שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סז
כבוד הרב הגדול וכו' מהו' זאב נ"י וואלפזאן אבן יקרה פ"ק באדקי.
אות א
מה שעוררני כת"ר בדבר העשבים שבביה"ק שהמנהג ללקטם ולתתם לשומר ביה"ק. וכבודו רוצה ליחד דמיהם לביהמ"ד וכתב דכיון דהוי מחובר שרי בהנאה מדינא ורק הטעם שאסור משום קנסא. ופה כיון שבלא"ה צריך ללקטם שלא ירעו הנכרים הדרים אצל ביה"ק את בהמותיהם שם ויהיה גנאי יותר גדול. וא"כ שוב לא שייך לקנסם עבור הלקיטה ושפיר שרי בהנאה עכ"ד:
ואין זה מספיק ללמד זכות על המנהג. כי המרדכי פ' בני העיר כתב שני טעמים אהא דאם ליקט שורפן במקומם. אחד משום קנס ואחד משום חשד שיחשדו שליקט לבהמתו. ונראה שהוצרך לטעם דחשדא מפני שהי' גורס באבל רבתי פי"ד אם בשביל ביה"ק עצמן מלקטן שורפן במקומן כמו שהעתיק הרמב"ן בתורת האדם סוף ענין הקבורה וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שס"ח שאף שליקט לצורך ביה"ק שורפן. והב"י ובאה"ג לא הראו מקור הדין דלצורך ביה"ק. ומקורו מהרמב"ן בשם אבל רבתי. ובזה לא שייך טעם קנס וכן אם ליקט אחר לא שייך קנסא לזה הוצרך המרדכי לטעם דחשדא. וממילא מבואר דבנ"ד אף שצריך ללקטם שלא ירעו הנכרים מ"מ צריך לשורפן משום חשדא:
אות ב
והח"ס כתב בחי"ד סי' שכ"ז טעם למנהגינו להשתמש בעשבים שכיון שטעם האיסור משום כבוד המתים ואצלינו החיים יודעים שמשתמשים בעשבים וקמחלי ע"ז. ולדבריו צ"ל שהתחילו מנהג זה בעיר חדשה כשעשו ביה"ק התנו שישתמשו בעשבים. וזה לא מצינו. ועו"ק דמה יענה בקברי קטנים דלאו בני מחילה נינהו וא"ל דקטנים לאו בני בושת נינהו כדאיתא בב"ק פ"ו ז"א דודאי אף בביה"ק של קטנים איכא משום כבוד מתים ולא דמי לבושת בחיים. ועוד לדבריו יוכלו להתיר כל קלות ראש בביה"ק וכן לועג לרש ע"י מחילה בחיים. וא"כ מה נתקשו התו' בנדה ס"א ובכמה דוכתי בעושה מכלאים תכריכים למת דהוי לועג לרש. נימא דאיירי שמחל בחייו ע"ז וכן לענין ציצית בתו' מנחות מ"א:
ולזה נראה ברור דלא שייך כלל מחילה בכגון זה כי אחר שמת כבר אין לו דעת ולא רשות שיהא נמשך מחילתו הקודמת ועיקר הטעם משום כבוד הבריות. ואף דאמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב שאם הספד יקרא דשכבי אם אמר אל תספדוני שומעים לו. נראה דהיינו דוקא דבר שהוא מניעת הכיבוד. אבל בזיון אין בידו למחול וכעין מ"ש הרא"ש בפ"ב דב"מ שת"ח יכול למחול על כבודו אבל לא לבזות א"ע והובא בח"מ ס"ס רס"ג. ואף הסוברים שם דשרי היינו לצורך מצוה שאין גבהות לפני המקום ע"ש ולא בעלמא. והכא נראה ברור שהטעם משום כבוד הבריות שכדי בזיון הוא שהעשבים שינקו מלחלוחית גוף האדם יאכילו לבהמה. ואף ששיעור יניקת ירק לא הוי כ"כ בעומק. בכ"ז ידוע שהקרקע מלא מלחלוחית המתים ויונקים העשבים מזה וזה דומה לקבורה דהוי יקרא דחיי. וכתב הרמב"ן בתוה"א והטור סי' שמ"ח ובכ"מ רפי"ב מה' אבל דקבורה הוא משום בזיון דכולהו חיי ולאו דווקא של משפחה יעו"ש וה"ה הכא בנ"ד. וא"כ לא שייך כלל דין מחילה בזה דאפשר אחד בסוף העולם אינו מוחל וכדאיתא כה"ג בכתובות מ"א ע"א גבי פגם משפחה. ודמי לביהכ"נ של כרכים שחוששים שאחד בסוף העולם אין מוחל חלקו. וכל דבר שהוא משום כבוד הבריות לא שייך שעיר אחת או כמה עיירות ביחד יסכימו למחול ע"ז כי הוא כבוד האדם באשר הוא אדם ולא שייך מחילה בזה:
אות ג
והנה אצלינו יש ללמד זכות על המנהג דכיון דבלא"ה צריך ללקט העשבים שלא ירעו נכרים שסמוכים שם וזהו כבודם ורק שצריך לשרפם במקומם משום חשדא שלקטום ליתן לבהמתו כמ"ש המרדכי שם. ובנ"ד שלוקחים העשבים לצרכי רבים ולצדקה וכדומה. אין כאן חשדא כדאיתא בר"ה כ"ד דבשל רבים ליכא חשדא. וכ"כ האחרונים לענין בנין בשבת בקבולת נכרי להקל בביהכ"נ משום דבשל רבים ליכא חשדא. וכן אם עושה זאת הגבאי ועומד בשעת ליקוט ומכירת העשבים ג"כ הוי כרבים כדאיתא בר"ה שם דר"ג הוי כרבים דליכא חשדא. והא דבש"ס הדין שורפן במקומן איירי בשל יחיד כידוע דרכם שהי' ביה"ק מיוחד לכל בית אב. ע' ס"פ המוכר פירות ובכורות נ"ב ע"ב:
ולפ"ז מבואר שיותר נכון למוכרם לצדקה וכדומה מלתתם לשומר ביה"ק יהודי. דאף שמבואר ברמ"א סי' שס"ח דשרי ליתן לצורך שימור ביה"ק היינו רק ע"י מעשה רבים ומוכרים לנכרי. אבל כאן ששומר ביה"ק לוקטם ונותנם לבהמתו הוא בעצמו איסורא קעביד שהוא יחיד. וגם דמ"מ בזיון הוא שנותנם לפני בהמתו. וצריך לדחוק דמ"מ כיון שהוא מושכר מרבים מיקרי הכל לצורך רבים וע"י רבים. אבל ע"י הגבאי למכרם לצורך צדקה שפיר ליכא חשדא כנ"ל. ויותר טוב למכרם לנכרי כדי שיחיד לא יעשה האיסור ליתנם לבהמתו:
אות ד
והב"ח כתב סי' שס"ח דהא דשורפם במקומם הוא משום כבוד מתים ולזה כתב שם שמה שנוהגים הגבאים ללקוט הפירות ולמכור לצדקה וקצת לצורך א"י השומר בה"ק וגם הא"י השומר עושה גן בביה"ק יזהרו שלא יהיה זה על מקום קבר או ספק קבר. ותמהני דהא מפורש בש"ס במגילה כ"ט דפריך אהא דקתני מפני כבוד מתים אהייא אילימא אסיפא כיון ששורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא אלא ארישא. הרי מפורש דהא ששורפן אינו משום כבוד מתים ומבואר מזה ג"כ דלא כמש"ל. וגוף הנתינה לבהמתו אינו בזיון כ"כ כיון שכבר נלקטו. ורק משום קנס או חשד כמ"ש המרדכי. וקושיית הש"ס נראה משום דהשריפה על הביה"ק באמת אינו דרך כבוד כ"כ רק החמירו כן כדי שלא יבואו ללקוט:
אכן באמת צדקו דברי הב"ח דעיקר איסור הנאה בעשבים הוא משום כבוד מתים. ומ"ש המרדכי הטעם משום קנס וחשד. הוא על מה שצריך לשרוף במקומו ולא במקום אחר. וכ"כ בתה"ד סי' רפ"ד ואף שכתב שם ג"כ לפרש שעיקר האיסור הוא ג"כ משום קנס וחשד אבל העיקר כפירושו הקודם כנ"ל. וכן קושיית הש"ס י"ל דפריך דהא שדווקא במקומן אין בזה כבוד למתים אבל עיקר איסור לקיטה והנאה הוא משום כבוד מתים כמ"ש הב"ח וכמש"ל ג"כ. וכ"כ בשיבת ציון סי' ס"ב שכוונת המרדכי ליתן טעם על מה שצריך לשרוף דווקא במקומו. ואף שלפ"ז טעם הקנס דחוק דמה קנס הוא זה בכ"ז ברור שזהו כוונת המרדכי:
וא"כ נסתר ההיתר שבארנו משום דברבים ליכא חשדא ואין שום היתר. וכ"כ הב"ח באמת והסכים הש"ך לדבריו שאין מותר ליתן לצדקה ולשומר ביה"ק רק מה שאינו על הקברים יעו"ש ונראה דאף שמבואר ברמ"א סי' שס"ח בשם מהרי"ו שאם אין יד הציבור משגת להציל בה"ק שלא ירעו שם מותרים למכור עשבים ופירות שעל ביה"ק לצורך הצלת ביה"ק. ומייתי ראיה מחזקיה שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור. מ"מ לא התיר רק כשאין ידם משגת. אבל לא ליתנם לשומר ביה"ק כשאפשר לשכרו גם בלעדי זה. וכן החליט בשיבת ציון סי' ס"ב שאסור אף לרפואה רק כשא"א להתרפא בעשבים אחרים ע"ש. וראיית המהרי"ו קצ"ע דשם הוי פיקוח נפשות שלא יבוא מלך אשור ויחריב א"י. ולא בשביל כבוד ביהמ"ק בלבד. מ"מ הסברא נכונה כמו שמותר להלין המת לכבודו. וכן מצינו בברכות י"ח שלא ירכב על ס"ת ועל עצמות המת מפני שנוהג מנהג בזיון. ואם מתירא מפני לסטים מותר. אלמא שמותר לבזותם קצת כדי להצילם מבזיון מרובה וזהו כבודם. וכ"ז שייך כשא"א בענין אחר וכהא דאין ידם משגת כנ"ל. אבל בעלמא לא:
אות ה
וגוף דין דמהרי"ו ותה"ד סי' רפ"ד אי חייבים כלל להוציא הוצאות שלא יבזו הנכרים את ביה"ק צל"ע טובא דנראה עיקר כמ"ש התה"ד שכיון שהם אנוסים פטורים. והשיבת ציון סי' ס"ב חולק על התה"ד וס"ל שצריך להוציא כפי יכולתם להציל ביה"ק מבזיון. ותמהני עליו שחולק על התה"ד בלי שום ראיה והיכן מצינו שיהיו חייבים להרבות בהוצאה להציל איש חי או מת מבזיון [ואף דבסנהדרין ע"ג מבואר דמצילין בנפשו הרודף אחר נערה המאורסה משום פגמא ע"ש. לא דמי לזה. וגם בכ"ז לא מצאנו שיוציאו הרבה הוצאות. והא דאיתא שם שחייב למיגר אגורי היינו רק בהצלת נפשות וע' בנין ציון סי' קס"ז] ורק מצינו שהתורה חייבה במצות קבורה ובטורח לכבוד החיים והמתים אבל לא בכספו. ואף אם נכנס זה בכלל צדקה ג"כ אין שייך להכביד על הציבור. ואי נימא שזה בכלל מצות קבורה. לבד דלא מצינו כן דהא קבור תקברנו דרשינן לה בסנהדרין מ"ו ע"ב לארון וקבורה ולא דריש לה לקבורה אף מאה פעמים כהא דב"מ ל"א. ולבד זה גם בקבורה לא מצינו שיהיו חייבים להוציא הרבה ע"ז והיא רק מצוה שבגופו וטרחתו. ונראה שעיקר דברי התה"ד שם וכן השיבת ציון הם רק בההוא עובדא שרצו לעשות דרך הרבים על הביה"ק שהיו הולכים שם גם ישראלים. ולזה שפיר קאמר שם התה"ד דהוי כהצלת ממון רבים ובאונס ושרי. והשי"צ חולק דמ"מ אסור שילכו רבים שם. ומחויבים להוציא ע"ז כסף כדי יכולתם להנצל מהאיסור. ועמג"א סי' תרנ"ו ואכמ"ל בזה. ונראה הטעם כהא דקדושין י"ח שכופין המשפחה לפדות משום פגם משפחה וה"ה בנ"ד. ועמ"ש בס' צ"ו באורך בזה בס"ד:
אות ו
והח"ס סי' שכ"ז כתב היתר מצד דבהקדש אין מעילה בגידולים. וזה צ"ע דמ"מ איסור איכא. ובכל הנאה קיי"ל שגידולים אסורים. וגם דהא מדמינן לע"ז שאסור שאסור גידולים שלה. וגם דהא פסק הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ו שמועלים בגידולים. וראיתי שביאר טעם ההיתר מצד שספק אם העשבים על הקבר ממש. והו"ל ספק דרבנן ועוד סברות בזה מצד ס"ס וכ"כ איזה אחרונים. ותמיהני שהרי הוא ודאי שהעשבים צומחים על הקברים ממש בלי שום ספק ובכ"ז לוקטים אותם ובלי ספק כיון שנהגו היתר יש לזה יסוד נכון בש"ס ופוסקים. וגם ראיתי שכתבו מצד ביטול ברוב וע' שו"ת רעק"א סי' מ"ה. ולענ"ד כיון דיליף בג"ש מע"ז א"כ ניליף ג"כ שאינו בטל ברוב כמו ע"ז דהוי בכל שהוא. וצ"ל דמסברא ע"ז חמיר טפי בזה והוא דוחק כיון דג"ש גמיר וע' ע"ז ע"ד ע"א ובתו' שם. ואפשר דכיון דגוף איסור מת גמרינן מע"ע כמו"ש התו' בסנהדרין מ"ח ע"א ע"ש ממילא בטל ברוב כמו ע"ע. וממילא גם משמשי המת בטילים דלא יהא טפל חמור מן העיקר ואכמ"ל בזה:
עכ"פ כיון שבארנו דמשום דליכא חשדא אין היתר. וגם היתר הח"ס אינו מבורר. א"כ קשה טובא איך נהגו היתר בדבר המפורש בש"ס ופוסקים לאיסור:
אות ז
והנראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בפי"ד מה"א הי"ג בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהם ואין עושין בהם מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ"ל. והוא נפלא שלא הביא כלל הא דאין מרעין בהמות ואין מלקטין ואם לקטן שורפן במקומן וכבר תמה עליו בכ"מ שם ע"ז. והב"ח סי' שס"ח כתב ליישב זה דמ"ש אסור בהנאה הוא ג"כ משום כבוד המתים ולהכי לא הזכיר אין מרעין דהוי כ"ש מאין אוכלין ואינך. והנה לבד שהוא דחוק תמיהני טובא למה השמיט הא דשורפן במקומן שמפורש בש"ס דלא הוי משום כבוד מתים. ועוד קשה טובא לכל הפירושים כיון שכל הברייתא הטעם משום כבוד מתים וכן הא דשורפן דווקא במקומן יש לו טעם משום קנסא וחשדא א"כ מה מקשה הש"ס אי קאי אסיפא מאי כבוד מתים איכא דשפיר קאי אכולה ברייתא וקנס דבמקומן הוא ג"כ נצמח מדין כבוד מתים והכל אחד. וגם מאי משני אלא ארישא הול"ל. אשארא כיון דכל הברייתא הוא מטעם זה לבד הא דבמקומן. ורש"י פי' באמת ארישא אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי עכ"ל. משמע דרק אהא לחודיה קאי. אבל פירש"י גופא צריך מובן דהא גם אין מרעין ומלקטין הוא ג"כ משום כבוד מתים. ודוחק לומר דכיון דהנהו הוו פירושא דאין נוהגין קלות ראש להכי נקיט רש"י רק רישא וכן הש"ס לא נקיט אשארא:
ונראה דעת הרמב"ם בזה דס"ל דהא דאין מרעין ומלקטין אינו משום קלות ראש דהא חזינן גבי ביהכ"נ איתא בדף כ"ח ע"א שלא יתלוש העשבים משום עגנ"פ. משמע דבלא"ה שרי ללקט ולא הוי קלות ראש אף שיש לחלק בין ביהכ"נ לביה"ק דבביה"ק הוי ליקוט עשבים טפי קלות ראש. וגם יש לפרש שם דלא יתלוש אף לשרוף ולא להאכיל לבהמתו. מ"מ קשה ל"ל חשיב גבי ביהכ"נ האי קלות ראש דהכא כמו ליקוט עשבים וע"כ דלא הוי קלות ראש:
אות ח
והנראה דהנה דעת ה"ר ישעיה הובא בטוש"ע י"ד שס"ד דעפר שע"ג הקבר אסור בהנאה דהוי תלוש ולבסוף חיברו ושאר פוסקים חולקים עליו וס"ל דרק קבר בנין אסור כדאיתא בסנהדרין מ"ז. ונראה סברתם כמו"ש התו' בע"ז מ"ח ע"א דבאילן אף שהיתה בו מקודם תפיסת יד אדם מ"מ כיון שהוא מחובר ממש בטלה תפיסתו משא"כ בבית ע"ש. וה"ה הכא ס"ל דכיון שהעפר מתחבר ממש עם האדמה שם בטלה תפיסתו משא"כ בקבר בנין. אבל עדיין צ"ע דהא קיי"ל בע"ז מ"ח דהמשתחוה לאילן תוספתו אסור אף שהוא מחובר. וא"כ ה"ק הכא אף אי נימא דהעפר שעל הקבר הוי כמחובר מ"מ הרי הניחו על הקבר אחר קבורת המת והו"ל כתוספת באילן אחר השתחואה כנ"ל. וא"ל דרק במשתחוה אסור ולא במשמשי ע"ז. ז"א דנראה דמשמשי ע"ז וע"ז עצמה דין אחד להם לענין זה וגם דהא תנן בע"ז מ"ח שאילן שהעמיד תחתי' ע"ז אסורה. וקשה דהא מחובר אינו נאסר והתו' כתבו בדף מ"ז ע"ב דהוי רק מדרבנן והוא דוחק. ולענ"ד י"ל דהכוונה שאסורה בהנאה מה שניתוסף בה וכדשמואל וא"כ מבואר דה"ה במשמשין. והא דלא מייתי לה לסיועי לשמואל היינו משום דאיכא לאוקמא שנטעה מתחילה לכך וכ"כ הר"ן ובתו' רי"ד דאיירי שנטעו מתחילה לכך ע"ש. ובחי' ריטב"א מ"ז ע"ב כתב דהא איכא שם שני גירסות גירסא שלפנינו נטלה ה"ז מותרת ויש גירסא בטלה ה"ז מותרת. ולזה כתב שם דלגירסא נטלה מפרש לה שלא נטעה מתחילה לכך וא"כ אין נאסר האילן בלא מעשה ורק משום מראית העין אסור בהנאה כ"ז שהע"ז תחת האילן וכמ"ש התו' ג"כ. ולגירסא בטלה צ"ל דאיירי שנטעה מתחילה לכך או שגדעה ופיסלה לכך ולזה צריך ביטול. ולכאורה ק' דמ"מ היכי סתים לה דנטלה מותרת דהא מ"מ אסור מה שניתוסף. אבל כבר נתבאר בחי' הריטב"א שם דהיכא שהעמידו הע"ז שם דרך עראי אז האיסור אינו רק מדרבנן מפני מראית העין. ואם הוציאה אף ע"י ישראל הותר האילן ואם העמידו שם דרך קבע אסורה מן התורה. רק אם הוציאה נכרי ע"מ שלא להחזיר ה"ז ביטול גמור והותר האילן וא"כ א"ש שמותר גם התוספת וכ"נ דעת רש"י מ"ז ע"ב כמ"ש הריטב"א וכ"כ הטוש"ע סי' קמ"ה ס"ג. עכ"פ קשה למה מותר העפר שעל הקבר ובפרט דהא הוי כנוטעו מתחילה לכך:
אות ט
והנה מכבר הקשיתי דהא קיי"ל בע"ז נ"ד דאם חפר בורות שיחין ומערות לע"ז אסרה. וא"כ למה מותר קבר הא חפרה לשם מת. ומצאתי בחי' ריטב"א ע"ז נ"ד שהתעורר בזה וכתב דהא הוי הל"מ בע"ז. ולהכי לא ילפינן זה לקבר ולא נלמד רק הכתוב בתורה. וכוונתו נראה כדאיתא בנזיר נ"ו שאין דנין מהל"מ [וע' מכות י"א ע"א ואף דשם קיי"ל דפסול ס"ת שתפרו בפשתן דאיתקש אף להל"מ מ"מ י"ל דרק שם דקרי לתפילין תורת ה' משמע שדין אחד להם בכל דבר משא"כ בעלמא אין דנין ג"ש מהלכה וע' רש"י שבת קל"ב ע"א וע' קדושין י"ז גבי ג"ש דריקם ויש לדחות ואקצר. וע' תוס' שבת כ"ח ע"א שכתבו בד"ה אלא שלא נלמד בג"ש רק דבר המפורש וכעין זה איתא בתוס' ב"ק כ"ד ע"ב ויש להאריך בזה]. וכן מוכח ממה דקיי"ל שקבר הנעשה בקרקע גזולה מפנים אותו והקבר מותר בהנאה. וקשה דהא בע"ז קיי"ל דע"י מעשה אוסר אף דבר שאינו שלו. ולפ"ז א"ש דג"ז הוי הל"מ וכ"נ דעת הריטב"א שם ע"ש. והיינו משום דיליף מקרא דהכנו. ואמרינן עד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה וכדאיתא בכמה דוכתי בש"ס כעין זה ע' סנהדרין כ"ב ע"ב:
וראיתי כעת בבאר יצחק סי' כ"ט שהקשה לו זה רב אחד. ולא ראה דברי ריטב"א הנ"ל. והגאון המחבר תירץ לו עפמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ז דאילן שנטעו מתחילה לע"ז דאסור היינו בשל נכרי. אבל של ישראל כיון שאין אסור עד שתיעבד והעבודה היא כשהוא כבר מחובר שוב אינו נאסר ולא משכחת לה רק כשנעבדה קודם השרשה. ולזה הכא בחפר בה בורות ג"כ ע"כ איירי בשל נכרי שנאסר מיד ע"י החפירה דבשל ישראל דבעי עד שתיעבד א"כ העבודה היא לקרקע עולם ושוב אינו נאסר. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דהא קבר הוא כמשמשים שאינו נאסר עד שתיעבד וכדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"ב שא"נ עד שיקברו מת שם וכשקוברים המת הרי הוא קרקע עולם ואינו נאסר:
והנה חי' הרמב"ן על ע"ז אינו ת"י אבל לענ"ד תירוצו צ"ע דבחי' הריטב"א בע"ז נ"ד מייתי בשם הרמב"ן גבי ניסך לה בין קרניה דבחקק בין קרניה אסרה שעשה בה מעשה. אף שאינה רק בימוס דהוי משמשי ע"ז שאין נאסרים עד שיעבדו ע"ש שמפורש כן בדבריו. הרי להדיא בדבריו שאף שנעבד אחר שכבר עשה המעשה מ"מ נאסרה הבהמה וה"ה לקרקע [ובלא"ה כבר הרגיש שם בבא"י דלהטור וש"פ שמצריכים בחפר בורות השתחוה הקושיא במקומה. ומש"ש לתרץ דס"ל דהוי דרבנן הוא דוחק וכמפורש בריטב"א ושאר ראשונים וע' שו"ת רעק"א סי' מ"ה מ"ש בזה בדעת רש"י. ונראה טעם הדבר דהכא כיון שהל"מ או גזה"כ שבמעשה אוסר אף קרקע ובע"ח ושאינו שלו. א"כ אף שעובד אחר המעשה נאסר ג"כ דמאי שנא. ורק גבי אילן כתב שפיר הרמב"ן דאין עבודה שאחר ההשרשה אוסרת משום שמעשה הנטיעה אף שנטעו לכך היה בתלוש ועתה הוא מחובר ופנים חדשות באו לכאן שנעשה כקרקע וכמ"ש התוס' מ"ח ע"א משא"כ הכא [ואולי הטעם בחפר בורות דמיקרי לענין זה תפיסת יד אדם]:
אות י
ולפ"ז נראה שאם נטעה ישראל מתחילה לכך ועבדה בשעת השרשה ממש כגון שאמר שעובדה בגמר השרשה וכעין הא דב"ק ע"א בגמר זביחה עובדה. מ"מ לא נאסר לשיטת הרמב"ן הנ"ל כיון שבשעה שיחול האיסור נעשה מחובר. ומחובר אינו נאסר ואף דבא בבת אחת. וכן מוכח מלשון הרמב"ן שהובא בבא"י שם סי' ל' שכתב שאין נאסר עד שיעבדנה קודם השרשה. משמע ולא בשעת השרשה:
ועפ"ז מבואר שפיר שיטת הפוסקים דס"ל שעפר שעל הקבר אינו נאסר דס"ל דכל עפר תיכף כשמניחים אותו על האדמה הוי תיכף כמחובר וכמובן. והעפר אין שייך לומר שיאסר רק כשמונח כבר על הקבר שבזה מיקרי ששימשו בה למת וכדאיתא בסנהדרין מ"ח דבעי עד שיעבדו ואז שוב אינו נאסר דהוי מחובר כיון שבא בבת אחת האיסור והחיבור כמש"ל. וכן מוכח מרבינו ישעיה בעצמו שכתב הטעם דאסור העפר משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וקשה דתיפוק ליה דהוי כנטעו מתחילה לכך ועכצ"ל כמש"ל דהכא לא שייך זה משום שהאיסור בא בשעה שנעשה מחובר. ולזה הוצרך לסברא דתלוש ולבסוף חיברו. וש"פ ס"ל דלא דמי לבית רק לאילן כמש"ל מהתוס' דף מ"ח. ומה שהקשיתי מהא דתוספת אסור. נראה דג"כ לק"מ דרק גבי ע"ז שייך איסור תוספת לפי שהעבודה הוא לכל האילן ולהתוספת ג"כ ותיכף צומח התוספת באיסור. ובהעמיד תחתיו ע"ז ג"כ משתמש בכל האילן יחד והתוספת הוא נצמח מגוף האילן. משא"כ הכא שהעפר הניתוסף הוא בפ"ע רק שחיברו לארץ שהמת קבור בה. ואין להוכיח מהא דתוספת אסור שאם בא החיבור ואיסור נעבד בבת אחת אסור. ז"א דשם גזה"כ הוא מהא דאשיריהם תגדעון וראיה דהא אין עובדים לאילן בכל רגע ורגע וא"כ למה אסור מה שצמח בשעה שלא עבדה. וע"כ צ"ל שגזה"כ הוא שמה שצומח ממחובר נעבד אחר שנעבדה אסור. וא"כ אין לך בו אלא חידושו מה שצומח אבל לא מה שניתוסף ונתחבר בפ"ע. ואטו אם יטע אילן אחר סמוך לו ויתחברו השרשים בארץ יחד יאסר האילן השני. ובענין הא דבא האיסור והחיבור בבת אחת יש להאריך בהרבה שיטות בש"ס דאיכא כה"ג ובהא דכל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו אך מטרדותי ההכרח לקצר:
עכ"פ לפ"ז נתבאר דלריה"ג ולר' יוסי בר"י דס"ל בע"ז מ"ה דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ואפשר דאף ר"ע ס"ל הכי ועתוס' מ"ו ע"א ובמפרשים שם ודאי דאסור העפר שמשימים אח"כ על הקבר כיון שנלמד מע"ז. וכן לפירש"י בסנהדרין מ"ח ע"ב דרשב"ג ס"ל הזמנה מילתא היא וכאביי דאסור במשמשי מת אף בהזמנה א"כ ודאי שנאסר העפר שמשים על הקבר כי בשעה שמרים העפר להשים על הקבר הרי הוא מזמינו בתלוש ונאסר וכדאיתא בע"ז נ"ט דטפחינהו בידו הוי תלוש בתפיסת יד אדם ורק דשם במים דמי לבית דלא הוי חיבור גמור ובעפר דמי לאילן וכמש"ל ועכ"פ ודאי שנאסר העפר למ"ד הזמנה מילתא במת [ובסוגיא דסנהדרין שם צריך ביאור דמדמה הש"ס הזמנה דתפילין למת דהא במת יליף לה מקרא שם לאביי ורבא ואכמ"ל בזה. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' שם על רש"י בד"ה אע"פ וע' במלחמות בפ"ק דסוכה]:
אות יא
ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם דהא דאין מרעין בו בהמות ואין לוקטין בו עשבים ואם ליקטן שורפן במקומן היינו משום איסור הנאה ממש כמ"ש הר"ן ולא משום כבוד מתים דאי משום כבוד מתים ל"ל למימר אין מרעין בו בהמות הא הוי קו"ח ממה שבעצמו אסור לאכול שם ובבהמה הוי בזיון טפי. וכן קשה למה אם ליקטן שורפן וטעם דקנס דחוק דכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם דבמס' שמחות פי"ד איתא שאף אם ליקטן לצורך ביה"ק ג"כ שורפן במקומן ע"ש בהגהת הגר"א וכ"ה בטוש"ע סי' שס"ח ובזה לא שייך קנס. וטעם חשד דחוק מאוד כיון שבגוף הדבר אין בו איסור רק משום כבוד מתים לא שייך זה. והרא"ש והמרדכי פ' בני העיר כתבו דאיירי אף בקרקע עולם ומשום כבוד מתים. ובקבר בנין בלא"ה אסור בהנאה. אבל הרמב"ם ס"ל כמש"ל וכ"נ דהא הש"ס אינו מחלק בין קבר בנין לקבר חפירה ואדרבא סתם ביה"ק שלהם הוי של בנין וכדאיתא בעירובין ל"א ובמשנה שם כ"ו ע"ב שאסור לערב בביה"ק משום איסור הנאה. וכבר כתב המג"א ר"ס ת"ט דע"כ איירי בקבר בנין דקבר חפירה מותר בהנאה. הרי דקרי לה סתם ביה"ק ועכצ"ל כמש"ל. ורק דהכא משמע להרמב"ם דאיירי בקבר חפירה ג"כ כי בקבר בנין אין דרך שיצמחו עשבים כ"כ אם לא שיש עפר על גביו והעפר הוי כמחובר כמש"ל. ואף שלפעמים צומח קצת איזה עשב על הגגות וכמ"ש כחציר גגות. בכ"ז אין בו ממש וג"ז הוא ע"י קצת עפר שיש שם. ולזה ס"ל להרמב"ם דברייתא זו אתיא כריה"ג וריב"י דס"ל נטעו ולבסוף עבדו אסור ולזה אסור העפר שעל הקבר בהנאה מדינא כמש"ל ולזה גם העשבים אסורים. אבל לדידן דס"ל כרבנן דנטעו ולבסוף עבדו מותר שפיר שרי בהנאה וכהפוסקים החולקים על רבינו ישעיה כמש"ל ולזה מותר גם העשבים בהנאה. וא"ל דמ"מ העשבים יאסרו בהנאה דהוי כתוספת שנאסר אף במחובר. וזה צומח מן הקבר עצמו כמו באשירה וכמש"ל. ז"א דבאשירה היינו משום שעובדים גם התוספת או כשמעמיד הע"ז תחת האשירה הענפים המתוספים מגינים ג"כ על הע"ז והוי נוי לע"ז יותר. אבל במת לא שייך זה. ולא מיקרי תשמיש למת רק העפר שמכסה הקבר. אבל לא העשבים והאילנות וז"ב. ומשום גידולים אין לאסור כיון שהעפר בעצמו מותר דהוי קרקע עולם ולזה לא הביא הרמב"ם דין דאין לוקטין עשבים וששורפן. והא דאין מרעין בהמות א"צ להביא דהוי כ"ש מאין אוכלין בהן כמש"ל. ובברייתא קתני לה לאסור מדינא כנ"ל. ולא משום קלות ראש:
ולפ"ז מיושב מאוד סוגיא דמגילה כ"ט דפריך מפני כבוד מתים אהייא. ומסיק דקאי ארישא. והוא תמוה דהא גם הנהו דסיפא הוי משום כבוד מתים וכמש"ל. אבל לפמש"ל א"ש דהנהו דסיפא הוי משום אה"נ ממש וכמש"ל.
ונראה שלזה פירש"י ג"כ דקאי ארישא היינו על אין נוהגין קלות ראש. משום דאזיל לטעמיה דס"ל בע"ז מ"ה דבנטעו יחור כ"ע ל"פ שאסור אף בנטעו ולבסוף עבדו דהוי כתלוש ולבסוף חברו. וא"כ ה"ה בעפר שעל הקבר ע"כ ס"ל כר' ישעיה שאסור דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וא"כ ע"כ דטעמא דאין מרעין ואינך הוא איסור מדינא ולא משום כבוד מתים. והחולקים על ר' ישעי' ס"ל כהתוס' שם דאף בנטעו יחור הוי מחובר גמור ולא דמי לבית וכמש"ל. וה"נ ס"ל בעפר שמתחבר תיכף עם הארץ והו"ל קרקע עולם דגוף אחד הוא:
אות יב
וממילא מיושב מנהגינו לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת רוב הפוסקים דס"ל שעפר שעל המת מותר. דקיי"ל כרבנן דריה"ג שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ולזה שפיר העשבים והאילנות שעל הקברים מותרים. כי מן המת ודאי שאינם יונקים. כי יניקת זרעים ג' טפחים כמפורש בכמה דוכתי. ואף דאיתא בירושלמי ע"ז פ"ג הל"ה דחטים בוקעים השרשים חמישים אמה י"ל דהיינו דווקא חיטים. ועוי"ל דהיניקה הוי רק ג' טפחים רק השרשים בוקעים טפי וכן עיקר וכעין זה איתא בב"ב כ"ו ע"ב לענין חוץ לט"ז אמה שאף שיש שרשים אין שם יניקה וז"ב. ועפר שעל הקבר מותר ולזה גם גידוליו מותרים. ובמה שלוקטים העשבים אין בזה משום בזיון למתים כלל וכמש"ל דגם בביהכ"נ לא נאסר ללוקטם רק משום עגמת נפש ולא משום בזיון. ונהגו העולם כהרמב"ם בזה כיון שגם לשאר פוסקים הוא רק מדרבנן ויש לצדד קצת להיתר וכמש"ל ועי' רמ"א סי' שס"ח מתה"ד:
אות יג
והנה במש"ל דסתם ביה"ק הוי של בנין מהא דעירובין ל"א. באמת סוגיא דשם צ"ע דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ועו"ק דקאמר שם לר"י דשרי משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו. וזה קשה דהא בעינן שיקנה שם ביתו ויוכל לאכול שם וזה אסור לאכול שם דאסור בהנאה וכמו דקיי"ל שאין מערבין באה"נ. ובחי'. רעק"א בסי' ת"ט תמה על מ"ש בש"ע שם שאין עירובו עירוב דמנ"ל זה על בדיעבד עי"ש. ולענ"ד הדבר נכון כמ"ש דכיון שאסור לאכלו שם אינו עירוב. ואדרבא קשה על הש"ס דמפרש טעמא דר"י דשרי משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל. ועו"ק לשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל הי"ג שכתב ביה"ק אסור בהנאה ושם איירי בקבר קרקע עולם דמייתי שם דין דאין אוכלים ואינך משום קלות ראש ולא משום איסור הנאה וגם דהו"ל לפרושי דאיירי דווקא בקבר בנין. ועו"ק דבית הפרס ע"כ הוי קבר חפירה דבקבר בנין לא שייך לומר שנחרש הקבר. וא"כ הו"ל לפלוגי בדידה בין קבר בנין לקבר חפירה:
והנלע"ד דבאמת איירי בעירובין שם אף בקבר חפירה. ואיסור הנאה דהתם היינו מצד קלות ראש להשתמש שם במיני מאכל ומשתה וליהנות שם. וכמו בבתי כנסיות דאמרינן במגילה כ"ח ע"א שאין אוכלין ושותין שם ואין ניאותין שם משום דהוי קלות ראש. ומשם גם כן מקור דברי הרמב"ם שחשב בפ"ד מה' אבל ג"כ הנך גבי קלות ראש בביה"ק אף שבש"ס בדף כ"ט גבי ביה"ק לא נזכר זה. ולזה שפיר קאמר דמצות לאו ליהנות ניתנו ומותר בכה"ג להשתמש שם להניח עירוב. שאינו רק לשם מצוה ולא הוי בזיון למת. ולרבנן אסור בכל ביה"ק אף בקבר חפירה וכנ"ל. ולועג לרש ליכא בהנחת עירוב דהא אינו רק סילוק איסור תחומין ולועג לרש שייך רק בגוף המצוה כמו בציצית ותפילין ולימוד תורה וכדומה. ומיושב בזה הא דקאמרינן לר"י דשרי אף שאסור לאכול שם ובזה לא שייך מצות לאו ליהנות כדאיתא בר"ה כ"ח דבדבר הנאה גמורה לא שייך זה וגם דהוי קלות ראש גמור כמש"ל. בכ"ז הא קאמר שם מעיקרא שיכול לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל ולהביאו אצלו ע"י פשוטי כלי עץ. וא"כ ה"נ אין בזה קלות ראש כיון שאינו אוכל בביה"ק ממש רק בשידה והו"ל רשות בפ"ע וכמו שחוצץ בפני הטומאה דהו"ל אוהל בפ"ע כ"ש שחוצץ לענין דלא הוי קלות ראש. ורק לעשות קפנדריא מבואר במס' שמחות פי"ד דהוי קלות ראש ולא לעבור בתוכו לצורך ובפרט דהא הוי צורך מצוה. אבל אי נימא שאסור בהנאה ממש תיקשי דאף ע"י שידה תו"מ אסור לעבור שם וכמ"ש בהג"א דלרבינו ישעי' אסור לדרוס על הקבר ועי"ד סי' שס"ח ואחרונים. ורש"י שפירש בעירובין שם איסור הנאה ממש לטעמיה אזיל כמש"ל דס"ל דבאילן בנטעו יחור הוי תלוש ולבסוף חיברו ואסור אף בעבדו אח"כ כמו בית ולזה עפר שעל הקבר אסור אף בקבר חפור. וע"כ מפרש אה"נ ממש. ומה דמבואר שילך בשידה תו"מ צ"ל דס"ל לרש"י דמעיקרא ידע סברא דלאו ליהנות ניתנו. ומה שיעבור בשידה תו"מ לצורך מצוה ג"כ לא הויא הנאה. או דס"ל לרש"י שמותר לדרוס כמבואר באחרונים שם הטעם דבלאו עפר הקבר היה שם עפר אחר וא"כ אינו נהנה ממנו. וכן מוכח ממה שלא חילק הרמב"ם בפ"ו מה"ע הי"ז בין קבר יחידי לביה"ק כפירש"י בעירובין שם. הרי שעובר בשידה תו"מ על גוף הקבר ומ"מ אינו אוסר שם רק מפני דניחא ליה אח"כ והיינו משום דאיירי בקבר חפירה וכמש"ל. ורק מה דניחא ליה אח"כ הוי קלות ראש שמשתמש שם במיני מאכל וכמש"ל. אבל הרמב"ם ס"ל דעפר שעל הקבר מותר וכמש"ל ומפרש אה"נ שבש"ס משום קלות ראש כמש"ל והיינו דבפי"ד מה' אבל כתב ג"כ שאסור בהנאה היינו ג"כ משום קלות ראש דבחדא מחתא נקיט לה. וכן מוכח להדיא ברמב"ם שכתב אין אוכלים משום ק"ר. ותיפוק ליה דאסור בהנאה. וע"כ צ"ל כמש"ל דאיסור הנאה הוא ג"כ משום ק"ר וז"ב לענ"ד. ולהכי לא מחלק בין קבר בנין לקבר חפירה. משום דלא איירי הכא רק בדין כבוד המתים וזה אסור בכל ביה"ק:
אות יד
ולענין קושיית הרעק"א שהזכרנו שהיא באמת קושיא עצומה. נלע"ד בזה דבאמת הטעם דאיתא בש"ס דף ל"א משום דניחא לי' דמינטרא אחר קניית עירוב צ"ע. דמ"מ יכול לומר בפירוש דלא ניחא ליה. וכעין דאמרינן גבי חמץ דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה שלא ידע ממנה לבטלה. אבל אם ביטלה בפירוש שפיר דמי. וה"ה הכא ליהני אם יגמור בדעתו שאינו רוצה בה. ונהי דאפשר באמת דינא הכי. אבל לא שייך לומר בשביל זה בהחלט שאסור לערב בביה"ק. הול"ל שאסור לערב בדבר שמקפיד עליו אח"כ. כיון שאין האיסור על שעת העירוב רק על שעה שאחר העירוב. ולזה נראה דבאמת הא קיי"ל בר"ה כ"ח שאם נהנה בשעת המצוה כמו במעיין בימות החמה אסור. והכא נמי נהי דגוף קנין העירוב הוי לדבר מצוה ואינה הנאה. אבל יש לו הנאה במה שנשאר העירוב אח"כ. כי אם לא היה נשמר העירוב מקודם. ממילא לא הי' נשאר אח"כ. והרי נהנה מביה"ק לבד קניית שביתתו שם. ולהכי תנן שאסור לערב לפי שהאיסור הוא בשעת העירוב ג"כ:
אות טו
והנה נראה דמי שהניח חפץ בביה"ק. אם אין שם מקום משומר יותר מבמקום אחר ואין לו שום תועלת בהנחתו שם לא מקריא הנאה ותשמיש כלל דהוי מעשה קוף בעלמא. וכעין זה איתא בסי' שכ"ה ס"י שאם הביא נכרי דרך רה"ר לא מיקרי הנאה משום שאפשר לילך שם ע"ש. ואף החולקים שם היינו משום דמ"מ נהנה שא"צ לילך. משא"כ הכא. וכ"כ הנ"י פ' נגמר הדין בשם הרמב"ן שבמקום שאפשר לקבור במקום אחר לא מיקרי הנאה במה שקובר קרובו בקבר של מת אחר דלא מיקרי הנאה בכה"ג. והיינו כמש"ל]. ורק אם צריך להניח שם לשם עירוב ומסתמא נזדמן לו המקום לפי המדה שיותר טוב לו שם שמשתמר יותר או שעומד על גבול התחום. א"כ ניחא ליה בזה ונהנה בזה. וממילא נהנה במה שמשתמר שם שעי"ז נשאר לו אח"כ כנ"ל. וא"ל דזה היה לו ג"כ אם היה מונח בביתו. ז"א דהא צריך להעירוב שיהא מונח בביה"ק. אבל אי נימא שאינו עירוב ממילא אין שם שום הנאה. דמה שמשתמר שם שישאר אח"כ אינה הנאה דבביתו משתמר טפי. והנה הרשב"א כתב בחי' יבמות ק"ד דלהכי באה"נ לא יצא. דאי נימא יצא הויא הנאה ולזה אמרינן לא יצא דממילא אינו נהנה. וכ"כ הריטב"א בר"ה כ"ח ע"א ע"ש. וא"כ ה"נ אמרינן דאין עירובו עירוב. דעי"ז שוב אינו נהנה במה שהיה משתמר שם וכנ"ל. ורק לפמש"ל דהכא איירי באה"נ משום כבוד המתים. ק"ק לומר דבכה"ג יהא אסור. ובכ"ז יש לומר כן וכמובן. כיון דמ"מ יש כאן איסור הנאה. ולפי הבנת המפרשים דאיירי באה"נ ממש ובקבר בנין כמש"ל. נלע"ד שנכון מאוד:
וכ"נ לשון הריטב"א בעירובין ל"א שכתב וז"ל. ומ"ס ניחא ליה דלינטר. פי' ואע"ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לד"מ. הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם. דכי מצטריך ליה אכיל ליה עכ"ל. מבואר לשונו דניחא ליה בשעת קניית העירוב ג"כ וכן קודם זה. והיינו כמש"ל בס"ד:
ועכ"פ נתבאר דאסור לערב אף בביה"ק שאין בו קבר בנין וכפשטות לשון הש"ס ורמב"ם וש"פ. ולענ"ד כן עיקר. ואין זה דוחק לפרש הא דקרי לה הש"ס אה"נ סתם. דהא עכצ"ל כן בלשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל הי"ג שאסור בהנאה הוא רק מפני קלות ראש. וגוף דין אה"נ נתבאר אח"כ שם בהלי"ז ע"ש:
אות טז
ובשלט"ג פ' נגמר הדין התעורר בדברי הרמב"ם הנ"ל שהשמיט דין דאין מרעין ולוקטין. וגם על מה שלא ביאר בהלי"ג דרק קבר בנין אסור בהנאה. וכתב שם לחלק בין ביה"ק של רבים. שכיון שהוקצה לביה"ק אסור בהנאה אף במקום שעדיין אין בו קבר כיון שהוקצה לכך ואף בקרקע עולם. משא"כ בקבר של יחיד. והנה לבד שתירוצו בדברי הרמב"ם עפ"ז. אין לו טעם ויסוד לחלק בדבר שלא הוזכר בש"ס. וגם הרמב"ם לא הזכיר זה. הנה הוא תמוה דכיון דילפינן דהזמנה לאו מילתא במת מג"ש מע"ז. א"כ מנ"ל לחלק בין רבים ליחיד. ופשיטא דאף משמשי ע"ז של רבים אינם אסורים עד שיעבדו. ואדרבא יש מקום לומר להיפוך. דבשל רבים אין נאסר עפר ביה"ק אף לדעת רבינו ישעיה דהוי תלוש ולבסוף חיברו. דהא איתא בע"ז נ"ט ע"א גבי מים של רבים שאין נאסרים אף דטפחינהו בידו ואף שעשה בו מעשה ע"ש. ועי"ד סי' קמ"ה ובט"ז ונה"כ שם. וע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ב כ"ג בזה ואכמ"ל בזה. עכ"פ לדעת הט"ז שם וכ"כ פר"ח דמים של רבים אין נאסרים אף בתלוש וכ"ש במחוברים. א"כ ה"ה הכא בביה"ק של רבים אינו נאסר. אבל באמת ז"א. דשם הטעם משום שאין אוסר שאינו שלו. ולא נמסר מעיין זה לרבים ע"מ לעבדו ולאסרו. אבל הכא נתייחד לזה לקבורת מתים. וכל מת קונה מקומו שם. ולזה אין שום חילוק בין של רבים לשל יחיד. והעיקר בישוב דברי הרמב"ם כמש"ל בס"ד. ושם בשלט"ג דקדק ג"כ דאיירי הא דעשבים בקרקע עולם לפי שבבנין אין דרך לצמוח עשבים כ"כ ע"ש. והיינו כמש"ל. ועכ"פ יש יסוד גדול ע"פ דין למה שנהגו להשתמש בעשבים שלקטו מעל ביה"ק לצורך מצוה: