שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סח
להרב הנ"ל.
ובדברי הרמב"ם ספ"ו מה' תרומות. הנה דינו מפורש בירושלמי פ' יש מותרות הל"ח. וכ"כ בנועם ירושלמי שם שמקור דברי הרמב"ם המה מירושלמי הלז. ובאמת ראשית דברי הירושלמי שם קשים ופי' הק"ע ופ"מ ונוע"י שם דחוקים מאוד לכל מעיין. ולענד"נ לפרש דבמשנה קשה למה נקיט בת כהן שנשאת לישראל וכו' ולא בת ישראל כיון שהדין אחד. ונראה כדאמרינן בעלמא דדיחוי מעיקרא חוזר ונראה אבל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. וה"נ הו"א דבת כהן שראויה לתרומה ונדחית בשביל בנה מישראל י"ל דלא הדרא ואכלה בשביל בנה מכהן. וקמ"ל דהדרא ואכלה וממילא דכ"ש בבת ישראל שלא היתה ראויה מעולם. וע"ז בעי ר' ליונטי שם ניחא בת כהן וכו' בת ישראל שנשאת לכהן הואיל והיא ראויה לוכל למה אינה אוכלת פי' דמ"מ הו"ל למיתני הך רבותא בבת ישראל שנשאת לכהן ואח"כ לישראל ואח"כ לכהן דהוי ג"כ נראה ונדחה. ול"ל תאכל היא כמו בת כהן דמשמע דממעט לה והואיל והיא ראויה קאי על של עכשיו יש לה בן מכהן. גם דמוכח זה ממשנה קמייתא בת ישראל לכהן וכו'. ומשני א"ל כן אר"ז ר"ע בשם רב מהו בת כהן מתלמדתה של כהן כמ"ד בת בבל וכו'. הכוונה דמתרץ שהאמת כן הוא דהא דקתני במתניתין בת כהן באמת הכוונה גם על בת ישראל שהיתה מקודם נשואה לכהן וקרי לה בת כהן בשביל שהיתה מורגלת אצל כהן ואכלה בתרומה ככהנת וכדקרי בת בבל בשביל שעשתה אדום מעשה בבל ע"ש. ריב"ב בשם רב שתי בנות אמורות בפרשה וכו'. נראה הכוונה ג"כ כנ"ל דמפרש קרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגו' דקאי בין על בת כהן ממש בין על בת ישראל שנשאת לכהן כנ"ל. ועל בת כהן הכוונה כפשוטו שנשאת לישראל ונתאלמנה חוזרת ואוכלת. ובת ישראל שנשאת לכהן ונתאלמנה מפרש ושבה אל בית אביה שלא תאכל והיינו דקאמר חוזרת ואין אוכלת. ומסיק אמור מעתה נשאת לכשר חוזרת ואוכלת לפסול חוזרת ואינה אוכלת. וי"ל שזה דבר בפ"ע וקאי על המשנה כולה דבכ"מ דנין על שעה של עכשיו אם נשואה לכהן אוכלת ואם לאו אינה אוכלת. וכידוע דרך הירושלמי שאין בו ציונים על המשנה. או דקאי על הא דשתי בנות וכל הסוגיא דמכ"ז מוכח שהכל תלוי בזה. וכעין זה פי' בנועם ירושלמי שם דכשר היינו כהן ופסול הוא ישראל:
ויותר נראה הכוונה כדאמרינן ביבמות ס"ח ע"ב דממעט מאלמנה וגרושה מי שאין לו אלמנות וגירושין שפוסל לכהונה. ומרבה מובת כהן אף לויה וישראלית יע"ש. וכן מרבינן מובת כהן לויה וישראלית לענין שחוזרת לאכול בשביל בנה בדף פ"ז ע"א. והקשו התוס' בדף ס"ט דהא בעי קרא לזה. ותירצו דלכל מילי אתרבי ישראלית יע"ש. וה"נ קאמר הירושלמי דכיון דמפרש רב דאיירי קרא כי תהיה אלמנה גם בבת ישראל [ורב לטעמיה בדף ס"ח ס"ט פ"ז בבבלי] א"כ מוכח ממילא דמיפסיל לכהונה במי שאין לו אלמנות וגירושין כבת כהן וכמ"ש התוס' בדף ס"ט דלכל מילי איתרביא. והיינו דקאמר אמור מעתה וכו' ופסול ממש קאמר. שכיון שנבעלה לפסול לה שוב אסורה לכהונה. וא"א עוד שתשוב ותנשא לכהן שתאכל בתרומה:
אכן מדברי הרמב"ם שכתב שנשאת לישראל תחילה ולא כתב שנשאת לכהן ואח"כ לישראל ואח"כ לכהן. נראה שלא פי' בירושלמי כמ"ש כיון שלא העתיק זה. ואפשר היה מפרש הירושלמי בת ישראל שנשאת לכהן. היינו אחר שכבר נשאת לישראל. הואיל והיא ראויה לאכול עכשיו כשנשואה לכהן למה אינה אוכלת. ומשנה דבת כהן כולל גם בת ישראל שהיתה כבר נשואה לכהן וכמש"ל. והכוונה דקאי על משנה הקודמת דאיירי בבת ישראל שנשאת גם לכהן יע"ש. ועלה קתני סתם בת כהן היינו או בת כהן ממש או בת ישראל שהיתה נשואה לכהן וכנ"ל. ומיושב שפיר שהביא הרמב"ם דין נשאת לישראל תחילה שמפורש בקושיית הירושלמי ושנשאת לכהן תחילה לא כתב כיון שאינו מפורש רק שנכלל בלשון בת כהן. וה"נ כתב הוא בת כהן סתמא וכדרכו לכתוב כלשון המשנה וסוגיית הש"ס. ואם נגרוס בקושיית הירושלמי בת ישראל סתמא או שנשאת לישראל הוי א"ש טפי. אך א"צ להגיה כי יש לפרש כנ"ל. עכ"פ נתבארו דברי הירושלמי בס"ד וגם דברי הרמב"ם מפורשים. ואף כי בלא"ה נדע זה מסברא ונלמד ממשנה דבת ישראל שנשאת לכהן וכו' מת בנה מלוי תאכל בתרומה אך דרכו שלא להביא רק מה שמפורש בש"ס:
ואגב אזכיר מה שנתחדש לי בשבת ק"י ע"א דאיכא שם גבי זיתום המצרי רב יוסף אמר תילתא שערי ור"פ אמר תילתא חיטי וסימנך סיסני. ופירש"י כלי שנותנים בו תמרים. והסימן הוא שיש בו שני סמכין. וה"נ רי"א שערי. והתו' הקשו ל"ל אמר סמך סמך כמו בשבת ס"ו. ותרצו דשערי בשין. ולכאורה תמוה דמה סימן הוא מסיסני וערבך ערבא צריך לזכור הסימן. וגם למה נקט תיבה זו הלא יש במקרא תיבה סס. ונראה דהנה סגולת זיתום המצרי איתא בש"ס דרפי קמיט ודקמיט מרפי. ובגיטין ס"ט ע"ב איתא למיסר סיסין רטיבא במיא למישרי יבשתא במיא. הרי שסיסין יש לו הסגולה כמו זיתום המצרי ע"ש בפירש"י. והיינו דקאמר וסימנך סיסני. פירוש העשב ששמו סיסין שיש לו סגולת זיתים. ומיושב שפיר קושיית התוס' דהכא הוי סימן יותר טוב ונקל לזכרו. משא"כ בשבת ס"ו לא מצא סימן כזה: