אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן סה

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סה

סימן סד

כבוד יד"נ הה"ג וכו' מוה' יוסף דוד נ"י הגאבד"ק האראדישץ:

ע"ד אשר עורר כתר"ה ברש"י פסחים מ"ז ומכות כ"א גבי יש חורש תלם אחד וכו' והוא כהן ונזיר בבית הטומאה ופירש"י כהן משום לא יטמא ונזיר כתיב על נפש מת לא יבוא. והקשה כת"ר דבנזיר מ"ב ע"ב איתא דבשדה לא משכחת טומאה וביאה בהדדי. רק בבית ונכנס בשידה ופרע עליו המעזיבה או שהיה שם גוסס ומת:

אות א

והנה בפשוטו נראה דלק"מ דכוונת רש"י משום דבנזיר מ"ח דרשינן מהאי קרא איסור טומאת רחוקים בנזיר יעו"ש והכא איירי ברחוקים דכהן מוזהר עליהם להכי מייתי רש"י האי קרא. ואף דהכא כתיב איסור ביאה מ"מ יליף שם לטומאה ג"כ משום דהש"ס ס"ל דעל נפש מת קאי גם על לא יטמא דכתיב בתריה ולהכי איתא שם דלאביו וגו' מייתרי למת מצוה משום דהומ"ל לא יבוא ולא יטמא. ואף דלשון רש"י בברכות י"ט ע"ב ומגילה ג' ע"ב וסנהדרין ל"ה ע"ב משמע דכוליה קרא דאביו ואמו וגו' מייתר לדרשא. ע"כ צ"ל כוונתו דרק אביו ואמו ואחיו ואחותו מיותרים אבל לא יטמא גופיה לא מייתר כמ"ש דאיצטריך ללאו על טומאה. זה נראה בפשטות כוונת רש"י ובאמת כוונתו על איסור טומאה ולא על ביאה. ובפרט דגם בש"ס מצינו דסמיך אסיפא דקרא וכעין שכתבו התוס' בקדושין ס"ח ע"ב ד"ה אמר קרא ע"ש ממש כעין זה. וכ"כ התוס' בכ"מ:

אות ב

אולם להשתעשע בדברי כת"ר אבאר שיש ליישב דבכוונה נקיט רש"י לאו דביאה אך בקוצר כי אין העת מסכמת להאריך. דהנה בשבועות י"ז בעי רב אשי אי בעי נזיר שהייה בקבר למלקות. והקשו התוס' דכיון שנטמא הו"ל מחולל ועומד כדאיתא בנזיר מ"ב ותו לא לקי. ותרצו דלא מיפטר משום מחולל ועומד רק כשלא הספיק להשליך ממנו מת הראשון אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה מוזהר לפרוש מן הקבר. וכ"כ התוס' במכות כ"א ע"ב ד"ה ואפילו שכיון שיש לו שהות לפרוש חייב רק דבעי ר"א שמא צריך כדי השתחוואה. והרשב"א בחי' בשבועות שם הקשה ג"כ קושיית התוס'. ותירץ דס"ל כר"ט דסבר בשמחות פ"ד דעד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ונטמא בו ביום חייב ור"ע פוטר. והלכה כר"ט דסתם משנה דאל תטמא אל תטמא ג"כ כוותיה אתיא. דמקשה עלה בנזיר מ"ב הא מיטמא וקאי ומוקי שלא בחיבורין ואף בו ביום והיינו כר"ט עכ"ד. ולא זכיתי להבין ד"ק דהא מפורש בשמחות שם ובדבריו בעצמם דאף לר"ט כ"ז שלא פירש מהקבר הוי מחולל ועומד וא"כ מה הועיל בתירוצו דר"א בעי לר"ט. דמ"מ כ"ז שלא פירש הוי מחולל אבל תירוץ התוס' א"ש. ודברי הרשב"א צ"ע ויש לדחוק:

וקשה טובא על התוס' דא"כ מאי מקשה הש"ס בנזיר מ"ב ע"ב היכי משכחת טומאה וביאה הא מיטמא וקאי. וכן בכל הסוגיא שם מקשה דכיון שנטמא בתחילת כניסתו הו"ל מחולל ושוב לא מיחייב על ביאה בביאת גופו. ולהתוס' קשה דהא מ"מ מיחייב על כניסתו יותר ואינו פורש וחוזר לאחוריו. ואף אי נימא דבעי שהיה מ"מ בשהיה חייב על טומאה וביאה. וגם יש לדון דבכה"ג ל"צ שהייה כיון שנכנס יותר ועי"ז נצרך לשהות יותר בחזרתו ודמי ליצא בארוכה דאמרנן בשבועות י"ז שחייב אף שלא שהה כיון שהיה יכול לצאת בדרך קצרה. ושם בעי ר"א למילף דין שהיה בנזיר מביאת מקדש. ואף שלא נזכר דין זה מ"מ כן נראה שהנכנס יותר לפנים לא גרע מיצא בארוכה. אך י"ל דאף דלענין שהיה בעי למילף שם נזיר ממקדש מ"מ לענין קצרה וארוכה ליכא למילף בכה"ג דכיון שכבר נתחייב על תחילת טומאתו שוב אין לחייבו עד כדי שיוכל לפרוש מטומאתו. ועדיין צ"ע דכיון שיכול לצאת בקצרה א"כ הרי יכול לפרוש ואינו פורש ורק בעומד במקומו איכא הל"מ דבעי שיעור שהיה ובעי ר"א אם הוי ההל"מ אף בחוץ אבל בכה"ג דגם בפנים ליכא שיעור שהיה ודאי דה"ה בחוץ. ובאמת צ"ע למה בעי ר"א רק על שהיה בחוץ ולא על דיני ארוכה וקצרה שיש שם חילוקי דינים בזה ועכ"פ דברי התו' צ"ע מסוגיא הנ"ל:

אות ג

ובאמת בירושלמי מפורש כדברי התוס' דאיתא בפ"ג דנזיר ה"ה דר' יוחנן סבר שחייב על כל שיעור פרישה ור"א סבר עד שיפרוש ויחזור א"ר בא כך הי' משיב ר"י את ר"א והא כתיב לא יבוא ולא יטמא א"ל שאם התרו בו משום לא יבוא לוקה משום לא יטמא אינו לוקה וע"ש בפ"מ וק"ע שנדחקו בביאורו מאוד. ולפמ"ש הכוונה דר"י מקשה קושיית הש"ס בנזיר שם דלא משכחת לה טומאה וביאה כיון שצריך שיפרוש לר"א. ולזה הוכיח דל"צ פרישה ממש והיינו כמ"ש התוס' הנ"ל. ור"א השיב דאף דלא לקי על כניסת רובו משום לא יטמא כיון דהוי מחולל ועומד. מ"מ לקי על לא יבוא כיון דמקרא מלא דבר הכתוב שהוזהר על לא יבוא ממילא מבואר דלא מיקרי בזה מחולל ועומד לגבי לא יבוא. וכעין זה כתב המאירי בנזיר מ"ב אליבא דרבה בנזיר שם לשיטת הראב"ד דאף בפירש מיקרי מחולל ועומד. דמשנה דמכות כ"א אל תטמא איירי בטומאה וביאה זאח"ז ומ"מ לקי על ביאה דכיון שמתחילה לא הותרה רק על טומאה לא מיקרי מחולל לגבי ביאה. ומכ"ש הכא דקרא מוכח כן. ולא נראה להירושלמי לדחוק דאיירי קרא בפריעת מעזיבה או גוסס כדמוקי בש"ס דילן:

ובאמת י"ל דבביאה לא שייך מחולל ועומד דמחולל ועומד ילפינן מלהחלו. ואף דבש"ס נזיר מ"ב איתא מקרא דולא יחלל כבר כתבו התוס' שם שצ"ל להחלו דלא יחלל לא איירי בטומאה כלל. וכן מפורש בדף מ"ג שם דיליף מלהחלו וכ"ה בירושלמי פ"ג דנזיר. ולהחלו כתיב גבי טומאה בכהן הדיוט. וכתבו התוס' בנזיר מ"ב דילפינן לנזיר מג"ש דאמו אמו מכה"ג והיינו דטומאה דכה"ג אמרינן דהויא בחדא גוונא כדין טומאת כהן הדיוט מג"ש דלא יטמא. וכ"ז לענין טומאה אבל לאו דביאה שנתחדש בכה"ג ונזיר י"ל דחייב אף שהוא כבר טמא ומנ"ל לפטור כשהוא מחולל מאיסור ביאה כיון שהוא לאו נוסף. וי"ל דהיינו שמשיב לו ר"א לר"י דאף דעל טומאה אין לוקה מ"מ לוקה על ביאה. דגבי ביאה ל"א שיפטר מחולל ועומד. ואף דאיתא בת"כ פ' אמור דילפינן בג"ש דלא יטמא כהן הדיוט מכה"ג שישנו גם בבל יבוא מ"מ י"ל שלענין שיהא שייך בו מחולל ועומד לא למדנו. וגם הרי דעת הרמב"ם שאינו לוקה על לא יבוא רק כה"ג כמבואר פ"ג מה' אבל. וכ"כ המאירי נזיר מ"ב ע"ב. והטעם כתב בסה"מ מצות ל"ת קס"ח ובחינוך פ' אמור דאין לוקים ע"ד שנלמד בי"ג מדות. רק כבר חלקו עליו הרמב"ן בשורש שני ועוד ראשונים דשפיר לוקים על האמור בי"ג מדות:

אות ד

ולפ"ז י"ל דברי התוס' דשבועות שהזכרנו. שהם פירשו סוגיא דנזיר לא משום מחולל ועומד. רק כיון דרבה קאמר מקרא מלא דבר הכתוב שחייב על ביאה וטומאה אבל על טומאה וטומאה לא. ומבואר מזה דבגוונא דבטו"ט פטור חייב בטו"ב דגזה"כ הוא. ובטו"ט לא מיפטר רק כשנוגע בב' מתים כאחת כדאמרינן שם שהושיטו לו מת אחר דלא שייך לומר דהו"ל לפרוש. אבל במת אחד כששוהה הרבה בנגיעתו או משאו לוקה על כל שהיה כנ"ל. וא"כ בטו"ב איירי נמי בכה"ג ששניהם באים כאחת וקמ"ל דאף דביאה היינו טומאה רק שמוסיף להיות באוהל המת רוב גופו ומ"מ לקי תרתי. אף דנוגע בשני ידיו בב' מתים לא לקי תרתי כנ"ל. וע"ז מקשה הש"ס הא מיטמא וקאי בהתחלת כניסתו וחייב כבר על טומאה ותו לא מיחייב על ביאת רובו לאוהל משום טומאה. דהא בעי שהיה כדי השתחוואה כיון שכבר נטמא כבעיית ר"א שם. ועכ"פ בעינן כדי פרישה כמ"ש התוס' שם וכדאיתא בירושלמי. ואף לפמש"ל דכשהוא נכנס יותר חייב כדין יצא בארוכה מ"מ נראה דבעומד בפתח הבית ומכניס רוב גופו לבית לא דמי זה ליצא בארוכה דבזה אין מאריך שיעור יציאתו. ועוד ראיה דהא במקדש אמרינן בשבועות שם שאם השתחווה חייב אף בלא שהיה ומשמע דווקא השתחוואה גמורה ולא שיכוף גופו קצת כלפי פנים. אכן בפירש"י שבועות ט"ז ע"ב משמע באמת שאף השתחוואה וכריעה כל דהו כלפי פנים חייב וצ"ל דהיינו מטעם הנ"ל וא"ש הכא. אבל ז"א דכל כה"ג לא הוי קרי לה הש"ס שם השתחוואה וכריעה רק הול"ל שאם הטה ראשו ואיבריו קצת כלפי פנים חייב שהרי יצטרך להאריך בהוצאתם והו"ל כיצא בארוכה או דהוי כעושה מעשה בטומאת מקדש. וע"כ מוכח דמ"מ בעי כריעה ממש ולא הטיה בעלמא וכ"נ פשטות ל' הרמב"ם ספי"ג מהב"מ:

עכ"פ כיון שפטור על הכנסת רוב גופו משום טומאה דהו"ל מחולל ועומד שפיר פריך דלא משכחת לה ביאה וטומאה בהדדי כטו"ט. וכפשטות הכתוב דאמר רבה מקרא מלא דבר הכ' שחייב על שניהם כאחת. ובזה מבואר הא דפריך הש"ס האי מיטמא וקאי וקשה מאי פריך דילמא הא גופא קאמר רבה דמקרא מלא דיבר הכתוב דבטו"ב חייב אף בכה"ג. אבל לפמ"ש א"ש דמשמע ליה דקרא איירי בבת אחת ולזה מוקי בגוונא דאתו טו"ב בב"א. אבל באמת חייב על ביאה גם אם אינו חייב אז על טומאה מצד שכבר נטמא וכדומה:

אות ה

ועוי"ל לפי מה שהביא בס' דברי אמת קונטרס חמישי דעת הרבה פוסקים שאין מועיל להתרות מקודם שנטמא על כל טומאה וטומאה רק בשעה שמיטמא פעם ב' יתרו בו לבד וכן תמיד יעו"ש באורך מחלוקת גדול בזה וכ"נ דעת התוס' מכות כ' ע"ב והובא שם. ולפ"ז הכא כשמתרים בו מתחילת כניסתו על טומאה וביאה. הנה על טומאה מתחייב תיכף ועל ביאה אח"כ. וא"ל שהתרו בו אח"כ עוד הפעם. דא"א לצמצם להתרות ברגע האחרון שנכנס רוב גופו לבית ודוחק

עכ"פ נתיישבו דברי התוס' שבועות הנ"ל מקושייתנו מסוגיא דנזיר. וגם הירושלמי הנ"ל יש לבארו דהיינו דמקשה ר"י לר"א כקושיית ש"ס דילן דלא משכחת לה בהדדי. ומשני ר"א דבאמת אינו מפרש הכתוב דאיירי בבת אחת רק שלוקה על סוף כניסת רובו משום לא יבוא ולא משום לא יטמא וכנ"ל. ושם בירושלמי מסיק להדיא כהתוס' דאיתא שם מהשתחוואה למד ר"י. והיינו מדחייב בשהיה כדי השתחוואה ול"א דהוי מחולל ועומד וכקושיית התוס' הנ"ל:

אות ו

ועוד נראה בישוב דברי התוס' דבנזיר מ"ב כ' התוס' דתירוצא דטומאה בחיבורין פטור אביי משני לה אליבא דרבה. ורב יוסף ס"ל אף בחיבורין חייב ואיתותב באמת מברייתא דלהחלו. וכ"כ הלח"מ פ"ה מה"נ דהרמב"ם מפרש כן ופוסק כרבה. והראב"ד שם מפרש דרב יוסף משני הכי. ולרבה ס"ל דאפילו פירש וחזר ונטמא פטור כ"ז שהוא טמא. ומשנה דמכות אל תטמא אל תטמא איירי בטו"ב. והמאירי בנזיר שם כתב עוד דלהראב"ד ס"ל דלרבה חייב על ביאה אף שנטמא קודם כיון שלא הותרה על ביאה עדיין. לא מיקרי מחולל ועומד לגבי ביאה. ודעת המאירי שם וכן דעת הכ"מ שגם הרמב"ם מפרש כן רק שפוסק כרב יוסף. וכן דעת המ"מ שם. והלח"מ כתב שרש"י בנזיר מפרש כהראב"ד ואין בדבריו הכרע לענ"ד יעו"ש. והנה פי' הראב"ד וסייעתו דחוק מאוד לענ"ד לומר דהא דרב הונא דמייתי ר"י מינה סייעתא אידחיא לה למסקנא לרב יוסף בעצמו וכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. ומכ"ש שאין לומר שהרמב"ם מפרש כן ויפסוק כר"י כיון שעיקר ראייתו נדחתה. ועו"ק דמנ"ל להש"ס דרבה דקאמר אבל טו"ט לא. איירי שלא בחיבורין דילמא איהו נמי איירי בחיבורין. וגם דלדבריהם קשה דר"י דקאמר מעיקרא אפילו טו"ט ע"כ איירי אף בחיבורין דבהכי איירי ר"ה דמייתי מיניה סייעתא ולבסוף הדר ביה ומוקי לה שלא בחיבורים. וגם מ"ש המאירי דקושיית הש"ס מטו"ב ג"כ רק לר"י. ולרבה חייב משום שלא הותרה על ביאה. צע"ג לענ"ד דהא מפורש בש"ס אבל טו"ט לא דהא מיטמא וקאי טו"ב נמי וכו'. הרי דלרבה פריך דקאמר האי לישנא אבל טו"ט לא. ודוחק לומר שהכוונה על שינויא דבחיבורין פטור. ועו"ק טובא כיון דלרבה אמרינן סברא דחייב על ביאה אחר טומאה א"כ גם לר"י נימא הכי דהא ר"י מחמיר טפי ומאי מקשה ודחיק לאוקמא באופן רחוק. ועוק"ל לשיטת הראב"ד וסייעתו כיון דרבה ור"י פליגי בפירש וחזר ונטמא א"כ היינו פלוגתא דר"ט ור"ע בפ"ד דשמחות ובירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה דפליגי בהכי והו"ל להש"ס לאתויי דפלוגתא דתנאי היא. ולפי' התוס' ולהרמב"ם לדעת הלח"מ ג"כ קשה דאיתותב ר"י מברייתא דלהחלו. וכל כה"ג הו"ל לפרושי. ופשטות לשון הש"ס משמע דשנויא קאי לר"י. ועו"ק ל"ל משני באמת לחלק בין הי' לו פנאי לפרוש או לא כסברת ר"י בירושלמי והתוס' בשבועות ומכות כנ"ל. וא"ש גם לרב יוסף. וזה קשה ביותר על תוס' הנ"ל:

אות ז

ולזה נלע"ד לפרש הסוגיא באופן מרווח בס"ד. דרבה ס"ל כר"א בירושלמי דאין חייב עד שיפרוש ויחזור ויגע. ור"י ס"ל כר' יוחנן בירושלמי שם על כל שיעור פרישה. ואף למאי דבעי ר"א בשבועות למימר דבעי שיעור השתחוואה היינו כשלא עשה שום מעשה שכבר עומד בביה"ק. לזה שהיה הויא כמעשה. אבל כשנוגע במת ואחר כדי פרישה נגע במת אחר שעשה מעשה ודאי דלא בעי שהיה ודמי למשתחוה כלפי פנים דסגי בכריעה בעלמא כמש"ל. ואם לא נגע במת אחר רק מחזיק במת אחד אזי חייב על כל שיעור השתחוואה. ומייתי מרב הונא דאמר נזיר שעומד בביה"ק והושיטו לו מת ונגע בו חייב. ואביי לא הבין דעתו והיה סבור דקאמר דכל טו"ט חייב אף שלא שהה כדי פרישה ולזה הקשה לו מברייתא דכהן שהיה מונח מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו פטור. וע"ז השיב לו ר"י דא"כ תיקשי לך משנה דאל תטמא אל תטמא. ואף דאפשר לאוקמא שפירש וחזר ונגע מ"מ פשטות לשון המשנה משמע שלא פירש. ועוי"ל דכיון דאביי לא נחית לשום חילוק מקשה ליה שפיר ומוכיח שיש חילוק. ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. דהמקשן ס"ד דכיון דטעם פטור טו"ט משום מחולל ועומד א"כ לרבה גם בפירש פטור. להכי משני דשלא בחיבורין חייב דמוסיף חילול בנגיעתו. וממילא גם לר"י יש לחלק בין כדי שיעור פרישה לפחות וכמ"ש התוס' בשבועות שם דאיירי שלא היה פנאי להשליך המת מעל כתיפו. או אפשר דשינויא דבחיבורין יש ליישב גם לר"י. ובחיבורין הכוונה שהיתה נגיעה שניה תכופה לראשונה תוך שיעור פרישה. ובירושלמי מקשה ג"כ על ר"י מברייתא דלהחלו ומשני שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות בידי וכו' יע"ש ונדחקו המפרשים שם ובפרט מ"ש הפ"מ שכיון שנטמא בהיתר פטור אף שיכול לפרוש הוא תמוה. אבל הכוונה דמוקי שהוא בעת קבורת אביו תוך שיעור פרישה. ובזה מיושב ג"כ הא דר"ה דאמר בהושיטו מת שחייב דאיירי לאחר שיעור פרישה ונקיט הושיטו דליהוי מעשה דלא ליבעי שיעור השתחוואה כמש"ל. וגם די"א דהוי לאו שאין בו מעשה ע' רמב"ם פ"ו מה"נ וסמ"ג ל"ת רל"ד וחינוך. ולרבה דס"ל דאף לאחר שיעור פרישה פטור פריך שפיר הש"ס היכי משכחת לה ביאה. ומוקי לה בנכנס בשידה וגוסס. אבל לרב יוסף א"ש כפשוטו שחייב על כל מה שנכנס יותר לאוהל כמש"ל. ולזה התוס' בשבועות מפרשים דס"ל לרב אשי כרב יוסף בנזיר שחייב על שיעור פרישה. וצ"ל דגם בנזיר י"ז גרסי ר"א דלגירסא שלפנינו שם רבא יקשה דרבא משני בדף מ"ג על קושיא דטו"ב. אך י"ל דאליבא דרבה משני לה והכא בעי אליבא דר"י. והרמב"ם נראה שמפרש נמי כן רק שפוסק כרבה דקיי"ל כוותיה לגבי ר"י וגם דסוגיא כוותיה אזלא שם:

ולפ"ז צ"ל דאף דבירושלמי ס"ל לר' יוחנן שחייב על שיעור פרישה מ"מ בש"ס דילן מחלפא שיטתיה דהא משני בדף מ"ב ע"ב על קושיית הש"ס טו"ב היכי משכחת לה כאן בבית כאן בשדה ע"ש. וכ"כ התו' בכתובות ק"ב ע"א סד"ה אליבא שאין לחוש אם קשה דר"י אדר"י מבבלי לירושלמי [ועוד אפשר לומר דבאמת דחוק מאוד לומר דר' יוחנן ור"א יתרצו על קושיית הש"ס על רבה ורק שכתבו התו' בכ"מ שלפעמים מתרץ אמורא קדמון על קושיית אחרון משום שכבר הקשו קושיא זו בימי אמוראים הקדמונים. וא"כ ה"נ צ"ל דסתמא דש"ס מקשה על גוף הדין למה טו"ט פטור וטו"ב מצינו בקרא דחייב. ומשני ר"י כאן בבית כאן בשדה. פי' בבית שנכנס בכל פעם יותר חייב כמש"ל על שמרבה בכניסה ועל ביאה. אבל טו"ט איירי בשדה שנוגע בב' מתים בב"א ובזה פטור כנ"ל ואזיל לטעמיה בירושלמי כנ"ל. ורק הש"ס עדיין מקשה כיון דעאל אסתאב. דאכתי קשה לרבה דס"ל כר"א שפטור עד שיפרוש. ולהכי משני ר"א שצירף גופו וכו' והיינו ר"א לטעמיה ודוחק]. ועפמ"ש מיושבים כל הקושיות שהזכרנו. והא דלא מייתי פלוגתא דר"ט ור"ע דמס' שמחות. היינו משום דכולהו ס"ל כר"ע דמחייב בנטמא בו ביום וכמ"ש התו' בשבועות י"ז להדיא. וכבר הוכיח הרא"ש בה' טומאה והרשב"א בחי' בשבועות שם דהכי קיי"ל. וגם דבירושלמי פ"ג דנזיר מפורש שהודה ר"ט לר"ע בזה:

אות ח

וכיון שישבנו דברי התו' נבוא לישב פירש"י דפסחים ומכות הנ"ל. דהנה השעה"מ פ"ח מה' מ"א והש"א סי' ס' הקשו היכי חשיב במכות כ"א כהן ונזיר הא אמרינן שם כ"ב ע"א דהאי תנא לית ליה אחע"א אף באיסור כולל וא"כ היכי חייל איסור נזיר על כהן והשעה"מ נשאר בקושיא שם. והט"א בראש השנה ד' הקשה ל"ל חשיב ג"כ לאו דלא יבוא בנזיר היכי דטו"ב בהדדי קאתי. ונראה לומר דרש"י בא ליישב הקושיות הללו וס"ל כמש"ל בתירוצי הראשון על התו' דחייב על ביאה אף שהוא מחולל ועומד מטומאה רק הש"ס דחיק לאשכוחי דליהוי טו"ב בהדדי. או דס"ל לרש"י כהמאירי דאף שהוא מחולל מכל מקום לקי על ביאה שלא התרו בו עדיין משום ביאה ולהכי כיון שהכניס אצבעו באוהל הטומאה נטמא דעל כרחך איירי הכא באוהל הטומאה. וחרש תחת האוהל דשייכא בה ביאה. וכעין זה פי' בשטמ"ק נזיר מ"ב דבשדה היה אוהל גם כן. ואז עבר על לא יטמא דכהונה אבל על לא יטמא דנזיר לא נתחייב דלא חלה נזירות על כהונה כנ"ל. ואח"כ כשהכניס גופו לאוהל חייב משום לא יבוא דמשום טומאת כהן ליכא הכא שכבר הוא מחולל ועומד וממילא חל איסור לא יבוא וכדאמרינן ביבמות י"ג דאיסורא תלי וקאי וכיון דפקע האי איסורא חל אידך. וגם משום טומאת נזיר לא לקי דהוי. מחולל ועומד כנ"ל ורק משום ביאה לקי. ולהכי נקיט רש"י לאו דלא יבוא. ומיושב קושיות הטו"א והשעה"מ דשפיר איכא תרי לאוי [ואפשר דלהכי קאמר חנניא בן חכינאי במכות שם דנזיר אינו מן השם ונדחק רש"י לומר דה"ה כהן ולפמ"ש י"ל דנקט נזיר משום שלאו שלו עובר אח"כ ולא בב"א עם לאו דכהן. וה"נ בכלאים א"א לצמצם ששיעור שהיה דלפשוט וללבוש יהא בשעת חרישה דהא חרישה כל דהו. דלא חשיב מה דבעי שיעור כמ"ש התו' בפסחים מ"ז ע"א ואקצר]:

אות ט

ולפמ"ש בתירוצנו השני על דברי התו' לפרש דקושיית הש"ס בנזיר הוא רק לרבה דבעי עד שיפרוש ממש. ולרב יוסף באמת חייב על טו"ב בכל גוונא כמש"ל. א"כ מיושב בפשיטות דנקיט לאו דלא יבוא משום דשפיר חייב על לא יבוא דס"ל לרש"י דהעיקר כרב יוסף בזה משום דרב אשי בעי אליביה בשבועות ורבא בנזיר י"ז כמש"ל. ואף דיקשה דא"כ איכא תלתא לאוי חד דכהן ותרתי דנזיר. צ"ל כמש"ל דלא יטמא דנזיר אינו חל על כהן רק לא יבוא שהוא חידוש ומקרא מלא דבר הכתוב שחל על לא יטמא דנזיר חל נמי על כהן דגלי קרא. וכדאמרינן בחולין ק"ג גבי לאו נבילה וטריפה דגלי קרא שחל על חלב וה"ה על שאר איסורים יעו"ש. ואף דלא יבוא ולא יטמא דנזיר באו בבת אחת מ"מ י"ל דרש"י לטעמיה בחולין ק"א ע"א דמאן דאית ליה איסור ב"א אית ליה איסור כולל יעו"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דגלי קרא חל גם על כהן ושפיר הוי רק תרי לאוי. ומה שקשה על רש"י דחולין הנ"ל מיבמות כבר הקשו התו' שם:

והמל"מ פ"ג מה' טו"מ כתב דלרב יוסף לא ס"ל כלל דינא דמחולל ועומד וס"ל דברייתא משבשתא וכולה סוגיא דטו"ב הוא לרבה יעו"ש. ולפ"ז א"ש פירש"י הנ"ל בפשיטות דנקיט אליבא דרב יוסף. ובאמת לפי דבריו י"ל דל"צ לומר דמשבשתא היא רק דפלוגתא דתנאי היא דעיקר הלימוד הוא מלהחלו ולא מלא יחלל כמש"ל. ובדף מ"ג איכא פלוגתא לענין גוסס דת"ק יליף מלהחלו. וקאמרינן שם שמחולל ועומד יליף מדלא כתיב להחל וכן קאמר שם גבי במותם יעו"ש. וקשה אכתי לאידך וצ"ל או דכל חד לא ס"ל דיוקא דאידך קרא או דס"ל דאצטריך לדרשא אחרת וכן מצינו דמלהחלו דרשינן לאשה פסולה. ע' יבמות דף כ"ב ודף צ' ובתו"כ פ' אמור דאיכא עוד דרש ע"ז יעו"ש ומבמותם ג"כ דריש בספרי למעט הספד ושורה והובא בתו' בנזיר [וט"ס מש"ש בת"כ]. וגם י"ל דפלוגתא דתנאי היא אי דרשינן במות במותם ע' חולין קכ"ח ע"ב פלוגתא דריה"ג ור"ע ותו' חולין ע"ד ע"א ד"ה תרי ועתו' נדה נ"ו וחגיגה י"א ויתבאר זה ואכמ"ל בזה. ויש כעין פלוגתא זו בש"ס בכמה דוכתי ע' בכורות נ"ד ע"ב ותמורה ה' ע"א תוד"ה שאני ואקצר. ועכ"פ י"ל שפיר דתנא דברייתא ס"ל דלהחלו אתי לגוסס כת"ק דרבי. ולהחל להחלו או דלא דריש כרבי או דדריש ליה לדרשא אחריתא שבתו"כ וכנ"ל. וכ"ז כתבנו לפלפולא בעלמא אבל פשטות הש"ס משמע דליכא דפליג בסברא דמחולל ועומד. ודברי המל"מ דחוקים וכמש"ל לפרש באופן מרווח בס"ד:

אות י

ולענין קושית השעה"מ וש"א שהזכרנו איך חל איסור נזיר על כהן. נראה דאפשר דאיירי שנגע או האהיל על מת קרוב ורחוק וכשנגע בקרוב לא הוי מחולל ועומד לגבי כהן כיון שמותר ליטמא לו וכמו בשוגג שכתב הרמב"ם דלא הוי מחו"ע בפ"ה מה"נ. וכ"כ הרמב"ם ספ"ב מה' אבל שלא יטמא לאחרים בשעה שמיטמא לקרוביו דכתיב לה יטמא ולא לאחרים עמה והוא ת"כ מפורש פ' אמור ולפלא על הכ"מ שלא הראה מקומו. ואף דבפ"ד דשמחות משמע שמותר ליטמא נראה שדחאה הרמב"ם מהך דת"כ הנ"ל. וכן בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה מפורש שאסור ליטמא לאחרים בשעה שמיטמא לקרובים ודריש לה שם מלא יטמא בעל בעמיו יעו"ש. ולפ"ז י"ל דאיירי בנגע בקרוב ואח"כ תיכף נגע ברחוק דאז שפיר חייב אתרווייהו כהן ונזיר ויש להאריך בסברא זו. וכן יש להוכיח מסוגיא דנזיר מ"ג דלא ס"ל כהך דשמחות דאי כהך דשמחות שמותר לכתחילה א"כ מאי דחיק לאשכוחי טו"ב. הומ"ל כגון שנכנס לבית שיש שם מת מצוה ומת אחר ועוד איכא לאשכוחי. ועכצ"ל דאסור אף שיש מת מצוה ליטמא לאחר. אבל באמת כ"ז אינו דבירושלמי שם מפורש דרק איסורא איכא אבל מחו"ע הוי בנטמא לקרובים. וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ואף דממעט לה ולא לאחרים עמה מ"מ לא אמרינן אהדרי' לאיסורא כמו גבי פסה"מ תזבח ולא גיזה בבכורות ט"ו משום דגלי קרא דלהחלו דמחו"ע פטור. ובהך דנזיר מ"ג בלא"ה נראה דהא קשה ל"ל מוקי כשנכנס בשוגג כמ"ש הרמב"ם דלא הוי מחו"ע. וצ"ל דבשוגג בעי שהיה כמ"ש הרמב"ם שם. ובש"ס שם בעי לאשכוחי בלא שהיה וכדמשמע ברמב"ם פ"ה מה"נ ופ"ג מה"א דבגוסס ובנכנס בשידה חייב בלא שהיה. וצ"ל להרמב"ם דאף דבנטמא בהיתר מיקרי מחו"ע מ"מ בנטמא באיסור בשוגג לא הוי מחו"ע. ויותר נראה דס"ל להרמב"ם דבאמת גם בנטמא לקרובים ונגע במת אחר ושהה כדי השתחוואה ג"כ לוקה והא דירושלמי איירי תוך שיעור פרישה וכמש"ל בזה. ובש"ס דילן בעי רב אשי דנילף ממקדש דלא סגי בשיעור פרישה רק בעינן שיעור השתחוואה. וא"כ הדר אצטמיד תירוצנו הנ"ל דאפשר בכה"ג. אך הוא דוחק לאוקמא ששהה שיעור שהיה דכבר כתבו התו' בפסחים מ"ז דלא נקיט מילתא שצריך שיעור:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה