שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן סד
לרב אחד בחו"ל.
ע"ד אשר עוררני כת"ר בדין מנודה [שבמקומם נוהג דין זה ע"פ חוקי ממשלתם] בביהמ"ד במקום שיש לכ"א מקומות קנוים בכסף וצריך להרחיק ד"א ממנו. אם הוא כבא בגבולו שמבואר בסי' של"ד שא"צ להרחיק. ואצלינו אין נידוי מדד"מ:
הנה זה כמה שעלה כן בדעתי ודנתי זה מהא דאו"ח סי' ק"ב שאסור לישב בצד המתפלל וכתב הטור בשם הרא"ש שאם ישב מקודם וזה בא בגבולו שרי. וכתב הב"ח דבביהכ"נ שמיוחד לכל לתפילה לא שייך זה ויישב בזה קושיית הטור מהא דעלי שישב מקודם דביהמ"ק שאני שמיוחד לכל. וכתב שם בשע"ת ויד אפרים שאם המקומות מכורים לכ"א כמו אצלינו והמתפלל בא באקראי ועמד אצלו להתפלל אזי ודאי מיקרי בא בגבולו. ורק כתב שזה בביהמ"ד אבל בביהכ"נ אין המקום מיוחד לו רק להתפלל וכיון שאינו מתפלל לא מיקרי מקומו באותו שעה וחייב לקום עכ"ד. הרי מפורש דעתו דכה"ג מיקרי בא בגבולו וה"ה הכא. ואף דשם צריך שישב מקודם דווקא. שאני התם דאם אינו יושב א"כ מתפלל ברשות שאין לו להעלות ע"ד שירצה לישב. וממילא עושה איסור כשיושב כי המתפלל א"א לו להפסיק ולילך משם באמצע. משא"כ במנודה יודע שבוודאי יבוא האיש להתפלל וגם בבואו יכול הוא לסור משם ושפיר שרי אף בבא המנודה מקודם. וכ"כ הב"י סי' של"ד להדיא דבבית אחר אינו תופס ד' אמות ע"ש:
ומ"ש היד אפרים דביהכ"נ לא מיקרי מקומו קבוע רק בשעת התפלה. לא נלענ"ד דלפ"ז אם ירצה לישב על מקום זה כל היום וקדם אחר וישב עליו אין לו רשות לגרשו. וזה ודאי אינו. כיון שלקחו בכסף מלא ודאי קנוי לו לכל עת שיהי' בביהכ"נ. ואולי כוונתו מצד האיסור לישב בטל בבהכ"נ. אך זה לא מצינו שיצטרך תיכף אחר התפלה לברוח ולזה נלע"ד דל"ש ביהכ"נ ול"ש ביהמ"ד בדין זה:
ומ"ש היא"פ דרק בעמד שם באקראי מיקרי בא בגבולו. ולא אם יש לו ג"כ שם מקום מיוחד. צ"ע דמ"מ לאו כל כמיניה לגרום לחבירו שלא יוכל לישב על מקומו. ונהי דקודם שישב חבירו מותר לו לעמוד דבשלו הוא עושה. [ואף דלכאורה קיי"ל דכשיש דבר הניזק אין לו רשות לעשות בשלו דבר שיגרום היזיק לחבירו וע' ח"מ סי' קנ"ה סי"ט וע' שו"ת רעק"א סי' קנ"א. וה"נ הנזק מוכן שיהא חבירו אסור לישב על מקומו. וא"ל דבאיסור לא שייך זה. דהא איתא בב"ב כ"ו לא יטע אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ד"א אחד גפנים וא' שאר אילנות. והובא בשטמ"ק שם דף י"ח בשם ר"י מיגש שיש מפרשים הטעם משום כלאים ולזה צריך בעל האילן להרחיק כל ההרחקה לפי שמקודם היו שניהם שדות ועכשיו הוא רוצה לשנות וליטע. לזה עליו להרחיק יעו"ש דמייתי הכי מתוספתא. ולכאורה קשה דאטו מתניתין דיני כלאים אשמעינן. ואם עיקר רבותא שאין יכול להכריח בעל השדה להרחיק ג"כ ב' אמות. פשיטא שלא יכריח חבירו לעקור זרעיו בשביל רצונו ליטע. וע"כ דאיירי בגוונא דהשתא ליכא זרעים בשדה רק שהוא שדה לבן ועתיד ליזרע וקאמר שצריך להרחיק ד"א. ולא נאמר שירחיק ב' אמות ואח"כ אם ירצה חבירו לזרוע ירחיק ג"כ ב' אמות וז"ב לדעת מפרשים הנ"ל. והרי מפורש דבאיסור אין לו רשות לעשות בשלו דבר שיגרום היזק לחבירו בדין. ועתו' כ"ו ע"א ד"ה אחד מ"ש בדעת רש"י ואכמ"ל בזה. עכ"פ גם בנ"ד לכאורה אסור לו לעמוד מצד שלא יוכל חבירו לישב שם. אבל באמת ז"א. דהא כשם שיש איסור שלא לישב בצד המתפלל כן יש איסור על המתפלל שלא לעמוד אצל יושב אם יושב ברשותו כמבואר בפוסקים. עב"י סי' ק"ב וט"ז שם סק"ה. וא"כ יהא אסור לישב במקומו בשביל שחבירו לא יוכל לעמוד להתפלל וכיון שא"א שיעשו שניהם כאחד בשום אופן שוב אמרינן דכ"א בשלו עושה וכל הקודם זכה. וה"ז דומה לשנים שקנו אמה ובתה לשחוט בי"ד סי' ט"ז שכל הקודם זכה. וכן בחלון נגד חלון שכל הקודם זכה. ואם באו שניהם כאחד עושים פשרה. עח"מ סי' קנ"ד ס"ג. ולזה כ"ז שלא ישב חבירו הרשות בידו להתפלל במקומו ואף שלא יוכל חבירו לישב בשביל זה. דלאו כל כמיניה דחבירו לבטל זכותו במקומו להתפלל. ולא דמי להא דאילן ושדה דהכא כ"א קונה מקום ע"ד לעשות בו כל צרכי תפלה. ואף אם נתאחר מתפלת הציבור או שהוא מקדים נראה ג"כ דאדעתא דהכי קונים המקומות שכ"א יתפלל עליו כפי שיזדמן לו] אולם אם כבר ישב חבירו והוא ברשות כנ"ל ממילא אסור לחבירו לעמוד אצלו כנ"ל. לזה אף אם עמד אצלו הו"ל כבא בגבולו וא"צ לקום מפניו:
ועיקר דין שחידש הט"ז בדעת מהרי"א דאסור לעמוד בצד היושב אין לו מובן. כיון שעיקר הטעם משום שנראה היושב כאלו אינו מקבל מלכות שמים. א"כ אין כאן על העומד שום חטא. ורק הב"י כתב בשם מהרי"א שאינו הגון לעמוד ולגרום כן אבל לא שיהא איסור בזה. ואף לטעם הט"ז משום קדושה שיש בד"א של תפילה ע"ש סק"ה. מ"מ לא מצינו שיאסר להתפלל במקום שאדם יושב [וע' פ"ה דברכות בלחח"מ אות כ"ז שהביא בשם הב"י והרר"י ג"כ שהוא מצד תפיסת קדושה בד"א ודימה ג"כ למנודה. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'] ודברי הט"ז יש ליישב אף שאינו איסור גמור. דמ"מ אמרה חנה שלא היתה עומדת תוך ד"א. וכיון שאינו איסור ממילא שפיר י"ל דאסור לעמוד מפני שמזיק לחבירו שלא יוכל לישב. אבל חבירו אם יושב אינו מזיק לזולתו דשפיר יוכל לעמוד כנ"ל. אבל ז"א דמ"מ ע"ד כן קונים במקומות זה אצל זה שיעמוד בו ויתפלל כפי שיזדמן לו כמש"ל:
ובאמת צריך ביאור כיון שעיקר טעם שאסור לישב כתבו הפוסקי' שנראה שאינו מקבל מלכות שמים. א"כ מה מהני הא דבא בגבולו. מ"מ כשיושב נראה כאינו מקבל. ונראה בזה דהוא כהא דאמרינן בברכות ח' ע"ב שאסור לעבור אחורי ביהכ"נ מצד שנראה כמבריח א"ע ופורק עול. ואיתא שם לא אמרן דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנח תפילין אבל איכא חד מהנך לית לן בה. והטעם דמרוצתו או המשא שעליו מוכיחים שאינו מצד פריקת עול. וכן אם מניח תפילין הרי יש עליו עול מ"ש. ולזה ה"ה בנ"ד כשעוסק בשירות ושבחים שרי לישב כמבואר בפוסקים [ולפ"ז ה"ה במניח תפילין וי"ל ואקצר] וא"כ אם יושב מקודם. מוכיח הענין שעוסק בצרכיו והו"ל כרהיט או דרי טונא ומותר לישב גם אח"כ אבל אם עמד תחילה אסור לישב כי כשיושב בשעת עמידתו נראה יותר כפריקת עול. שאינו חושש כלל לכבוד השכינה שלזה תפלת י"ח דווקא בעמידה ולזה כ' הב"ח דבביהכ"נ לא שייך דין זה. וא"כ נראה דאין לחלק כלל בין מקום קבוע או לא דבביהכ"נ אסור בכל גוונא דמ"מ הו"ל כפורק עול וכ"נ דעת הב"ח שבימיו כבר היו מקומות מכורים. וכן הובא ברמ"א ח"מ סי' קס"ב ובכמה דוכתי. ואף שעדיין י"ל דבמקום קבוע שאני אך עיקר נראה כמ"ש:
וכ"ז לטעם פריקת עול מל"ש. אבל לטעם שכתב הט"ז והלחח"מ שתופס קדושה ד"א. י"ל שפיר כפשוטו שכיון שהוא קדם לישב אין לו כח לאסור הד"א על חבירו. וכמו במנודה דשרי בבא בגבולו לכ"ע כמ"ש הב"י. ועכ"פ במנודה שהטעם משום תפיסת ד"א. בוודאי קם דינו דיד אפרים שאינו אוסר על חבירו מקום קבוע שלו. וכמ"ש הב"י סי' של"ד בשם הקונטרסים. שכל דיני קניית ד"א יש לד"א של מנודה. ורק בר"ה אף דלא קנו מ"מ תופס במנודה. ועדיפא מהא דיד אפרים שאף אם המנודה יש לו ג"כ מקום קבוע אצלו. מ"מ שרי לעמוד שם כיון שאינו קונה שם ד"א לאסור מקום של חבירו כנ"ל. ואף היא"פ מודה בזה. דרק שם משום דס"ל ליא"פ טעמא דפריקת עול. לזה ס"ל דכיון שעמד ברשות על מקומו. חל האיסור ממילא על חבירו. אבל לא במנודה שהוא מצד תפיסה כנ"ל וז"ב:
אלא דלפ"ז יקשה טובא למה כתב הריב"ש והובא ברמ"א סי' של"ד שמגרשין אותי מביהכ"נ שלא ידחוק היחידים להרחיק ממנו ד"א הרי דאוסר ד"א על היחידים אף שבהכ"נ הוא של רבים. אף דז"א דהא כבר כתב הב"י דתופס ד"א בר"ה וא"כ ה"ה בביהכ"נ. איברא דהא גופא טעמא בעי איך יכול לזכות ד"א ולגרוע זכות היחידים שיש להם בביהכ"נ ואין לך בא בגבולו יותר מזה. וע' ריב"ש סי' ר"ה דביהכ"נ יש לו דין סימטא לענין קנין ד' אמות:
ונראה יסוד הדברים. דידוע שדיני חרם בזמן הש"ס יסודם מצד איסור נדר ושבועה. וכולהו בני חדא ביקתא נינהו. וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' רמ"ד להדיא שדינו כשבועה והובא בב"י סי' של"ד לענין אי חל על דבר מצוה וכעין זה ברא"ש פ' אלו מגלחין ס"ס נ"ו דהוי כנדר יע"ש. והנה בנדר וחרם שאוסר הנאה על חבירו איכא מחלוקת הפוסקים בי"ד סי' רכ"ד אי נאסר עי"ז בביהכ"נ של רבים מצד שיש למדיר חלק בו. והרמב"ם ס"ל שיכול לאסור יעו"ש. ועכשיו יש תקנת רגמ"ה שלא לאסור כדאיתא בא"ח סי' קנ"ג סט"ו וע"ש במג"א. אכן במנודה לא תיקן רגמ"ה שלא יאסור. לפי שאינו אוסר כל ביהכ"נ רק ד"א סביבו. וגם דעיקר טעם התקנה הוא שלא יאסר אחד על חבירו כל צרכי רבים מתוך כעס ושנאה. וכהא דבני גליל בנדרים מ"ח. אבל בנידוי שאנו אוסרים על עצמינו וב"ד גוזרים עליו להעמיד הדת או לכבוד התורה. בזה א"צ לתקן ואדרבה נאות להחמיר יותר. ולזה נהגו להחמיר להרחיקו מביהכ"נ משום דעת הרמב"ם הנ"ל שאפשר לאסור דבר של רבים. וה"נ אוסר ע"י ד"א:
אולם כ"ז שייך באמצע ביהכ"נ שמשותף לכל בני העיר. ובהכי איירו הריב"ש והרמ"א שהביאו. אבל במקומות הקנוים לכל אחד בכסף מלא לחלוטין. אף דמ"מ משועבדים המקומות זל"ז לענין כללות הביהכ"נ אבל לענין השתמשות עמידה וישיבה אין כאן שותפות וכ"א מקומו מיוחד לו לבדו. נראה ברור דבכה"ג לאו כל כמיניה של המנודה לאסור על חבירו ד"א. אף אם המנודה בא קודם כמש"ל דזה הוי כביתו ממש שאין יכול לאסור שם. וכמ"ש הב"י להדיא בשדה חבירו יעו"ש. ובמדיר הנאה לחבירו לא שייך זה דמ"מ נהנה מכל ביהכ"נ בכניסתו ובעמדו מן כותליו וגגו וכדומה וכ"ז משותף לכולם משא"כ במנודה שאינו מצד הנאה ממנודה רק מעצם העמידה בד' אמותיו וזה קנוי לחבירו בהחלט באותו מקום ואין יכול לאסור עליו. ויש לדון אם צריך לעבור אל מקומו תוך ד"א שלו אם שרי. ובב"י סי' של"ד החליט דבמהלך אינו תופס ד"א. אך זה רק במהלך המנודה אבל לא שמענו במנודה עומד ואחרים עוברים. וגם מהלך כ' שם הב"י ממ"ש הראב"ד דמהלך לא קנו ד"א שלו. אבל הא פליג עליו הרא"ש הובא בטור ח"מ סי' רס"ח וס"ל דקנה. וגם לדעת הראב"ד נשאר הב"י בצ"ע אם יש לדמות זה. ובב"ח שם הביא בשמו בהחלט דאינו תופס. וז"א בב"י כלל. ולענ"ד יש ללמוד דין זה ממצורע שהתורה צותה להתרחק ממנו וכן תנן בנגעים פי"ג מי"ב דבביהכ"נ עושין לו מחיצה לד' אמותיו יעו"ש. הרי שתופס ג"כ ד"א וע"ש בר"ש בזה. וכן בר"פ אלו מגלחין חשיב להו הש"ס למצורע ומנודה בחדא מחדא. ושם פי"ג מ"ז תנן דטמא עומד תחת האילן וטהור עובר טמא טמא עובר וטהור עומד טהור. וכ' שם הרמב"ם והרא"ש דדרשינן מקרא דמחוץ למחנה מושבו דבעינן מושב בקביעות ולא עובר. ועומד כיושב דמי יעו"ש בר"ש וברש"י בברכות כ"ה ע"א. ובקדושין ל"ג ע"ב פירש"י דבעי דווקא יושב ממש. וצ"ע דבמשנה ובברכות שם מפורש להיפוך וכן איתא שם בקדושין במקום עובר עומד וג"ז ליתא וכדמוכח בברכות שם. ועכ"פ שמענו שעיקר תלוי בקביעות המצורע וכן איתא בברכות שם בקביעותא תליא מילתא ע"ש. וא"כ ה"ה במנודה נראה ברור דבעי שיהא עומד ולא מהלך ואף הרא"ש דס"ל דמהלך קנו לו ד"א. מ"מ הכא מודה דשאני התם דתקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתי לאנצויי כדאיתא בב"מ י"ב. משא"כ הכא. וממילא מבואר דאם המנודה עומד אסור לעבור ג"כ כמו במצורע. ואף דבש"ס ופוסקים לא נזכר רק היושב בד"א שלו והב"י סי' של"ד הוסיף דה"ה עומד אבל עובר לא הזכיר. מ"מ ממשנה דנגעים נראה כמ"ש דשניהם ענין הרחקה מן קהל ישראל:
אכן בנ"ד יש לצדד כיון שאין לו דרך אחרת כהא דאיתא בע"ז מ"ח ע"ב אם גוזלת את הרבים ואין לו דרך אחרת מותר לעבור תחתיה יעו"ש. ונראה דלא גרע המוחרם מע"ז דכתיב בה כי חרם הוא וע' שבת דף פ"ב. ולא דמי לנדר שיכול לאסור לדעת הרמב"ם בדבר משותף לרבים. דשם נאסר בהנאה בפירוש משלו משא"כ כאן אינו אלא גזירות חכמים להתרחק ממנו. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואין לנו להחמיר בה יותר מעכו"ם שהחמירו בה ביותר וכתיב בה אל תקרב פתח ביתה ע' ע"ז י"ז ע"ב. וכמה הרחקות וחומרות החמירו בה ומטמאה ובכ"ז שרי בכה"ג. וה"ה הכא נלע"ד דאם צריך לעבור ואין דרך אחרת לעבור בה למקומו והמנודה עומד וגוזל הרבים וא"א לגרשו משם דמותר לעבור. רק יעבור במרוצה כדאיתא בע"ז מ"ח ע"ב. ואף דקאמר שם דרק באדם חשוב הוא. מ"מ במנודה ראוי לעשות כן כדי להראות שפורשים ממנו ובורחים. וגם יש פוסקים בעכו"ם דכל אדם צריך לרוץ ע' יו"ד סי' קמ"ב ס"י. והא דכתב הריב"ש ורמ"א שמגרשים מביהכ"נ שלא ידחוק היחידים. היינו משום דאפשר להתפלל ברחוק ד"א ממנו. ואף שיצטרכו לדחוק קצת והו"ל כאית ליה דרכא אחרינא. אכן ביש לו מקום קבוע שברור שאינו אוסר כמש"ל. ממילא יש מקום להקל לעבור בסמוך לו באין לו דרך אחרת. אך למעשה אין להקל לעבור. כיון שלא מצאנו גילוי לדין זה ולא מפני שאנו מדמים לעכו"ם נעשה מעשה. אבל במקום קבוע שמפורש בב"י שבביתו ובשדה חבירו אינו תופס ד"א ודאי שרי לענ"ד. ובכגון זה ערום יעשה בדעת לבלי להקל הענין בעיני ההמון ובפרט שזה מגמת חכמים להחמיר עליו למען ישוב מדרכו ולזה אין להראות התירים בדבר שמושרש בעיני ההמון להיפוך:
והנה בדעת הרמב"ם שפסק שמודר הנאה אסור בדבר המשותף לרבים. הקשו הרמב"ן והר"ן וכל המפרשים דהא הרמב"ם פסק בפ"ז מה"נ כראב"י דבחצר שאין בו דין חלוקה כ"א לתוך שלו נכנס. ואיך פסק כאן שאוסר והא זה בזה תליא כדאיתא בנדרים מ"ו ע"ב. ונראה ליישב לפמ"ש הר"ן ר"פ השותפין בסברת ראב"י דזה נכנס לתוך שלו דהיינו שכ"א נקנה לו החצר בשעה שמשתמש בו בדבר שאין בו דין חלוקה והוברר למפרע שעל שעה זו מקנה לו ע"ש. וא"כ בביהכ"נ וכדומה דבר של רבים שכולם משתמשים ביחד לא שייך זה ולזה פסק הרמב"ם שיכול לאסור. ודמקשה הש"ס דף מ"ו מביהכ"נ היינו למאי דס"ד שם דפליגי ביש דין חלוקה וטעמא משום קנסא ולא משום ברירה ע"ש. והרמב"ם פוסק כסוגיא דב"ק נ"א דפליגי בברירה. ומצאתי בלח"מ פ"ז מה"נ שתירץ כן וכן במשכנות יעקב חי"ד סי' מ"ח ולא הביא כלל שהקדימו הלח"מ ות"ל שכוונתי לדבריהם הקדושים:
והנה המשכנ"י שם סי' מ"ז כתב שקנוי להשותף המקום שעומד בו ומשתמש שם ולא כל החצר וכן מוכרח דאלת"ה לא יהיו רשאים ליכנס יחד לחצר. ולפז"ק מאי משני מביהכ"נ שכולם משתמשים יחד כנ"ל. דמ"מ קנוי לכ"א מקום עמידתו בשעה שעומד עליו וכמו בחצר. והנראה דבביהכ"נ עיקר ההנאה מן המחיצות שהם מיחדים המקום לביהכ"נ ומן הגג שמגין עליהם ובזה אין שייך לומר הוברר חלקו שההנאה באה לכולם ביחד. ולפ"ז יחודש לנו דין חדש דהא דקיי"ל בחצר השותפין שאין בו ד"א שכ"א נכנס לשלו היינו רק בחצר ולא בבית שנהנים יחד מגגו ומחיצותיו. ורק אם אינם יחד בבית אז מותר ויש להאריך בזה אך אכ"מ. ועי' ריב"ש סי' ר"ה ובאהע"ז סי' ל' בב"ש סק"ט לענין מ"ש הריב"ש דביהכ"נ מיקרי חצר שאינו של שניהם וכסימטא שכל אדם יש לו שם ד"א. וא"ש דהריב"ש לטעמי' שהבאנו למעלה דעתו שאוסר בביהכ"נ ד"א. וההכרח לקצר. וכ"ז במקומם כי אצלינו אין נוהג דין נידוי מצד פקודת הממשלה יר"ה: