז דגבי מעמדות דחוזר וחותך אלא דעיקר חסר מן הספר לפ"ז. ועכ"פ משמע דג' קרויות דנקיט רב חונא קאי על ג' שהוזכרו במשנה שם בב' וה' ובמנחה כנ"ל. ואפשר דהא דקאמר והא תנינן מייתי ראיה לחזקי' דכנגד י' דברות וא"כ הוי זה רק בב' וה' ומנחה כמש"ל ולזה מייתי ממעמדות ופ' עמלק דליכא י"פ משום דהוי סדורו של יום פי' שכך תקנו מעיקרא ושם לא תקנו כלל כנגד י' דברות וכן מייתי שפיר מהא דמפטיר בנביא לומר שעיקר י"פ כנגד י' דברות וא"כ לא שייך זה בשבת דאיכא טובא וכנ"ל (ואף דבמעמדות אין קורין בתורה בב' וה' רק במע"ב מ"מ ל"צ י"פ כיון שאין זה מתקנת עזרא כלל כנ"ל וגם דהמעמדות לא נתקנו לע"ה רק לת"ח כדאיתא שם בתענית וקורים בכל יום ויום והיינו דמייתי ג"כ שפיר ממפטיר בנביא סייעתא ולזה לא משני מידי):

אות ט

ובאמת צ"ע כיון דאמרינן בב"ק דתקנת מרע"ה היתה רק על ג"פ או ט"פ ועזרא תיקן י"פ והנה לא נזכר שם ולא בירושלמי דמגילה פ"ד וכן במ"ס פי"א רק שעזרא תיקן בב' וה' ומנחה של שבת ולא נזכר כלל שתיקן שגם בשארי קריאות לא יפחתו מי"פ וא"כ ע"כ לא קאי זה רק על ב' וה'. ולבד זה צ"ע מה כלל יותר בהך בביהכ"נ דקאמר דהא בכל עת יש פרשיות קבועים ולא מצינו כלל איזו קריאה שיהא שייך דין זה לבד מב' וה' ומנחה ומעמדות ופורים ואולי קאי על ת"ב ושם יש פרשה קבועה וכן בתענית צבור. ועכ"פ צ"ל שאין זה מתקנת עזרא רק תקנה מאוחרת וא"ש דתני לה רב שימי במגילה כ"א ע"ב סתמא ולא מייתי שהיא תקנת עזרא. ובשלמא בירושלמי א"ש משום דבירושלמי שם הל' א' משמע שעזרא תיקן עיקר קריאת ב' וה' ע"ש וכבר האריכו המפרשים בזה וע' בר"ן וע' מג"א ר"ס קל"ה ובאחרונים שם וא"כ שפיר ס"ל די"פ אינו מתקנת עזרא אבל לש"ס דילן בב"ק פ"ב צ"ל כמ"ש. ויותר נראה דגם הירושלמי ס"ל בהא כבבלי די"פ בב' וה' תיקן עזרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן רק רב חונא הוסיף ואמר דכל ג' קרויות לא יפחתו מי"פ וע"ז שפיר מקשה הירושלמי ממעמדות ומפ' עמלק והפטורה בנביא ולפ"ז נראה דלהכי לא מקשה בבבלי אהא דתני רב שימי מהא דמעמדות משום דמשמע ליה דתקנה מאוחרת היא ולא נזכרה רק בברייתא מאוחרת ועכ"פ נתקנה אחר החורבן. ומעמדות היו בזמן שביהמ"ק קיים. וכעין זה מצינו בכמה דוכתי דמשני הש"ס כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה. והכא לא מקשה הש"ס כלל כיון דמפורש במשנה דתענית שהיה זה בזמן שביהמ"ק קיים. ומפ' עמלק לא מקשה דשם הוי סדורה של יום כמש"ל ולא שייך לקרא מפרשה שאחריה או שקודם לה כלל. והיינו דמשני דסליק ענינא וכמוש"ל וא"כ לפ"ז בתקנת עזרא וודאי חוזר ויקרא ואף בתקנה בתרא ג"כ כיון שבארנו דלא קשה מידי ממעמדות ומפ' עמלק א"כ שוב ג"כ י"ל דחד דינא אית להו כנ"ל:

אות י

ועוד נראה דלהכי נקיט בש"ס דילן בביהכ"נ למעוטי מעמדות ואף דאיתא בתענית כ"ח שאנשי מעמד היו מתכנסים לביהכ"נ מ"מ הא הם היו יחידים ואיך יכלו להכריע את הצבור שיקראו בסדר שלהם. ובוודאי היו קוראים בפ"ע קודם הצבור או אחריהם או בחדר אחר. והיינו דקאמר בביהכ"נ פי' קריאה ברבים ולא ביחידים. וע' בה"ג ה' צרכי צבור שכ' דאין פוחתין מי"פ בביהכ"נ לבד פ' עמלק (ושם יש ט"ס קצת ע"ש) נראה ג"כ דס"ל דבביהכ"נ כולל הכל. עכ"פ נתבאר מדברינו דלגבי הך דאנשי מעמד לא מהני כלל תרוצא דסליק ענינא רק צ"ל שכך היתה התקנה מעיקרא ואינו בכלל בביהכ"נ אי משום דתקנה זו מאוחרת או משום שאינו רק ביחידים ולא בכל הצבור וגבי פ' עמלק איכא תרווייהו שינויי משום דסדורה של יום ומשום דסליק ענינא וכמ"ש הרי"ף תרווייהו שינויי. אבל בעלמא בב' וה' ומנחה אין שום שייכות ללמוד מזה שאם פחתו מי"פ שלא יצטרכו לחזור כיון שעכ"פ לא קראו כתיקונה ומכ"ש לפ"מ שהוכחתי כן בכמה הוכחות וגם שמפורש כן במ"ס ובתוס' ואו"ז. ונראה שצריך לעשות שאותו שקרא שלישי יחזור ויברך ויקראו לו אותו פסוק עשירי ושנים עמו כמו דאיתא במ"ס ובש"ע סי' קל"ז לענין אם דילג פסוק בשבת שקוראן ושנים עמו ולא יקרא אחר דא"כ הו"ל ארבעה קרואים וכעין שכ' המג"א סי' קל"ז סק"ח לענין אם קרא לאחד ב"פ יעו"ש שכ"כ להדיא. ואף דשם יש לפקפק על דברי המג"א דכיון שקרא ב"פ לא הויא קריאה כלל ולא שייך כלל למחשביה בחשבון הקרואים וצ"ל דהמג"א חושב שיחשבו הרואים שמותר להוסיף ולא ירגישו שזה אינו בחשבון אבל בנ"ד שקרא ג"פ וודאי אין ראוי לקרות אחר שיהיו ממש ד' קרואים. ואף שיש מקום לומר להיפוך דשם שקרא שלא כתקנה הו"ל כאלו לא קרא כלל ושפיר חוזר וקורא והרי דעת הט"ז שם שאם קראו לאחר יקרא האחר ויתחיל למפרע באותם הפסוקים כדי לברך על הב' פסוקים לפי שהראשון לא נחשב לכלום ע"ש בהדיא. אבל בנ"ד שקרא ג"פ א"כ שפיר מקרי קריאה וא"כ אינו חוזר וקורא תיכף באותו פעם. אבל באמת ז"א דהא מצינו כהן שקורא וחוזר וקורא וכן אנו נוהגים בשמחת תורה שקורא וחוזר וקורא (אבל הרבה פוסקים חולקים ע"ז וע' בא"ז בזה) ועוד דנראה דג"ז כיון שמן התקנה צריך לקרוא ד' פסוקים להשלים ליו"ד א"כ הו"ל כאלו קרא בעלמא ב"פ דמאי שנא זה שינה מתקנת הקריאה וזה שינה. והרי מצינו בסי' קל"ז ס"ה שאם סיים פ' פרה בהגר הגר בתוכם חוזר לתחלתו וקורא מפני שדומה כאלו לא קרא כלל ע"ש במג"א ס"ק י"א אף שקרא יותר מג"פ מ"מ הכא לא קרא כתיקון חז"ל. ונראה דבנ"ד עדיף טפי להתחיל עמו שנית אותם ג"פ דהא בפ' פרה שם מבואר שאף אותו שקרא כבר חוזר לראש הפרשה אלמא דכיון שקרא שלא כתקונה אינו נחשב כקריאה כלל. ואף דכתב הט"ז שם דדווקא בגלל הס"ת אבל אם לא גלל קורא המותר ובלא ברכה לפניה. הנה אף דבהא דאינו מברך לפניה שפיר אזיל הט"ז לטעמיה שכתב שם בסק"ד כן לענין אם קרא ב"פ. אבל לענין המותר צ"ע דכיון דאף שאותו האיש בעצמו קורא מ"מ בגלל אמרינן דחוזר לראש הפרשה הרי שאין קריאתו הקודמת כלום אף לגבי עצמו:

וא"כ מה נ"מ בין גלל ללא גלל. וצ"ל דס"ל דכיון שגלל ונסתלקה קריאה ראשונה לגמרי עד שצריך לברך שנית לפניה אז הו"ל כאלו לא קרא כלל ואינה מצטרפת לקריאה שניה. אבל כשלא גלל וא"צ לברך לפניה מפני שסומך על ברכה שבירך כבר א"כ מוכח שמצטרף עם קריאה ראשונה ושפיר כ' הט"ז שקורא המותר. וא"כ בנ"ד דבזה נראה עיקר כהמג"א בהך דב' פסוקים כמו"ש באחרונים דמברך לפניה אף אותו האיש. וא"כ הו"ל כלא קרא כלל הב"פ. ואף שהמג"א כ' דקורא להלן וחולק בזה על הט"ז וכמו"ש האחרונים מ"מ ראוי לנו לחוש בזה לדעת הט"ז וגם דדבריו מסתברים לזה טוב שיתחיל שנית לקרוא אותם הג"פ ואחריהם הפסוק העשירי ועוד יוסיף שנים אחרים לצאת דעת המג"א הנ"ל דס"ל דהוי שפיר קריאה וא"כ הא קי"ל בסי' קל"ז ס"ו דאין מדלגים רק קורא שנים אחרים לכה"פ יעו"ש. ואף שכתב המג"א דאם אינו עולה לענין הקרואים מותר וכמפורש בסי' רפ"ב ס"ב מ"מ הא יש אוסרים שם בסי' רפ"ב ס"ב ע"ש ברמ"א. וגם דהכא י"ל הסברא שא"צ להמג"א לחזור ולקרוא אף דוודאי כיון שלא קרא כתקנת חז"ל אינו בחשבון כלל מ"מ כיון שעכ"פ נקראו הפסוקים בצבור שפיר יצאו הצבור ידי קריאת הפסוקים רק שלא יצאו ידי קריאת ג' גברי לזה צריך לקרוא פסוקים אחרים. וא"כ גם בנ"ד י"ל כן כמש"ל כיון שלא קרא כתקנת חז"ל וא"כ האחרון מיקרי עולה למנין וא"כ אסור לדלג לכ"ע וצריך להוסיף שני פסוקים דהא אותם ג' פסוקים כבר יצאו הציבור ידי חובת קריאתם כמש"ל. סיומא דמלתא שאם לא קרא רק ט' פסוקים יחזור השלישי ויברך ויקראו לו שנית אותם הג"פ והפסוק העשירי ועוד שני פסוקים כדי שיהיו ג"פ חדשים לצאת ידי כל החששות שהזכרנו:

אות יא

והנה ראיתי במהרש"א בתענית כ"ז ע"ב שהקשה למה לא מקשה הש"ס גבי מעמדות מהא דאין פוחתין מי"פ ותירץ משום דסליק ענינא כמו"ש התוס' גבי פ' עמלק. ובמחכ"ת לא ראה שכ"כ הר"ן במגילה שם וכבר בארנו בזה באורך בס"ד. ובפנ"י במגילה ראיתי שהרגיש במה שהעירונו למעלה למה לא קראו במעמדות לראשון בראשית ולב' יהי רקיע ולג' יקוו המים. ותירץ משום שיש ימים שדי בקריאת שני ימים וא"כ לא יהיו דומים הימים זל"ז בקריאתם. ולענ"ד אינו מספיק דאה"נ יקראו בכל יום ג' ימים ובשביל זה לא שייך למימר לא אפשר. והיה נראה הטעם מפני שצריך בכל יום להתחיל עכ"פ בשלו. וא"כ ביום ו' ע"כ לא יקראו רק מב' ימים משישי ושביעי הוא ויכולו כדתנן בתענית שם אך ג"ז דוחק כי מה קפידא הוא זה. ואולי קצרו מפני טורח התענית כדאיתא שם שבמנחה לא הוציאו ס"ת מפני טורח התענית. ויותר נראה שיש בזה איזה טעם כמוס שקראו בכל יום מעשה יום שלמחרתו לפי שכל מעשה יום היתה הכנה על מעשה יום שלאחריו וכידוע שהמאוחר חשוב שהוא התכלית הנרצה ולזה נברא אדם בששי שימצא הכל מוכן לפניו כמבואר במדרשות לפי שהוא התכלית. וכ"ה במד"ר בראשית פי"ט כל המאוחר מחבירו שליט בחבירו יעו"ש שמבאר זה באורך בכל ששת ימי בראשית עד האדם ששולט בכל מע"ב. ולזה בסדר קריאה זו רמזו שהאדם הוא תכלית הבריאה וכדאיתא בש"ס שם בטעם הקריאה במע"ב שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. ופירש"י דהיינו עסקי קרבנות וכ"כ הרמב"ם דקאי על העבודה ע"ש בפיה"מ. ופירש"י שם דאם לא יעסקו בקרבנות יכלו ישראל ח"ו וממילא יכלו שמים וארץ שעומדים בזכות ישראל ע"ש. והיינו כמו"ש שישראל הם תכלית הבריאה שיעבדו לד' ית' ויקיימו תוה"ק. ולזה לא תקנו שיקראו ג"י. ושפיר י"ל דהירושלמי משני גם ע"ז דהיא סדורה של יום וכמש"ל בס"ד. ובששי קורים ויכולו שהוא של שבת שהוא עיקר התכלית שבו מרומז שבת שלעתיד יום שכולו שבת וכידוע. וכבר הארכתי הרבה ואין העת מסכים להאריך יותר כעת בזה וד' יעזרני שלא אכשל בדבר הלכה:

סימן ב

אות א

ובלשון אין פוחתין בעלמא אם הוא מעכב או לא נראה דהנה בר"ה ל"ב תנן נמי אין פוחתין מי' מלכיות וכו' וקאמר שם נמי כנגד י' מאמרות ע"ש. הנה גם שם הדין אף להפוסקים דסגי בובתורתך כתוב לאמר מ"מ אם התחיל גומר דווקא כולם כמבואר ברא"ש ור"ן וש"פ יעו"ש. ועי' טור וב"י סי' תקצ"א. ולשון יצא ולא יצא שבמשנה שם מוכיח שמעכב אף בדיעבד אם התחיל בפסוקים ולא אמר כולם. ואף שהרמב"ם כ' שאף אם התחיל בפסוק אחד מ"מ אין צריך לקרות יותר ושפיר יצא כבר דברו מפרשיו בזה יעו"ש. ומפרשי דפסק כריב"נ שם ומפרש דשלש היינו אחד למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות ע"ש. ובמטה אפרים סי' תקצ"א ס"ט פסק להדיא דאם התחיל מעכב אף בדיעבד יעו"ש. ובאלף למטה נשאר בצ"ע בדין זה. ולענ"ד כמו"ש דלשון אין פוחתין משמע כן וכהא דקריאה דאין פוחתין דמעכב כמש"ל ושניהם כנגד י' מאמרות וכן הקורא לא יפחות מג"פ ומעכב לכ"ע. רק דהכא י"ל דכיון דכולם לא מעכב וסגי בובתורתך כתוב לאמר א"כ י"ל דקצתם ג"כ לא מעכבי ולא דמי לקריאה. ואקצר:

אות ב

ובברכות מ"ט ע"א איתא צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף ולא יפחות מאחד והפוחת מא' ה"ז מגונה ע"ש הרי מבואר דאינו אלא מגונה אבל שפיר יוצא. ובטור סי' קפ"ז איתא דיאמר תחלה וסוף ואח"כ כתב שלא יוסיף דכשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין וכל המשנה ממטבע חכמים כו' לא יצא כו' ע"ש. ונראה פשוט דמ"ש וכל המשנה לא קאי על הודאה שהרי מפורש בש"ס והובא ברי"ף ורא"ש שם דאף בלא אמר כלום אינו אלא מגונה ורק קאי על שארי נוסחאות שהזכיר שם וע"ש בב"י שבאר ג"כ דבריו על ברית ותורה ואינך. וכן בש"ע לא הזכיר רק הנהו ולא הודאה. וראיתי במג"א שכ' בפשיטות שאם לא אמר תחלה וסוף מחזירין אותו וכ' שכ"מ בטור. ותמיהני איך לא ראה המפורש בש"ס וכל הפוסקים. וכוונת הטור כמו"ש. ולפלא שלא התעוררו האחרונים בזה וחפשתי באחרונים וראיתי במה"ש שכ' אגב שיטפיה שהטור הביא זה מירושלמי ובמחכ"ת הרי הוא בש"ס דילן וגם בירושלמי אינו כלל. ודברי הטור צל"ע שלא הביא כלל הא דלא יפחות מא' והפוחת מא' ה"ז מגונה. וגם מ"ש דכשם שאין פוחתין צע"ג דהא שפיר פוחתין משנים כמפורש בש"ס. וגם עיקר הוכחתו צ"ע דהא אשכחן גבי קריאה דאין פוחתין מיו"ד פסוקים ושפיר מוסיפין עליהם כמפורש בפוסקים וכן למדו משם הפוסקים לענין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דמוסיפין על עשרה ועי' חי' ריטב"א במגילה כ"א וטוש"ע סי' תקצ"א. ואולי מזה שכתב הטור דאין פוחתין הוכיח המג"א דמחזירין אותו אבל הו"ל להזכיר שבש"ס אינו כן. ואולי היתה להטור גירסא אחרת לפי שגם בפסקי הרא"ש ג"כ ליתא לדין דלא יפחות מאחד וכו' יעו"ש וידוע שהטור חיבר קיצור פסקי הרא"ש. ועוד נראה דבאמת הלשון קצת קשה והפוחת מאחת ה"ז מגונה דהול"ל אם לא הזכיר כלל הודאה דמה שייך פחות מאחת. וברא"ש באמת הלשון מי שלא אמר כל עיקר ה"ז מגונה ע"ש. אכן באו"ז ה' סעודה סי' קצ"ו הגי' והפוחת ה"ז מגונה. משמע דקאי על פוחת משנים וזה א"ש וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' ברכות שצ"ל הודאה תחלה וסוף ולא הזכיר כלל הפוחת לא יפחות מא' אם פיחת מא' ה"ז מגונה. דמשמע מזה דאחת מותר אף לכתחלה ורק מצוה מן המובחר הוא בשנים וכעין הא דאיתא בפסחים ק"ג ע"ב הפוחת לא יפחות מג' והמוסיף לא יוסיף על ז' דמותר לכתחלה לומר ג' הבדלות ע"ש. אלא דשם ליכא מצוה מהמובחר להוסיף והכא עדיף לומר שתי הודאות תחו"ס כנ"ל והו"ל להרמב"ם להביאה. אבל לפמ"ש א"ש דשפיר כתב דלכתחלה יאמר ב' הודאות עכ"פ דקאמר הפוחת הוא מגונה ורק שבדיעבד יצא וזה לא הוצרך להשמיענו דבמקום שלא יצא בדיעבד קאמר הרמב"ם בהדיא שם דלא יצא כמו בברית ותורה. ועי' תוס' חולין ג' ע"א ד"ה אין השומר וגיטין ד' ע"ב בתוס' שם דצריך משמע לכתחילה יעו"ש. ולפ"ז י"ל דגם הטור היתה לו גירסא זו ושפיר סתם שצריך ב' הודאות והא דקאמר כל המשנה ממטבע חכמים לא יצא לא קאי על זה רק על אינך שהזכיר בהדיא לא יצא שבזה נחלק עם ר' יחיאל אחיו וע"ש ובב"י שם אי מחזירין אותו. אלא שעדיין צ"ע לפ"ז דע"כ צ"ל כדקאמר לא יפחות מאחת דאחת מעכב אף בדיעבד והוה ליה להרמב"ם והטור לכתוב זה לדינא. ואם נאמר דגם אחת אינו רק לכתחלה ורק דהוי מגונה עד שיאמר ב' א"כ הו"ל לכתוב זה. ובאמת משמע דהרמב"ם והטור ס"ל דמגונה הוי איסור גמור מדלא הזכירו הך דהכורע בהודאה ה"ז מגונה ובתשובה בארתי בס"ד באורך בענין זה. ואם היינו אומרים שהיתה להם איזה גירסא אחרת הוי א"ש אלא שבכל הפוסקים לא נמצא כן וצ"ע לעה"פ. עכ"פ נשמע דאיכא לא יפחות שאינו מעכב אך י"ל דהיינו משום דמפרש להדיא דהפוחת אינו רק מגונה וכנ"ל אבל בלא"ה וודאי ה"א דמעכב:

אות ג

ובר"פ ע"פ לא יפחתו לו מד' כוסות ושם הוי לעיכובא. ושם ק"ג ע"ב לא יפחות מג' הבדלות ומסיק בדף ק"ד שי"ל כמ"ד נהגו העם לומר שלש משמע מזה דאינו רק מנהגא. ואף שפי' רשב"ם שם דאיכא תנא דס"ל הכי מ"מ לשון נהגו משמע שאינו רק מנהג ולא עיכובא ודוחק לומר דהתנא ס"ל לעיכובא רק שהעם נהגו בתורת מנהג כמותו דמנ"ל זה. וע' תענית כ"ו למה נקרא נהגו. וכ"ה מפורש ברי"ף בפ' ע"פ דסגי בהבדלה אחת וג' אינו רק מנהגא ע"ש להדיא וכן ע"ש ברא"ש, והר"ן נראה דס"ל דדוקא הוי ג' ע"ש. ועי' מנחות ל"ט גבי ציצית הפוחת לא יפחות משבע וכו' ושם משמע שאינו מעכב וכן נראה בתוס' שם שכ' שנוהגין אצלינו בחמשה קשרים וכ"נ בפוסקים וע' טוש"ע סי' י"א סי"ד בזה. ובמנחות ק"ו כל הנהו דחשיב שם דלא יפחות הוי לעיכובא. ובערכין פ"ב איתא טובא אין פוחתין ומינייהו הוי לעיכובא ומינייהו שאין מעכבין כגון אין פוחתין מי"ב לוים דמשמע דאין מעכבין דאף בפחות יצאו ידי שיר (אך למ"ד שיר אינו מעכב בערכין י"א מ"מ שייך לומר יצא שא"צ לשיר שנית אם נזדמנו עד י"ב לוים. ובמק"א בארנו זה באורך בס"ד בהל' לוים) ובאמת בשיר לא שייך עיכוב כיון שעיקר שירה בשעת התחלת ניסוך וע' בהל' לוים שלי בזה. וא"כ י"ל דשפיר בהנהו דערכין ג"כ לעיכובא. ורק הך דאין פוחתין מכ"א תקיעות בערכין שם ע"כ דאין מעכבין דהא ג' דלפתיחת ההיכל וודאי אינו מעכב כמובן דמה שייך עיכוב בזה. והך דמנחות י"ל כשהיה תכלת היה מעכב ז' וכמו"ש התוס' שם דבעי תכלת משום ז' רקיעים ע"ש. ובהך דפסחים ק"ג ג"כ י"ל כמו"ש הרשב"ם דתנא ס"ל הכי דווקא. ורק שנהגו בתורת מנהגא כוותיה וכמו"ש הרי"ף וכנ"ל. וא"כ אפשר בכל דוכתא לא יפחות מעכב. ונראה לחלק בזה בין היכא שמדבר בעיקר מצוה או תקנה איך יעשנה שבזה שפיר הוי לעיכובא וכמו גבי קרה"ת וכן בקרואים דשבת במגילה כ"א אין פוחתין מהן ע"ש ולא יפחות מג"פ. ובין היכא שמדבר מפרטי המצוה כמו בציצית שאינו מדבר ממצותה אלא מדקדוקי קשירתה. ובפיאה פ"א מ"ב אין פוחתין מששים אף דהוי רק דרבנן (ע' חולין קל"ז ע"ב) מ"מ י"ל דמעכב מדרבנן:

אות ד

ולזה נראה שלשון אין פוחתין אין ה"נ דמשמע הכי ומשמע הכי אבל עכ"פ לכתחלה וודאי מוטל עלינו לעשות כן בחיוב גמור וא"כ הכא שבידינו עדיין לקרות פסוק העשירי וודאי מוטל עלינו לקיים תקנת חז"ל. ואף אם כבר הכניסו הס"ת דמה לי להוציא הס"ת לקריאת כל הי' פסוקים ומה לי לקרות פסוק העשירי. ולא שייך זה בתורת עיכוב כיון שאין אנו חוזרין כל הקריאה לגמרי ובפרט דחזינן בנ"ד דלא יפחות מג"פ מעכב לדינא א"כ ה"ה בזה ובפרט שמפורש במס' סופרים שמעכב לגמרי וכמש"ל שאם דילג באמצע חוזר על שיטתן. ונתברר דוודאי חוזר וקורא וכמו"ש בס"ד [ובטור סי' קפ"ז כ' שאין לומר בחתימה בברכת הארץ הודאה שיהא מעין פתיחה דא"כ הו"ל תלתא הודאות ואין מוסיפין. וצ"ע לכאורה מהא דפסחים ק"ד דקאמר שם דמשום בין יום השביעי לששת ימי המעשה לא מיקרי ד' הבדלות דאומרים זה שיהא מעין פתיחה ע"ש. וצ"ל דשם הכוונה דבין יום השביעי כו' הוא פירושא דבין קודש לחול והויא כחדא הבדלה אבל הכא עכ"פ הוי ג' הודאות. ואף דעיקר הבדלה דשם סמיך אקרא דפ' שמיני להבדיל בין קודש לחול. ושם לא קאי על שבת וחול רק על קדושת המקדש ועבודה ע"ש מ"מ צ"ל דבכלל זה הוי קדושת שבת ודוחק]:

סימן ג

נשאלתי במעשה שאירע באחד שנעשה בנו בר מצוה ורצה לעשות סעודה כמנהג. ואך שנזדמן צער ר"ל באותו יום אשר נמנע מלעשותו. והגיע נפשו לשאול אם יש בזה מצוה אם ידחה הסעודה איזה ימים אף שהנער כבר החל להניח תפילין. כי רצונו לזכות בסעודת מצוה וגם הנער רצונו לדרוש קצת בשעת סעודה:

אות א

והנה ביש"ש פ' מרובה כתב כמתרעם על העושין סעודת בר מצוה שלא בזמנה דלשמחה מה זו עושה כיון שכבר הגיע הזמן ואינו דומה לסעודת מילה ופדה"ב שאף שעבר זמנם מיקרי סעודת מצוה. דהתם כל יומא חיוב הוא שלא לאחר המצוה משא"כ הכא אם מצד חזקה שהביא ב' שערות א"כ כבר עבר זמנו והו"ל לחנכו מיד ולעשות סעודה. ואם מצד הבאת ב"ש אפשר שעדיין לא הגיע זמנו רק אם דורש הנער לא גרע מסעודת חינוך הבית והוי מצוה עכת"ד. ונראה מדבריו שאף כשדורש זה רק כשהתאחר מלהניח תפילין ולחנכו אבל אם כבר חנכו מקודם א"כ עתה אינה שעת שמחה. וכמו חינוך הבית שבוודאי לא שייך שיעשה אח"כ. ואף דבחתונה מצינו שנמשכה השמחה אח"כ הרבה ולדינא דש"ס עד תריסר ירחי שתא כדאיתא בפ"ק דכתובות זה רק בחתונה אבל לא בכדומה ולא עדיף מאלמן לאלמנה דלא הויא רק שלשה ימים לענין ברכת שמחה במעונו. ובמג"א סי' רכ"ה הביא סתם בשם יש"ש שאף שלא בזמנו מיקרי סעודת מצוה. ולא היה לו לסתום דבריו כי יש חילוק בין אם נתחנך מקודם או לא כנ"ל:

ומקור סעודה זו כתב היש"ש שהוא מהא דקאמר רב יוסף בקידושין ל"א דמ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן דגדול המצוה ועושה. אלמא שראוי בשביל זה לעשות סעודה. ולכאורה מזה תמוה טובא על היש"ש הנ"ל שכתב דשלא בזמנו לא הוי סעודת מצוה רק כשידרוש הנער דהא רב יוסף אמר דעביד יו"ט לרבנן אף שכבר הוא מצווה ועומד רק שנתודע לו עתה. ומכ"ש בזה דמה לו שהיה מצווה מקודם כיון שלא עשה ואין לך שמחה גדולה מזו ולא גרע מסעודת חנוכת ביהמ"ק שמשם כל עיקר לימוד סעודת מצוה והיינו שהתחילו לעבוד העבודה בביהמ"ק. ונראה להביא ראיה ממ"ק ט' ע"א דקאמר דילפינן דאין מערבין שמחה בשמחה משלמה שעשה ז' ימים לחנוכת הבית וז' ימים לסוכות ולא עשה יחד. ואי איתא דמערבין איבעי ליה למינטר. הרי לך מפורש שאף שכבר נגמר מלאכת ביהמ"ק מ"מ יכול לעשות חנוכתו אחר כמה ימים. ודוחק לחלק בין בר מצוה שכבר נתחייב לגמר בהמ"ק דהא גם בבית המקדש כיון שכבר נבנה נאסרו הבמות ונתחייבו להקריב בו קרבנות. ועיקר השמחה היתה חנוכת הבית בהבאת הארון והשראת השכינה והקרבת הקרבנות וכמפורש בכתוב ולא השלמת הבנין. וכבר כתבנו בזה בס"ד במקמ"א דברים נכונים שחלקתי בין גמר מצוה שהיא בעצמה התכלית ובין מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת:

אות ב

ולכאורה היה נראה לומר דכ"ז שלא הכניסו הארון לא נתקדש הביהמ"ק וכמ"ש בס"ד בהלכות לוים של סי' ג' ע"ש באורך בזה. וכן לא נתקדשו כל הכלים וכדקיי"ל בשבועות ט"ו ובכ"מ דעבודתן מחנכתן. ולזה עדיין לא נאסרו הבמות ולא חל החיוב להקריב בבית הבחירה. אבל אין נראה כן דכיון שנצטוו ע"ז לבנות ביה"מ אחר מניית מלך. ורק בימי דוד צוה ד' שלא יבנה אבל על שלמה הוטל החיוב תיכף. וכיון שנבנה היו חייבים להכניס הארון ולהקריב קרבנות. ואיך יאחרו בשביל ביטול מלאכה כפי' התו' במ"ק שם וחביבה מצוה בשעתה עד שדוחה שבת כדאיתא במס' מנחות ע"ב ובפסחים ס"ח דיליף מהקטר חלבים ואברים ע"ש. ונראה ראיה לזה דקאמר ודילמא מינטר לא נטרינן וכי מיתרמי עבדינן ופריך דנשייר פורתא. ואי לא היו יכולים להקריב עדיין כ"ז שלא הכניסו הארון וגם עיקר השמחה היתה בשביל התחלת העבודה כמש"ל. א"כ זהו בעצמו השיור שלא הכניסו הארון ולא נתקדש. ומה לי אם שיירו בבנין ואם שיירו בגמר הענין:

ונראה בביאור הא דקאמר איבע"ל למינטר דבאמת תמוה לענ"ד פי' התוס' שם דמשום ביטול מלאכה יפסיקו בבנין ביה"מ. אבל לענ"ד נראה שעיקר הקושיא היתה שנרויח הא שלא יצטרכו לאכול ביה"כ כמו שאכלו כדאיתא בש"ס שם. ואין להקשות דא"כ אף למ"ד אין מערבין מ"מ הו"ל להניח עד אחר יוה"כ דהא קאמר התם שמותר לישא בערב הרגל. אך ז"א דבאמת גם לפי' התוס' יקשה זה דהו"ל להניח עד ערב הרגל משום ביטול מלאכה. אבל נראה דהא דקאמר שם מותר לישא ערב הרגל היינו משום דעיקר שמחה חד יומא ע"ש. אבל שמחת ביהמ"ק אלים טובא דהוי כל ז' שמחה שלימה ולזה ההכרח להקדים מקודם ז' ימים קודם החג וכונת המקשה הוא כך. בשלמא לדידי לא קשה שידחה עד אחר יו"כ כיון דאין מערבין כנ"ל אבל לדידך קשה. ובזה נראה לדחות מ"ש החוות יאיר סי' ע' שסיום מסכת מצוה לשמוח כמה ימים כיון שעיקר הלימוד שעושין סעודה לגמרה של תורה הוא משלמה והוא שמח שבעה ימים. ולפמ"ש אין ראיה דאלימא טובא שמחת ביהמ"ק טפי משמחת נשואין כנ"ל משא"כ סיום מסכת שכבר הסכים רש"ל ביש"ש פרק מרובה שאף שמחה במעונו אין לברך. אך בלא"ה השגתי עליו בדרושים שלי דעיקר הלימוד הוא ממשתה שעשה בעת שנתן לו ד' חכמה כדאיתא ריש מדרש קהלת וע' ב"י סס"י תרס"ט ולא מחנוכת הבית ושם לא נזכר ז' ימים ושאני הכא שהמצוה היא ההתחלה כמ"ש ובזה שייך לשמוח הרבה כי היא מצוה נמשכת. ולזה במילה ופדה"ב נתחבטו האחרונים בסי' תק"נ ובסי' תקס"ח בתענית אם לעשות הסעודה בלילה משום שכבר נעשית המצוה ואינה מצוה נמשכת בזמן וזה חילוק נכון בס"ד:

אות ג

ולכאורה קשה דהא לקמן יליף דדחי יוה"כ ק"ו ממשכן ע"ש והכא הא אפשר לקיים שניהם לדחות עד אחר יו"כ. ואי משום אין מערבין אטו בשביל שמחת יו"ט נדחה יו"כ הא ע"ז לא מהני האי ק"ו ושאני במשכן שע"כ בא השבת באמצע. ואין לומר דהיא גופא ילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשמחתן והיה להם לעשות ששה ימים בשבוע א' וששה בשבוע ב' ז"א דא"כ מאי פריך איבעי' לי' למינטר דהא יליף ממשכן דלא נטרינן אלא ע"כ דזה לא שייך להפסיק באמצע השמחה. אבל באמת נראה דלק"מ דהכוונה להיפוך כיון ששמחת ביהמ"ק חמורה משמחת יו"ט א"כ אדרבא היתה שמחת ביהמ"ק מעורבת משמחת יו"ט ולא היתה שלימה ולזה הוכרחו להקדים. ולכאורה ראייתינו אינה כלום דהא באמת משני נטורי לא נטרינן והיינו שאין יכולים לדחות השמחה על זמן אחר. אבל ז"א דהא פירש"י שם הכוונה דנטורי לא נטרינן על יו"ט וכמו כן בנישואין אין דוחין לכתחילה על רגל ע"ש. ובאמת פירש"י שם צ"ע לכאו' למה לא פירש כפשוטו כנ"ל משום חביבה מצוה בשעתה שמצינו שדוחה שבת וכמש"ל. אך נראה שפירש כמש"ל שקושיית הש"ס מכח יה"כ ולזה אין מספיק האי תירוצא דהא דחביבה מצוה כבר אמרו במנחות ע"ב שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת עי"ש משא"כ הכא ולזה פירש"י באופן זה. והתוס' נראה שפירשו באמת כפשוטו כי נראה להם דוחק לחלק בין נטורי לאיתרמי כיון שאין לנו טעם עירוב שמחה ולזה פירשו הטעם משום ביטול מלאכה דאי משום יו"כ לא הוי משני מידי. ואין להקשות דמ"מ תיקשי דלנטורי משום יו"כ י"ל דלא אסיק אכתי הכא בס"ד האי שדחו יוה"כ עד לבסוף הסוגיא יע"ש. אך עדיין קשה דמ"מ ל"ל קרא דז' ימים וז' ימים. הא הוי ידעינן מהא דלא נטרו בשביל יה"כ לפי האמת:

אות ד

ואפשר לומר דבאמת גם הכא שייך חביבה מצוה בשעתה לדחות יו"כ. ומה שהקשינו דהתם דחתה שחיטה את השבת. הא גם הכא כבר דחתה לענין צרכי גבוה כדאיתא בש"ס. ואף אם נדחה איזה ימים מ"מ שבת היה דוחה עכ"פ דהוי עבדינן רצופים כדילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשבת וא"כ שפיר י"ל דנטורי לא נטרינן. אך להתוס' הוקשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דעיקר הלימוד ממשכן ושם ג"כ לא דחו בשביל שבת. וגם אם התירוץ הוא בשביל שגם כאן דחתה לענין צרכי גבוה. כל כי האי הו"ל לפרש. ולזה פי' משום ביטול מלאכה שמצינו בזה פלוגתא בקידושין ל"ב וחולין נ"ד אי מבטלינן מלאכה בשביל חביבה מצוה בשעתה יעו"ש דקאמר ר"י בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שבעלי אומניות עומדין מפניהם ודחי משום שלא יכשילום לע"ל. ולזה הכא מעיקרא ס"ד דלא מבטלין בשביל חביבה מצוה כדיחויא דהתם. ודחי דילמא לא נטרינן וכדר' יוסי בר אבין. ובפרט שאף לדיחויא דהתם יש לחלק דהתם הכוונה שלא יכשילום לע"ל ולא יעלו בזמנה מפני הטורח כפירש"י שם רק יעכבום עד שיעלו לרגל ולא תהיה המצוה בשעתה ודוק כי נכון הוא (ובפשוטו יש לחלק דהתם גם אם לא יקומו בפניהם לא היו בטלים מן המצוה משא"כ הכא):

אות ה

ועדיין קשה לפירש"י למה לא פי' כפשוטו דלא נטרינן הכוונה משום שאח"כ לא תהיה מצוה כלל בעשיית השמחה וכן על התוס' יקשה דהו"ל לפרש כפשוטו והוי א"ש גם על יוה"כ. ורש"י נראה שדחקו לשון הש"ס דמסיק איתרמי עבדינן שהוא כמיותר. ונראה שגם התוס' הוכיחו זה מלשון הש"ס דקאמר נטורי לא נטרינן. ואי כדפרישית הו"ל למימר להדיא דלבתר הכי יעבור זמן. אבל לשון לא נטרינן משמע שהוא רק משום חביבה מצוה בשעתה. אך עדיין קשה לפמ"ש דכ"ז שלא נתקדשו הכלים והכניסו הארון לא נאסרו הבמות. ורק שהיה עליהם מצות בנין ביהמ"ק והעבודה בו וכמש"ל אות ב' לא שייך בזה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה דאי שייך גם בזה בשעתה א"כ מאי פריך ולשייר פורתא. דהא מ"מ מוטל עליהם לבנות ביהמ"ק ולגמרו וחביבה מצוה בשעתה. אלא ע"כ היכי שעדיין מחוסר מעשה לא שייך זה והרי זה דומה למה שלא עשו כל ישראל במלאכת ביהמ"ק כדי שיבנה בפחות מז' שנים שנבנה אלא משום שכ"א היה עסוק במלאכתו ופונה לדרכו. וכן כאן כיון שיניחו בשביל ביטול מלאכה לא שייך זה, ויש לחלק:

אות ו

לזה נראה דבאמת יש כאן ב' שמחות שמחה שנשלם מלאכת ביהמ"ק דבוודאי שמחה גדולה היא שזכו לקיים מצוה גדולה כזו ולא גרע מסיום כתיבת ס"ת שאנו עושים שמחה אף שגם היא הכנה אל הלימוד בה. (ועי' טוי"ד סי' ע"ר ובש"ך שם ובשאגת ארי' סי' ל"ו) וגם שמחת חינוך בהמ"ק בהשראת השכינה והקרבת קרבנות והם עשו ב' השמחות ביחד. וכ"ה מפורש במדרש תנחומא פ' בראשית שענין שבת הוא שעשה הקב"ה כביכול כמו יו"ט על גמר מלאכת העולם וכמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יו"ט כדאמרי אינשי כילול בתי דכתיב ויכל אלקים וגו'. והוא לשון השאילתות בשאילתא ראשונה ג"כ ע"ש ושם הגירסא הילול בתי. ובהעמק שאלה שם הרגיש בשינוי הגירסא. ונראה דל"פ ותרווייהו אמת וכמ"ש שיש ב' שמחות השמחה שנשלמה המלאכה. והב' שנכנס לדור בבית ולהשתמש בו. וע"ז נקראו ב' השמות כלול בתי יהלול בתי וכמובן. ובשבת נכללו ג"כ ב' הענינים וזהו אמרו. ויברך ד' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. פי' שלזה קדשו גם לעתיד וברכו בכל טוב לפי שנעשו בו שני ענינים ששבת ממלאכתו וגם החלה הנהגת העולם להתנהג אז בכל שלמות וצביונם. וכמו שפי' המפרשים בתיבת לעשות ויש להאריך בזה ואכ"מ. והיה נראה לגרוס כליל והלול בתי. וכליל הכוונה התחלת השימוש וכמו שמעטר את הבית בדבר שמחה בראשיתה. והיינו דמייתי לראי' קרא דויכל אלקים וגו'. דמפרש ויכל שעטר מלאכתו בהתחלת הנהגה ולא כמו שכ' המפרשים הנ"ל שהכל על סיום המלאכה. והלול קאי על הסיום. וזהו ענין זכור ושמור כי זכור הוא על מ"ע להתענג בו. וזהו ענין התחלת המלאכה שזהו מה שאנחנו רואים בכל עת ובכל שעה שמחדש בטובו בכ"י מע"ב. והשביתה ממלאכה שהוא שמור שכל שמירה הוא ל"ת כדאי' בעירובין צ"ו ובכ"מ. והוא מורה על גמר המלאכה:

אות ז

והנה ענין זכר השביתה הוא להורות על חידוש העולם שהקב"ה הוא בורא העולם ברצונו הפשוט כביכול. וזכר הנהגת העולם הוא להורות כי באמת קושית החוקרים קמה גם נצבה איך יצא דבר גשמי כזה מפועל כזה בב"ת. וההכרח לומר שהתכלית הוא התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה. וכמ"ש בס"ד בדרושים שלי דברים נכונים. ולזה כשניתן להם השבת במרה לא ניתן להם רק ענין השביתה ממלאכה להורות על חידוש העולם. אבל לא המ"ע זכור של שבת מפני שלא קיבלו עדיין התורה. ולזה במצות שמור נאמר כאשר צוך ד' אלקיך ודרשו ז"ל בסנהדרין נ"ו במרה. ולא נאמר זה גבי זכור. ואקצר כי כבר יצאנו מענינינו. ובדרושים לסיום ס"ת כתבתי באופן אחר בביאור זה דברים נאותים בס"ד. ובזה יש לבאר ענין אמרם ב"נ ששבת חייב וכו' ובמרה זכו לקבל מצות שבת. וגם ענין שכפה עליהם הר כגיגית. כי נראה שב"נ אף שמצוה על ע"ז מ"מ יכול להאמין בקדמות העולם כדעת החוקרים שא"א שיצא דבר בעל תכלית מבלתי ב"ת. ומ"מ מקיים ז' מצות מצד צווי הבב"ת ית"ש. ובפרט לשיטת הסוברים שב"נ אין מצוה על השיתוף. ואדרבא ההכרח שיאמינו בקדמות מצד קושיא הנ"ל כי לשיטתינו שאנחנו מאמינים שתכלית העולם הוא התורה ושלע"ל יהפוך אל כל העמים שפה ברורה וכמ"ש בחידושי מיושבת הקושיא שפיר וכמש"ש שהתכלית הוא קידוש שמו הגדול שהוא ג"כ בלתי ב"ת. משא"כ הם שאינם מאמינים בתורה וא"כ הקושיא קמה וגם נצבה. (ואף שכבר נצטוה נח ע"ז ואז לא היה זמן קבלת התורה. י"ל שבאמת עיקר מצוה זו לא התחילה עד אח"כ. או שכל מי שהיה מקבל על זרעו לקבל התורה היה יכול לשבות. ובזה י"ל קושיית המפרשים על מה שאברהם קיים כה"ת שאיך קיים מצות שבת. ולפמ"ש א"ש דהוא באמת קיים כה"ת ומותר לו לשבות. ויש לבאר בזה קרא כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'). ולזה עכו"ם ששבת שזה מורה שמאמין בחידוש העולם חייב. שאם אינו מאמין בתורה כיון שאין מקבלה. א"כ נותן מגרעת בחוקו ח"ו שיצא מידו דבר שאינו מתוקן לערך פועלו כביכול. (ואם הוא מאמין בתורה יש לו לקבלה וב"נ נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאי' במכות ט'. ויש להסביר בזה אמרם עכו"ם העוסק בתורה חייב וכו'). ולזה ישראל אחר שהראה להם ניסים במצרים ועל הים והראם לדעת שהוא משדד מערכות הטבע. וא"כ ע"כ יאמינו בחידוש העולם ולזה נתן להם במרה את השבת כיון שהוכרחו להאמין בחה"ע ממראית עיניהם. וממילא הוכרחו אח"כ לקבל ג"כ את התורה כי בל"ז היו חייבים מיתה כנ"ל. וזהו ענין שכפה עליהם ההר כגיגית. שהיו מוכרחים גדולים לזה מצד הקושיא העצומה מצד חה"ע שלא יהי' חסרון בחוקו ח"ו. ויש להאריך בזה:

אות ח

נשוב לענינינו שעכ"פ יש שמחה גם על השלמת הבנין וביש"ש פ' מרובה סל"ז תמה על חינוך הבית שעושים וכתב שאינו רק דרך ריעות. ובמחכ"ת נעלם ממנו שאילתות הנ"ל ומדרש תנחומא הנ"ל. ודוחק לומר שגם המדרש לא הביא רק ממנהג העולם. ולזה גם בחינוך ביהמ"ק היו ב' השמחות. וכיון שנשלם הבנין כבר באה השעה לשמוח בשמחת השלמתו אף שלא הכניסו הארון עדיין. ולזה קאמר נטורי לא נטרינן. ופריך דלשייר קצת מהבנין שאז לא שייך חביבה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה עדיין וכמש"ל. ותירץ הש"ס דלא משיירינן בביהמ"ק צ"ל שכך היתה להם בקבלה הל"מ. או משום פשיעותא כדאיתא ריש ב"ב ע"ש. אבל לשיטת רש"י צ"ע הא דקאמר מינטר לא נטרינן ופירש"י דניליף לענין נישואין. דהא לא דמי דשמחת ההשלמה כבר הגיעה ולזה לא נטרינן. משא"כ שמחת נשואין שעדיין לא נשא שפיר דחינן. ונראה שדעת רש"י באמת כמ"ש מקודם שבבית המקדש לא היתה עיקר השמחה רק חינוכו בשכינה. מפני שהוקשה לו איך שייך לומר לנטורי בשמחה כיון שכבר נשלם א"כ השמחה כבר באה. ועיקר שמחה בלב ואיך שייך לדחות זה. ולזה פי' שעיקר הקושיא על חינוכו ושפיר יליף לנשואין. וי"ל שגם רש"י ס"ל שיש שמחה בהשלמה כדאיתא בתנחומא הנ"ל רק שאין לנו מקום לדחות בשביל זה יו"כ. כי ממשכן לא נלמוד על שמחת השראת השכינה. וגם י"ל שעל ההשלמה היה די ביום א' לבד ולא בז' ימים. ולזה פירש"י לא נטרינן בשביל הרגל כנ"ל. אבל התוס' לא ס"ל סברא זו. ואפשר שפיר לדחות אי לא דחביבה מצוה בשעתה:

ולפ"ז מוכח לשיטת התוס' דאף היכא שכבר הגיעה השמחה מ"מ אפשר להניח הסעודה למספר ימים. וה"נ אף שכבר הניח תפילין מ"מ יכול לעשות הסעודה אח"כ. אך מ"מ יש לחלק דהתם כ"ז שלא נשתמשו בביהמ"ק אף שכבר נשלמה המלאכה. מ"מ עיקר השמחה הגיעה בשעת הכנסת הארון שהוא תכלית בנינו. וכמו שעושין חנוכת הבית בשעת הכניסה לחנכו. משא"כ כאן אף שהמצוה נמשכת מ"מ עיקר השמחה בהתחלתה כבר עברה. והנה גם בבר מצוה נראה שיש ב' שמחות אחת שנפטר האב מעונשו וכדאיתא במ"ר ר"פ תולדות שצריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. והשנית מצד עצמו שנעשה מצווה ועושה וכמש"ל. אך עדיין יש מקום לחלק דהתם השמחה נמשכה ז' ימים וכמש"ל ולזה היו יכולים לדחות עד סוף ז' ימים. וכיון שהיתה מתחלת בתוך ז' ימים היתה נמשכת עוד. אבל לדידן שהשמחה נמשכת רק אותו יום בלבד אפשר ל"ש זה. ואף שהחוות יאיר כתב דגם שמחת סיום נמשך הרבה כבר כתבנו שראייתו אינה ראיה. ובוודאי לא עדיפא ממילה שהשמחה חד יומא. וכמש"ל:

אות ט

וקושית הש"ס מאמה כליא עורב צריך ביאור. דממ"נ אם היא מעכבת בנין בהמ"ק א"כ הא כבר אמר דלא משיירינן. ואי אינה מעכבת א"כ מ"מ הא נשלמה המלאכה. וגם תירוץ הש"ס דצורך בנין הבית הוא אינו מובן וכבר דבר בזה בהפלאה שבערכין אוף כף ערך כל. וצ"ל דכליא עורב באמת אינו מעיקר הבנין. רק מ"מ אין שייך לשמוח על השלמת המלאכה רק כשנשלם הכל בשלימות. וכדכתיב וכל צבאם ודרשינן בכל צביונם. רק זה א"ש לפי' התוס' שעיקר השמחה מהשלמת הבנין ומזה עיקר הקושיא וכמש"ל. אבל לשיטת רש"י עדיין קשה. וצ"ל שכיון שהוא לעכב הטומאה. א"כ א"א להתחיל להקריב בו מקודם שנעשה שמא יארע איזה טומאה. ותירוץ הש"ס אפשר לכוין כמ"ש בהפלאה שבערכין שם בין לפירש"י בין לשיטת התוס' אף שיש חילוק ביניהם ע"ש ודוק ואקצר בזה. מש"ל בפי' הש"ס דפריך איבעי ליה למינטר היינו משום יוה"כ מצאתי אחרי כותבי בחי' אגדות במקומו שפי' כן אבל לא ירד לכל מש"ל. וש"ס זה נעלם מהמהרש"א ז"ל בתענית כ"ו ע"ב בח"א שכתב שלא ידע היכן מצאנו שחינוך ביהמ"ק היה ביוה"כ ע"ש והוא מפורש כאן וכנ"ל]. עכ"פ זה בוודאי מוכח מסוגיא דמ"ק הנ"ל דהיכא שלא התחיל עדיין להניח תפילין עד עתה בוודאי מיקרי סעודת מצוה וכנ"ל. ובאמת ראייתם מרב יוסף אינה ראיה. דהא גם להיפוך אמר מעיקרא דמ"ד ליה הלכה כר"י הוי עבידנא יו"ט דלא מפקידנא ועבידנא. אך העיקר כל מה שעושה האדם משמחתו מהתפעלות הנפש לכבוד בורא ית' הכל נקרא סעודת מצוה. והעיקר הוא בעת ההתפעלות הנפש שאז עיקר השמחה. ובאמת פשטות הש"ס נראה שהכוונה כך שהיה עושה סעודה לשכר האומר לו ההלכה. וכמו דאמר בעלמא מאן דמוקי לי חביות אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא וכדומה נמצא הרבה וכן זה. וכן מורה לשון מאן דאמר לי. ולא אמר אלו הוו אמרו לי וכדומה:

אות י

ולענין מש"ל במה שעושין סעודה לסיום ס"ת כתבתי בדרושים שלי בדרך צחות במה שהמנהג שקורין ממעונה אלהי קדם עד סוף התורה בשעת הסיום. וצריך טעם למה זה. ואמרתי דהא קיי"ל שהסופר בשעה שכותב צריך להוציא מפיו כל תיבה וכדאמרינן בב"ב י"ד שמשה היה אומר וכותב. וא"כ למד הסופר כל התורה רק השמונה פסוקים האחרונים איתא בב"ב שם שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. וא"כ גם הסופר א"צ להוציא בשפתיו. ולזה רצונינו עתה לעשות סיום על מה שלמד הסופר כה"ת. רק שחסר ח' פסוקים האחרונים לזה קוראים אותם עתה. וכדי שלא להתחיל בפורענות במיתת מרע"ה מתחילין בפ' מעונה. ולפ"ז צריך שיקרא אותם הסופר. ואין המנהג כן. [ואפשר שהסופר מכווין לשמוע ולומר בלחש]. וראיתי בשו"ת יד אליהו סי' נ"ד שהביא הא דירושלמי פ"ג דביכורים דאר"י בר בון גדול כחן של עושי מצוה שעומדים מפניהם. ומביא בשם הי"מ שכ' ע"ז דבש"ס דילן דחי לה מפני שאתה מכשילן לע"ל. והקשה שם הי"א דהא ר"י בר אבין איהו דקאמר לה התם בקידושין. ודבריו תמוהים שהי"מ לא כתב רק שבירושלמי לא נזכר הדיחוי שבש"ס דילן. וגם מה שפירש הי"א שם הא דקאמר בירושלמי שם דפריך והא בעינן הידור שאין בו חסרון כיס ומשני שאני הכא שהיה אחד לקיצין. ופי' הי"א דהיינו סברת הש"ס מפני שאתה מכשילן ודבריו תמוהים. וגם הא בירושלמי מייתי עלה הך דר"י בר בון ע"ש בהל"ג. אבל הכוונה לקיצין שיש לה זמן וחביבה מצוה בשעתה. וגם מה שנתקשה הי"א שם למה פסקינן כריב"א כיון דדחי לה הש"ס. לפמש"ל אות ד' בפי' הש"ס א"ש דגם להדיחוי הסברא במקומה דחביבה מצוה בשעתה וממילא אזדו ראיותיו שם דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה ע"ש. גם מ"ש דבחולין נ"ד מייתי להא דריב"א ולא דחי לה. דבריו תמוהים דגם בחולין איתא האי דחויא שם ע"ש. וגם מה שהביא ראיה דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה מהא דר"ש בפסחים ס"ח גבי הקטר חלבים ואברים. דבריו נפלאים דשם חביבה לענין שלא תדחה לזמן אחר. אבל לא לענין שהמצוה יקרה ממצוה אחרת שאין לה זמן לענין כיבוד. וגם מ"ש דבמנחות ע"ב פליגי תנאי בהא דר"ש. דבריו תמוהים דהא כ"ע ס"ל כר"ש. רק לענין דיחוי שבת פליגי בסלקא דעתין. ובמסקנא לכ"ע קאמר שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולשון הי"א הני תנאי כהני תנאי תמוה דהכא אמוראי נינהו. ומש"ש ליישב בזה פירש"י בקדושין כ"ט דלזה פדיון בנו קודם. מפני שחביבה מצוה בשעתה. ותמה על הרמב"ם והש"ע שפסקו בסי' ש"ה דהוא קודם לבנו דהא י"ל שכשיש לו מעות לשניהם הבן קודם ורק באין לו לשניהם הוא קודם. וכן תמה על הראב"ח הובא בש"ך שם ס"ק י"ב שמילה קודמת לפדיון הבן. דהא פדה"ב מצוה בשעתה יעו"ש. לענ"ד דבריו צ"ע דהא מפורש בש"ס קידושין כ"ט לרבנן דמצוה דגופיה עדיפא. ואפשר דעתו כהא שכ' התוס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה הדר דבמקום שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם. ואם א"א לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף ע"ש. וה"ה הכא לרבנן דאפשר לקיים שניהם מצוה דגופיה עדיפא. ולר"י דאפשר לקיים שניהם עדיפא מצות בנו משום דחביבה בשעתה. ולגבות מן הלקוחות יעבור זמן גדול עד שיעלה בידו. ויעבור זמן מצוה בשעתה. אבל באמת ז"א דלא שייך לומר מצוה בשעתה רק על דבר שיש לו זמן מוגבל. וכמו בהבאת קרבן שזמן הקרבתו הוא ביומו ממש. רק אם נשארו אברים ופדרים בלילה מותר להקריבם בלילה. וכן הבאת ביכורים יש להם זמן עד אחר החג להביא ולקרוא כדתנן במס' ביכורים פ"ב. ואף קודם החג כיון שמצות ביכורים הוא להביא תיכף כשמתבכר הפרי. א"כ כל שמקדים להביא עדיף טפי. אבל פדיון בכור אין לה זמן קבוע. ורק עד אחר ל' יום אין מוטל החיוב לפדותו ואחר ל' מתחיל החיוב ונמשך תמיד עד שיפדנו. ואין בזה שום מצוה להקדימו רק מצד שאין להשהות המצוה. ומילה בשמיני מיקרי מצוה בשעתה. ולאחר ח' שוב החיוב בשוה תמיד. ואין שום חילוק בין מילה שלא בזמנה לפדיון בכור. ושניהם מצוה להקדים כ"מ שאפשר וכדקיי"ל שהויי מצוה לא משהינן ועמש"ל בסי' י"ז ובחנם השיג הי"א על הראנ"ח. וממילא נתבאר שגם בפירש"י דקדושין א"א לומר כן. דל"ש בזה כלל חביבה מצוה בשעתה. ומכ"ש דלק"מ מזה על רמב"ם וש"ע כנ"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר:

סימן ד

ובברכה ברוך שפטרני כשנעשה בנו בר מצוה שמבואר בש"ע סי' רכ"ה שמברכין בשעת קה"ת וכ"ה במרדכי שמברך בפעם ראשון שקורא בנו בתורה. צל"ע טעם שהוגבל בעת קה"ת דכיון שנעשה ב"מ מקודם צריך לברך תיכף כשנעשה ב"מ. וראיתי בשערי אפרים שכתב הטעם לפי שמצות עלי' לתורה הוא עושה עתה פעם הראשון. ועי"ז מתפרסם אז שנעשה גדול. ותמהני דכמה קטנים עולים לתורה למפטיר. וגם מה נ"מ מהפרסום דהא צריך לברך בשעה שבאה לו ההנאה. ונראה הטעם דמדמי לה לברכת הודאה שצריך בי עשרה ותרי מינייהו רבנן. ולזה קבעו הגומל בקה"ת שאז וודאי הוי עשרה וה"ה הכא. ולפ"ז נראה ברור שבמקום שעושים סעודה לב"מ ביום שנעשה ב"מ ויש שם עשרה ותרי רבנן מחויב אז לברך. ואדרבא אז עיקר מצותה של הברכה. ואיך אפשר שבעת עיקר השמחה לא יברך ואח"כ יברך. וכעין זה כ' הח"ס חאו"ח סי' נ"א שצריך לברך אף בלילה אם עושה שמחה כשעולה מן הים ע"ש:

סימן ה

כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה יצחק מארים נ"י טאלאצקי. ע"ד שכתב לי קושיא אחת מחכם אחד מפפ"ד. אם כי העת טרודה אך שמחתי כי נמצא עוד בפפ"ד איש עוסק בתורה בעיון כענבים במדבר מצאתיו. לזאת אצלתי לי עת להשיב בקוצר מה שנ"ל בהשקפה בישוב קושיתו. ויוכל כבודו לשלוח דברי אל חכם הנ"ל. ואם יבואו דברי החכם הלז אלי כבד אכבדנו אי"ה כראוי לחבב בעתים הללו הוגי תורה במקומות ההם. והנה הקשה על מ"ש המחצית השקל סי' ש"ח ס"ק ע"א בשם הא"ר להקשות על התוס' שבת ק"ל שהקשו שיביא התינוק אל הסכין למה לא תירצו דקטן כבהמה כמ"ש בדף צ"ד בתוד"ה אבל וס"ל לר"א כרבנן דר"נ בשבת שם דמחייבי בבהמה והביא שם שהרשב"א בחי' תירץ כן באמת. וע"ז הקשה לשאול דהא מבואר בפסחים ס"ו דר"א ס"ל דהרכבת הפסח על עצמו הוי שבות וכר' נתן וכדדייק מינה בעירובין ק"ג ע"א וכן הקשה על מ"ש מהרש"ל להגיה בתוס' בשבת צ"ד דבפ' נוטל איירי בקטן בן יומו. וע"כ כתב כן כדי ליישב קושייתו בדף ק"ל דקושיית התוס' בדף צ"ד סגי כשיאמרו דלא ס"ל כרש"י בדף קכ"ח. או דס"ל דרק בנוטל אחת ומניח אחת מודו רבנן דנושא א"ע וא"כ קשה ג"כ ל"ל לדחוק כן דהא ר"א ס"ל כר' נתן כנ"ל ע"כ תוכן דבריו:

אות א

והנה טרם כל שיח אודיעו אשר קושייתו אינה על הרשב"א כאשר חשב. כי מה שכתב המה"ש בשם הרשב"א שכתב דלר"א קטן הוי כבהמה. אף שגם הרעק"א בתשובה סי' כ"ח הביא ג"כ כן בשם הרשב"א. במחכתה"ק לא העתיקו יפה דברי הרשב"א. דהרשב"א כתב שם דקטן הוי ככפות ואף לר"נ חייבים עליו. כ"כ בר"פ ר"א דמילה וכ"כ ג"כ ר"פ נוטל. ומבאר שם שיש ג' דינים בקטן. נוטל אחת ומניח אחת לכ"ע דינו כגדול כהא דדף קכ"ח. ובגורר הוי כבהמה כהא דר"פ נוטל. ובבן ח' או חודש וכיוצא הוי ככפות וחייבים עליו לכ"ע וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם. והבעה"מ הוסיף שם לומר דאף בגורר הוי ככפות יע"ש. ולפ"ז לק"מ קושיית כבודו על הרשב"א. והתוס' לא ס"ל האי סברא דקטן ליהוי ככפות. דא"כ הו"ל למימר בר"פ נוטל על רבא הב"ע בגורר רגליו. ועוד דכיון דצ"ל דלא איירי רבא בכל קטנים א"כ טפי הו"ל לאוקמא בנוטל אחת ומניח אחת דהוי לכ"ע כגדול כמ"ש הרשב"א והריטב"א. וע"כ צ"ל דהש"ס מקשה שם בר"פ נוטל דליחייב אתינוק משום דמשמע להו דרבא איירי בכל גווני תינוק אף בקטן מאוד דאמורא צריך לפרש דבריו. ולזה משני דס"ל כר' נתן. ומוכח דאף בן יומו לא הוי ככפות. ושפיר הקשו ר"פ ר"א דמילה. ומ"ש בדף צ"ד דבר"פ נוטל איירי בתינוק בן יומו כפי שהגיה המהרש"ל [ואינו דברי מהרש"ל מדעתו כפי שנראה שהבין כבודו שכתב כן ליישב דברי תוס' דף ק"ל. רק הם דברי תוס' שמצא מהרש"ל כן בנוסחות ישינות וז"ב] פשוט דלאו דווקא בן יומו כמו שהבין המה"ש בשם תוספת שבת. דמה סברא הוא לחלק בין יום אחד לח' ימים. אבל כוונתם כל עוד שאינו יכול להציג רגלו על הארץ קצת. וכמו"ש הרשב"א בחידושיו בן ח' או בן חודש וכיוצא בו. וכוונת התוס' לבאר דמשמע להש"ס דרבא איירי בכל גוונא תינוק וכמש"ל. אחר כותבי כ"ז מצאתי בחי' הרמב"ן ר"פ נוטל שכתב כמ"ש הרשב"א הנ"ל. והקשה דלוקמי בתינוק גדול ותירץ דאין דרך ליתן כיס בצואר תינוק גדול. ולפ"ז א"ש ג"כ דלא איירי בבן יומו שג"כ אין דרך לתלות כיס בצוארו:

אות ב

והרמב"ם פי"ח מה' שבת העתיק מימרא דרבא ר"פ נוטל. וקשה דהא פוסק כרבנן דר"נ שם וא"כ ליחייב אתינוק. וא"ל שסמך על מש"ש מקודם דאשה מדדה רק בנוטל אחת ומניח אחת וגורר אסור. ז"א דשם אין מפורש הטעם משום דהוי כבהמה בגורר. רק י"ל כפי' רש"י והר"ן דגורר הוי נושאת ממש ואסור עכ"פ מדרבנן כדאיתא בדף צ"ד וע' בשו"ת רעק"א סי' כ"ח. וגם ידוע דדרך הרמב"ם לפרש דבריו. ונראה דעתו דהש"ס בר"פ נוטל מוקי להא דרבא אף למאי דס"ד בדף צ"ד דרבנן פליגי אר"נ אף באדם אבל אליבא דמסקנא שפיר אתיא דרבא ככ"ע. ושוב מצאתי במאירי בשבת דצ"ד שכ"כ ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. וכ"נ מדמקשה בפשיטות וליחייב אתינוק ולא נזכר כלל עדיין מפורש דקטן ליהוי כבהמה דמהא דדף קכ"ח יש לדחות כמש"ל דמדרבנן אסור [והב"י ס"ס ש"ח הביא דעת הר"ן שכתב דגורר הוי כבהמה וע"ז כתב וכ"כ רבינו ירוחם. משמע שהר"ן והרי"ו שיטה אחת להם. ותמוה דהא מסיק הרי"ו שם והביאו הב"י שם דבגורר אף דחי נושא א"ע מ"מ אסור מדרבנן כיון שנושאתו בגרירה יעו"ש והר"ן ס"ל דאסור מה"ת] ולפמ"ש א"ש דהמקשן ס"ל דאדם הוי כבהמה וכדס"ד בדף צ"ד. ובתו' רי"ד וגי' הר"ן בשם הרא"ה כתבו דמשום דסברא דחי נושא א"ע לא נזכר רק בדברי ר"נ נקיט הש"ס דס"ל כר"נ אבל באמת גם רבנן מודו באדם. ולזה גם הרמב"ם ס"ל הכי ואין חילוק כלל בין קטן לגדול כנלע"ד בדעת הרמב"ם. אחר כותבי מצאתי בשעה"מ פכ"א מה' שבת ה"ט שכ"כ בדעת הרמב"ם ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברינו מבוארים יותר קצת. ומש"ש להקשות למה פסקו כרבנן דר"נ. כיון דרבא ס"ל כר"נ וכן בן בתירא. גם אני נתקשיתי בזה וישבתי משום דסתם משנה כרבנן ד"צ ע"ב במוציא חגב חי וצפורת כרמים חיה שחייב. והיינו כרבנן דר"נ דוודאי לא איירי בחגב כפות. וזה נכון בס"ד:

ועכ"פ נתבאר דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דגם קטן נושא א"ע לכ"ע. ורק מדרבנן אסור. ונראה שזהו שיטת רש"י ג"כ שנתקשו התוס' בדף צ"ד וס"ל לרש"י כמש"ל לדעת הרמב"ם דבר"פ נוטל נקט לה לפום ס"ד. כמ"ש המאירי ובשעה"מ בשם ריטב"א כ"י. או כמש"ל בשם תוס' רי"ד ורא"ה. ונראה שגם התוס' דף ק"ל לזה לא תירצו דר"א ס"ל כרבנן דר"נ דאכתי תקשה לשיטת רש"י כנ"ל. [וכ"נ דעת ר"י בשבת צ"ד בתוד"ה שהחי שכתב שבמשכן לא נשאו חי והחלזון פוצעין אותו מיד וכו'. וקשה דהא חלזון הוי מין דג כדאיתא במנחות מ"ד. וע' רש"י מגילה ו' ולא עדיף דג מקטן. ועכצ"ל דכמו לר"נ הוי דג כשאר בע"ח ה"ה לרבנן הוי קטן כגדול ויש לדחות]. ולפלא על המג"א שלא הביא דעת פוסקים הנ"ל:

אות ג

ומה שהקשה על הא"ר ומה"ש שכתבו ליישב קושית תוס' דר"א ס"ל כרבנן דר' נתן מפסחים ס"ה. יפה הקשה ואף שא"צ לבקש תירוצים גדולים ע"ז. כיון שעי"ז דברי התוס' על מכונם. בכ"ז כדי דלא לישווי' להגאונים הללו כטועים אמינא בה מילתא דלק"מ. דהא איתא בעירובין ו' ע"ב וק"א דירושלים אינה ר"ה רק כרמלית קודם שנפרצו בה פרצות. והכא איירי בירושלים דהוי כרמלית והוי רק שבות. וכ"נ מדסתם במשנה ואמר הרכבתו ול"א דרך ר"ה. וכן מפורש בירושלמי פ' אלו דברים הרכבתו והבאתו חוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים הא חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש. ופירשו הק"ע והפ"מ משום דירושלים כרמלית הוא. רק דש"ס דילן ס"ל שלא התירו שבות בירושלים אף שהוא צורך מקדש. והירושלמי ס"ל דירושלים מיקרי מקדש ג"כ לענין זה כהא דרפ"ד דר"ה כ"ט ע"ב. ועתוי"ט שם ופ"ק דשקלים מ"ג בענין זה אי ירושלים מיקרי מקדש. ולזה ס"ל דאיירי חוץ לירושלים:

אות ד

ובאמת לדעתי שגו שם הק"ע והפ"מ במחכ"ת בפירוש הירושלמי שכתבו שחוץ לירושלים הוי מה"ת דהא ר"א קאמר שהם שבות כדאיתא בדף ק"ג בעירובין. ובש"ק שם הרגיש בזה ונדחק הרבה ואין לו טעם ע"ש. (ובמה"פ שם פי' ג"כ דהרכבתו הוא מה"ת. ולא ראה הש"ס דעירובין ק"ג. ומה שתמה על מ"ש רש"י דקיי"ל חי נושא א"ע. ואנן פסקינן כרבנן דר"נ. נראה דרש"י ס"ל דהלכה כר"נ דרבא ס"ל כוותיה בר"פ נוטל וגם סתם סוגיא דיומא ס"ו ע"ב כוותיה. וכ"כ המאירי בשבת פ' המצניע ופ' נוטל דיש פוסקים כר' נתן יעו"ש) וצ"ל דאלו משום שבות דקאמר ר"א לאו דווקא ולבר מהרכבתו קאמר. אבל פי' הירושלמי נראה. שמקודם איתא שם אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. תנינן חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשילשולו לתנור להרכבתו וכו'. ופירושו דמקשה מדתנן שצלייתו אינו דוחה שבת. ובשבת תנן משלשלין את הפסח עם חשיכה. ומשני שע"כ לא אסרו הרכבה והבאה רק חוץ לירושלים אבל בירושלים מותר דאין שבות במקדש וס"ל דמקדש הוא ירושלים כמש"ל. וה"נ הותר שלשול הפסח בשביל זה. ויותר נכון היה לגרוס. לשלשולו של תנור משום שבות שהתירו במקדש. והוא תירוץ על קושייתו. ואח"כ אמר להרכבתו והבאתו מחוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה מותר. והיינו דמקשה מהרכבה שאסרו שבות בירושלים ומשני דאיירי חוץ לירושלים וסבירא ליה להירושלמי הכא כדס"ד בש"ס בבלי עירובין ק"ג שלזה משלשלין הפסח משום שאין שבות במקדש ורק דשם נדחק רב יוסף לומר בני חבורה זריזין משום שהוצרך שם לומר דיש שבות בירושלים כדי לתרץ קושיית הש"ס שם מחתיכת יבלת. אבל הירושלמי משני הכא הך קושיא בתירוצים אחרים לזה ס"ל כפשוטו שאין שבות דמקדש בירושלים וכדמוכיח הש"ס בעירובין שם ג"כ מכמה דוכתי. ולפ"ז א"צ לומר משום דירושלים הוי כרמלית רק כפשוטו כפירש"י משום חי נושא א"ע:

אות ה

וכן מוכח בפסחים ס"ו שהתיר ליתן הסכין בצמרו דהוי כלאחר יד וקשה דמ"מ אסור מדרבנן. אבל לפמ"ש א"ש דאין שבות בכה"ג וכדאיתא בש"ס ס"ו ע"ב להדיא, ובתוס' שם ד"ה הנח נתקשו בזה. ולפמ"ש א"ש דאיירי חוץ לירושלים וגם יש חילוק בין שבות לשבות כמו"ש התוס' בתירוצם שם וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' ק"פ הי"ט (ודברי הלח"מ שם הי"ח תמוהים מאוד. דפשוט היכא שאין שבות במקדש שרי אף היכא שאפשר לעשות מאתמול ואקצר) ובתוס' שם הקשו דהא ירושלים לאו רה"י היא. וקשה דהא מ"מ כרמלית היא. ועי' במהרש"א שהרגיש בזה מהא דחשיכה יצאו וצלו פסחיהם. ופשוט לפמ"ש לקמן דלענין צלי לא נדחה שבות דאפשר משחשיכה. וצ"ל ג"כ כוונתם דאין שבות במקדש כנ"ל. ואף דהרכבה בר"ה ג"כ הוי שבות לר"נ וכדאיתא בעירובין ק"ג. הא כבר כתבו התוס' בעירובין ק"ב ע"ב ששבות חמור לא התירו במקדש וה"ה הכא. וכ"ה בירושלמי פ"י דעירובין הי"א שלא כל שבות התירו במקדש. ומשמע להתוס' דהוצאה לחצר שאינה מעורבת התירו טפי כמו שמצינו שהתירו בשבת קט"ז גבי ספרים להציל לחצר שא"מ. ובעירובין ק"ג ע"א מדמה ספר למקדש יעו"ש. אבל הירושלמי ס"ל דבאמת ס"ל כרבנן דר"נ ואיירי בכרמלית וחוץ לירושלים או דס"ל דכמו שהותר כלאחר יד כן הותר לר"נ במשא בע"ח שנושא א"ע ולזה אוקמא חוץ לירושלים. וא"כ אין ראי' מכאן למש"ל שהשבות הוא משום כרמלית:

אבל מ"מ בלא"ה י"ל כן דהשבות הוא לאו משום חי נושא א"ע רק משום כרמלית כנ"ל. ואף אי נימא דאיירי חוץ לירושלים מ"מ איירי גם שם בכרמלית ואף דבעירובין ק"ג משמע דלא נחית לזה, י"ל משום דהא חי נושא א"ע פשוט יותר דא"צ לחלק בין חוץ לפנים כמש"ל. וגם בין קודם שנפרצו פרצות לאחר שנפרצו. אבל מ"מ אין כאן הוכחה דר"א ס"ל כר' נתן. ושפיר כתבו הא"ר ומחה"ש שי"ל דר"א ס"ל כרבנן דר"נ. לבד מה שי"ל דר"א דקאמר משום שבות. היינו לבר הרכבה כמש"ל לדעת הש"ק. וכעין זה איתא בירושלמי שם גבי חתיכת יבלתו בשם ריב"ח ע"ש. ובש"ק שם ד"ה אר"א נתקשה דהא ריב"ח לעיל לא תני חתיכת יבלתו. והבין שאינו גורס כלל וז"א. רק הכוונה דס"ל דשבות שמזכיר ר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. וזה ברור:

אות ו

ובירושלמי הלז בלא"ה פי' הק"ע ופ"מ תמוה מאוד ודחוק. ובפרט מה שפירשו שם שמקשה דאם נטל אחר הוי שבות אף בכלי הוא תמוה. דרק ביד יש חילוק אבל לא בכלי כדאיתא ברש"י שבת צ"ד ע"ב. וכ"נ ברמב"ם פ"ט מה"ש ובמג"א ר"ס ש"מ [וגם מש"ש הק"ע בקושיא דהבאתו חוץ לתחום שבות והא אין שבות במקדש תמוה. דהא כבר אוקי לה חוץ לירושלים. ולדבריו צ"ל דמקודם לא משני רק אהרכבו. ועיקר כפי' הפ"מ שם ע"ש]:

ונראה פירוש הירושלמי. וז"ל לשון הירושלמי שם. חתיכת יבלתו בכלי שבות. א"ר אבהו לא תני ריב"ח אלא הרכבתו והבאתו הא חתיכת יבלתו לא מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא אר"י שנייא היא הכא דכתיב זבח ע"כ. והפירוש דמקשה היכי קרי חתיכה בכלי שבות דהא הוי מלאכה גמורה. וקשה לריב"ח דמוק' לה לעיל בכלי. ומשני דריב"ח באמת לא תני אלא הרכבה והבאה. פי' כמש"ל דאלו משום שבות דר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. ופריך על המקשן. מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות. פי' בתמיה אטו אם לא נוקים למשנתינו בכלי א"ש דהוי שבות. הא ר"א גופיה ס"ל בשבת צ"ד דאף נוטל בידו חייב. ויותר נראה דבניחותא קאמר לה ומפרש דריב"ח אזיל לטעמיה דמפרש לה בכלי. אבל אי לא נוקמא בכלי שפיר הוי רק שבות. ואף דר"א ס"ל דנוטל בידיו חייב. לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא. פי' כדאיתא בש"ס דילן ג"כ צ"ד ע"ב דלאחרים ר"א מודה שפטור בנוטל ביד. שאין יכול לאמן ידו שמאוס הוא לו. ולזה דווקא אי נוקמא בכלי צ"ל דלא קאי ר"א אחתיכת יבלתו. אבל ביד הוי שבות אף לר"א. ומדחה ר' יוסי שנייא היא הכא דכתיב זבח. פירש דהכא כיון שדבר מצוה הוא להביא זבח כשר ותמים שראוי להקרבה אינו מאוס לו ומאמן היטיב ידו כדי שלא ישאר כלום מן היבלת ומחביבות המצוה וזהירותה שכתובה בתורה אינו מאוס אצלו וא"כ אף למ"ד ביד צ"ל דלא קאי ר"א על חתיכת יבלת:

אות ז

ושם בירושלמי מקודם דקאמר רשב"ל כב"ק וריב"ח כר' יוחנן נדחקו הק"ע ופ"מ כאן ובעירובין פ"י הי"ב. ונראה הכוונה דמשמע לירושלמי דאף דלר"א י"ל דשבות לא קאי אכולהו. אבל ת"ק איירי רק בשבות דכולהו דמו אהדדי. וכמפורש ג"כ בש"ס דילן בעירובין ק"ג דכולהו איירי בחד גוונא. ולזה קאמר דריב"ח ס"ל כר' יוחנן דבעי צריך לדם. ולזה בא"צ לדם אף בחותך בכלי הוי שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג. ושפיר מוקי לה בכלי ושבות כזה לא הותר במקדש כדאיתא בירושלמי וברש"י ותוס' עירובין ק"ב שלא כל שבות הותר במקדש. ומ"מ אח"כ קאמר דשבות דר"א לא קאי על יבלת משום דר"א ס"ל שחייב במשאצל"ג וכמו"ש התוס' בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל. ורשב"ל ס"ל כבר קפרא שחייב אף בא"צ לדם. ולהכי לא מוקי לה בכלי דא"כ הוי דאורייתא. והכא איירי בשבות דומיא דהרכבה והבאה חוץ לתחום כמוש"ל. לזה מוקי ביד וזה נכון:

ולפמש"ל דירושלים כרמלית ולהירושלמי הותר שבות זה לצורך מקדש. לא תיקשי מהא דס"פ תמיד נשחט שבשבת לא נשאו פסחיהם לביתם. י"ל דשאני התם שיש שהות משחשיכה להוליכו לביתם ולצלותו. ויש מקום לפרש עפ"ז קושית הירושלמי דתני חשיכה יצאו וצלו ולא יצאו מקודם. אלמא שלא הותר שבות בצלי. והכא בשלשול הותר שבות. ומשני בפ"ק דשבת בני חבורה זריזין הן ול"ג שמא יחתה. אבל כרמלית אין שייך זריזות. ושבות לא הותר רק לצורך הקרבת קרבן שהוא במקדש. ולא לצורך אכילתו ששוב א"צ למקדש. ובפסחים חסר התירוץ דב"ח זריזין וכמ"ש הק"ע יע"ש. ומפרש אח"כ דגבי הרכבתו שהוא צורך הקרבתו שפיר הותר איסור כרמלית ורק לצלי נאסר. או שהכל בכלל הקושיא דבשלמא מהרכבה והבאה ל"ק לשלשול בתנור דשם איירי חוץ לירושלים. אבל מהא דיצאו וצלו קשה דדוקא משחשיכה יצאו. ואף דברישא במשנה שם מפורש דעמדו בהר הבית וכו' מ"מ מדקדק מסיפא דאיירי בצלי. וכעין זה כתבו התוס' בשבת מ"ו ע"ב ד"ה כבתה שכן דרך הש"ס לדקדק לפעמים מסיפא אף שמפורש ברישא. והתירוץ דב"ח זריזין לא מסיק שסומן א"ע על הא דפ"ק דשבת. וכידוע דרך הירושלמי בכמה דוכתי שסומך על סוגיא אחרת. ועיקר כפירוש הקודם שכתבתי:

אות ח

ובעברי בזה ראיתי בחי' ריטב"א שבת צ"ד שהביא פירש"י סוס מיוחד לעופות הניצודין שקושרין אותם. ותמה דבכפות אף ר"נ מודה. ובאמת ברש"י לפנינו אינו מפורש כן. ואולי לפניו היתה כן הגירסא ברש"י. ובכ"מ מצינו שהראשונים היתה לפניהם גירסא אחרת ברש"י. ונראה בישוב פירש"י דאיתא בחולין נ"ג דאף שנדבקו רגלי העוף מ"מ נושאת א"ע בכנפי'. ושפיר פירש"י דאף בקשורים פליג ר"נ. ולדעת רש"י שלפנינו ותוס' וריטב"א צ"ל דרק שם שהעוף נופל מתחזק בכנפיו. אבל כאן שמונח על הסוס אינו מתחזק כלל. וגם דמשמע בע"ז י"ט ע"א שדרך הציידים לשבר כנפיהם ע"ש. עוד נראה דהא אסור לטלטל בע"ח בשבת משום מוקצה כדאיתא בשבת קכ"ח. ואף דמקריבים אותו בשבת א"כ אינו מוקצה. נראה שזה רק הקרבנות שהקדישו או הכינו מאתמול ולא הקצה דעתו מהם. אבל מי ששכח ולא הקדיש והכין או שאירע לו שנפסל קרבנו וכדומה. וודאי הוו כל הכבשים מוקצה. ואף ביו"ט שצריך לשחוט לשמחת יו"ט בעי בביצה י' ע"א שיאמר זה וזה אני נוטל. ומכ"ש הכא דלא שכיח והוי כמי שיש לו חולה שנחלה בשבת דהוי מוקצה כדאיתא בחולין ט"י ע"ב. ומ"מ שרי להקריב בפסח כי בירושלים א"צ לטלטלו רק להקדישו דשרי כדאיתא בשבת קמ"ח ע"ב ופסחים ס"ו ע"ב. ובעזרה שמטלטלו שם אין שבות במקדש. אבל להרכיבו בירושלים אסור משום מוקצה אף שאינו ר"ה. ואיירי אף ברשות היחיד. וא"ש דלא קאמר בהדיא הרכבתו בר"ה. ואף דבש"ס עירובין ק"ג מבואר דמפרשי לה בר"ה ומשום הוצאה מ"מ הוכחה אין כאן לומר דר"א ס"ל כר"נ דאפשר לפרש הרכבתו ברה"י ומשום מוקצה כנ"ל. ואף שכתבו המפרשים בסי' תצ"ח דבאווזים ותרנגולים ודגים ובהמות א"צ זימון משום דיודע היטיב טיבם מע"ש וגם דמכין כולם וליכא חשש טילטול שלא לצורך שלזה צריך זימון כדאיתא בביצה י' ע"ב. מ"מ הכא שכבר הכינו קרבנותיהם מע"ש וודאי הוי מוקצה ולא גרע מבהמות הלנות חוץ לעיר בי"ט דהוי מוקצה כדאיתא סוף ביצה. ובפרט דהכא צריך ביקור ממום ושארי פסולים ובוודאי אינו בקי מקודם בעדו אם יש בו מום או לא וצריך זימון בכה"ג. וכדאיתא בב"ק צ"ח בצורם אוזן בהמה שפטור דסתם בהמה לא קאי לקרבן ע"ש בתוס'. הנה כ"ז כתבתי לפום ריהטא העולה על רעיוני בזה מאשר העת טרודה:

סימן ו

נבאר בזה הא דעשה דוחה ל"ת אם גם פרטי המצוה דוחים. וניישב דברי הרמב"ם פ"ז מה' תו"מ שפסק בעומר נקצר ביום כשר. וגם דקצירת עומר דוחה שבת. וכבר תמהו הלח"מ והש"ך י"ד סי' רס"ב שזה נגד הש"ס במנחות ע"ב. ויבואר עוד כמה קושיות בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה